גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 245ראשיהפצה

בג"ץ נגד בד"ץ - שופטים ושוטרים

השבוע שוב עלתה לכותרות בעיית הקבלה של תלמידים ממוצא מזרחי לבתי ספר חרדיים. הנקודה היא שמערכת המשפט פשוט לא יכולה להשפיע בעניינים כאלה.
07/06/07, 15:15
יאיר שפירא

ספק אם צריך להתרגש מאיומיו של חבר הכנסת משה גפני, מהפלג הליטאי של 'יהדות התורה', כי אם ימשיכו להציק לו ולדומיו בעניין הגזענות במערכת החינוך החרדית, אזי יפרשו המוסדות הליטאיים מזרם החינוך העצמאי, ובדומה לאנשי העדה החרדית ישלחו את ילדיהם ללמוד בבתי ספר לא מוכרים. גפני יודע היטב כי תוספת של בנות שאבות אבותיהם נולדו בקזבלנקה היא נטל נסבל על הציבור שאותו הוא מייצג, מה שאין כן ויתור על מאות מיליוני שקלים, חלקו של החינוך העצמאי בתקציב משרד החינוך.
מי שכנראה פחות מודעת למגבלות לכוחה היא מערכת המשפט, שמנסה לכפות על בתי הספר החרדיים, ובמיוחד על הסמינרים לבנות, קבלה שוויונית של תלמידות. השבוע, בעקבות התחייבות שניתנה בבג"ץ, יצאו מלשכת היועצת המשפטית של משרד החינוך הנחיות למרכז החינוך העצמאי באשר להליך קבלת התלמידים למוסדותיו. ההנחיות מצמצמות את אפשרות המוסדות לדרוש מהמועמדות אינפורמציה הרלבנטית לבירור מוצאו העדתי של התלמיד, כגון שאלות על שם הנעורים של האם, או שם משפחה קודם. הוא גם דורש שקיפות מלאה, קריטריונים אחידים לדחיית תלמיד, וועדת ערער חיצונית, שלרשותה יועמדו עשרה אחוזים מתפוסת כל כיתה לשיבוץ מאוחר יותר של תלמידים שנדחו בידי המוסדות.

לפני שנים אחדות ליוויתי פרשה שבה התוודע שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין, לגבולות הכוח של מערכת משפט בחברה דמוקרטית, כשהיא מנסה לכפות את השקפותיה – צודקות ככול שיהיו – על מערכת דתית. היה זה לאחר שהרבנות הראשית לישראל הורידה את הכשרות למהדרין ממשחטה שמכרה את טרפותיה למפעל לבשר טרפות שמוכר את תוצרתו בשוק הישראלי.

בפסק דין נמלץ הבהיר חשין לרבנות כי אינה יכולה להתנות כשרות, או כשרות למהדרין, בנושאים שנמצאים מחוץ לדיני הכשרות עצמם, ושאין היא רשאית לשלול מהמשחטה את הכשרות למהדרין רק בגלל שבפעילות עסקית אחרת היא נותנת ידה לעוברי עבירה.

בתוקף צו בג"ץ נאלצה הרבנות להשיב למשחטה את הכשרות המהודרת, אך במכתב רב תפוצה שיצא ממחלקת הכשרות הארצית של הרבנות הובהר לכל מאן דבעי כי הכשרות ניתנה שלא מרצונה החופשי אלא תחת צו שיפוטי. תוך כמה ימים עמדה המשחטה על סף אבדון עסקי, לאחר שחנויות בכל רחבי הארץ החלו להחזיר את סחורה ב'הכשר בג"ץ'.

פסק דין מתלהם במיוחד היה תגובתו של חשין כאשר העניין שב ועלה על שולחנו. הוא קרא ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליכים פליליים נגד מוציאי המכתב, הוא קרא לכנסת לבטל את חוק הונאה בכשרות, והוא בעיקר הבין כי קצרה ידו מלהושיע, והמשחטה תיאלץ לבחור בין האפשרות לשווק טרפות ובין תעודת הכשרות המהודרת.

