בשבע 245: אמת לאמיתה

אסתי רמתי , כ"א בסיון תשס"ז

"הלו? אפשר לדבר עם אדון מורדי?", שאלתי בקול עמוק.

"מדבר", השיב אדם מבוגר מעברו השני של הקו.

 "אני מדבר מחברת מקורות. אתה יכול בבקשה לגשת למטבח ולבדוק אם יש לך מים בברז?".

"רק רגע", אמר האיש, וברקע שמעתי צעדים מתרחקים, וצליל של מים זורמים.

"כן, יש מים", חזר האיש לדווח.

"נו, מה רצית? שיהיה קולה?!" סגרתי במהירות את השפופרת ופרצתי בצחוק.

"מה כל-כך מצחיק?" שאלה טלי, שנכנסה ברגע זה לחדר וראתה אותי מגחך לעצמי. "אל תגיד לי – שוב עבדת על מישהו בטלפון?".

משכתי בכתפי, עדיין מחייך, וטלי הביטה בי מזועזעת. "אורן, איך אתה יכול לשקר ככה לאנשים? לא שמעת על 'מדבר שקר תרחק'?".

"נו, באמת. זה לא שקר אמיתי! זה סתם לעבוד על מישהו", אמרתי. "אי אפשר כבר לצחוק קצת בעולם הזה? זה לא כאילו שאני משקר כדי להשיג משהו  – אני סתם משתעשע קצת. מצווה גדולה להיות בשמחה! מה יש?".

טלי עמדה לפתוח את הפה ולענות לי, כשהטלפון צלצל. טלי הרימה.

"שלום! כן, זו אני. אה, דבורי – מה נשמע? תשמעי, חשבתי על עניין ההצגה בסניף, ואני מצטערת, אבל את פשוט לא מתאימה... לא, לא, זה בכלל לא קשור לזה שאני רוצה שיסכה תהיה. את זייפנית, מה לעשות? ההצגה מלאה שירים, את תהרסי לנו את ההופעה לגמרי. אבל אני אשמח אם תכיני תפאורה... נו, אל תעלבי, זאת האמת! מה לעשות? טוב, ביי... אופס, היא ניתקה!" פנתה אלי טלי בהבעה נבוכה. "מה כבר אמרתי?".

ככה זה. טלי ואני תאומים, אבל אף אחד בחיים לא היה מנחש. היא כהה עם שיער שחור (כמו אבא) ואני בלונדיני (כמו אמא). היא רזה ואני שמנמן, היא אוהבת מלפפונים ואני אוהב עגבניות. אנחנו מתווכחים על כמעט כל דבר, אבל העניין הזה של היחס לאמת הוא הכי מעצבן. כל פעם שהיא רואה אותי מתבדח קצת, או מחליק קצת את העניינים, היא באה אלי עם ה"מדבר שקר תרחק" הזה. אצלה אין דבר כזה. היא תגיד תמיד את האמת לכל אחד בפרצוף, ואחרי זה היא לא מבינה מה פתאום אין לה חברות.

שנינו עמדנו עצבניים ליד הטלפון – אני בגלל ההאשמות שלה, והיא בגלל שניתקו לה בפרצוף. "את יודעת מה?" הצעתי לה, "אולי נלך לשאול את אמא מי צודק בקטע הזה של האמת?".

טלי הסכימה, והלכנו לחפש את אמא. מצאנו אותה עומדת בפתח הבית ומדברת עם השכנה הזקנה מלמעלה, גברת אשכנזי. "תודה רבה, גברת אשכנזי! העוגה שלך הייתה מצוינת!" אמרה אמא. "אני צריכה לקחת ממך בהזדמנות את המתכון. תרגישי טוב!" והיא סגרה את הדלת והסתובבה אלינו, נאנחת.

"אני ממש לא אוהבת לשקר ככה...", היא לחשה