בפסק דין שניתן לפני שנה בבית המשפט המחוזי בירושלים בידי סגנית הנשיא, השופטת יהודית צור, אולצה עיריית ירושלים להיכנס לעובי הקורה ולמנוע אפליה גזענית בסמינרים של רשת החינוך העצמאי 'בית יעקב' שבתחומה. עיריית ירושלים נענתה לאתגר, ובתי ספר שדחו תלמידות על רקע עדתי מובהק נענשו בשלילת תקציבים. העירייה דרשה וקיבלה הליכי קבלה שקופים ומסודרים; אך הפלא ופלא – הבעיה רק החמירה. אמנם בחינוך העצמאי בירושלים איש אינו מדבר היום על מוצא עדתי, או על מכסות לתלמידות ספרדיות. הבנות כולן מוזמנות להיבחן, וכולן מקבלות תשובות מנומקות. ובכל זאת, אחוז הבנות ממוצא ספרדי בבתי הספר של 'בית יעקב' לא עלה.

כת 'מומלצת'

פרק נוסף במאבק שמנהלים גורמים חרדיים וציבוריים אחרים כנגד כת האימן נחתם בשבוע שעבר, כאשר רשמת בית המשפט העליון, שושנה ליבוביץ, נתנה למרכז הישראלי לנפגעי כתות לעיין בכל מסמכי תיק העתירה שהגישה לפני שלוש וחצי שנים עמותה הקשורה לכת לבג"ץ.

את כת האימן הקים מורה רוחני בריטי-אמריקני בשם ריימונד ג'ון ארמין לפני כמעט ארבעים שנה. עשרות שנים הקדיש ריימונד להפצת שיטתו ולהקמה של ארגון מסודר, שרשתו הגיע אפילו עד ישראל הרחוקה.

לפני כעשרים שנה הקימו חברי הארגון בארץ את היישוב הקהילתי מעלה צביה, בתחום המועצה האזורית משגב. בשנת תשמ"ב התפרסם דו"ח של משטרת ישראל, שכלל את האימן ברשימה של כתות מפוקפקות. חמש שנים מאוחר יותר התפרס דו"ח של ועדה בין משרדית על הכתות בישראל; הדו"ח, הידוע בשם דו"ח תעסה-גלזר, הגדיר גם הוא את האימן ככת מסוכנת, והקדיש לה פרק נכבד, שבו נטען כי חבריה עוברים שטיפת מוח ומנוצלים בידי מנהיגיהם.

בשנת תשנ"ה ביקש מייסד השיטה, ארמין, לבקר בישראל, אך כניסתו נאסרה בידי משרד הפנים. במשך שנים אחדות ירדו חברי הקבוצה מהכותרות, עד שלפני ארבע שנים הפנה המרכז לנפגעי כתות את תשומת לבו של משרד החינוך, כי משרד הביטחון אישר את הקמתה של מכינה קדם-צבאית בשם 'טופז' במעלה צביה, ורוב הפעילים בהקמתה הנם אנשי האימן.

משרד הביטחון ומשרד החינוך מיהרו להקים ועדה ציבורית ברשותו של ד"ר צבי צמרת, וזו קבעה כי לא ייתכן שהרשויות יפרשו את חסותן על מוסד שכזה, שעומדת תחת חסותה של כת השומרת על חשאיות אידיאולוגית, ושפעילותה נתונה "במחלוקת חינוכית-ערכית וציבורית". משרד הביטחון חזר בו מהסכמתו לפתיחת המכינה, ואנשיה מיהרו לעתור לבג"ץ ולטעון לרדיפה על רקע אידיאולוגי.

אנשי מעלה צביה צירפו לעתירה מכתבים, ביניהם מכתבים של בכירים במערכת החינוך ובמערכת הביטחון, המתארים את אנשי היישוב, כולם אנשי הכת, כאנשים חיוביים שראוי להפקיד בידיהם מוסד שכזה. בג"ץ דחה את העתירה, וקבע כי שיקולי המדינה בסירוב לאשר את הקמת המכינה סבירים, ובזה נראה היה כי נסתם הגולל על הפרשה.

אלא שלפני שבועות ספורים שוב נכנס לתמונה המרכז הישראלי לנפגעי כתות. בבקשה שהופנתה לנשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, ביקשו אנשי המרכז כי ימסרו לעיונם כל המסמכים שהוגשו במסגרת העתירה, ובתוכם מכתבי ההמלצה שהוגשו לבג"ץ. אנשי האימן התנגדו לבקשה, וטענו כי כל מטרתה היא יצירת מעין 'רשימה שחורה' של גורמים החשודים בתמיכה בכתות, כבסיס לפעילות עתידית של הארגונים הנאבקים בהם. השופטת בייניש העבירה את ההחלטה לרשמת ליבוביץ, וזו הבהירה לאנשי האימן כי מי שמוסר המלצה מטעמו בעתירה ציבורית, ראוי שיעמוד מאחוריה, והתירה את העיון בחומר כולו.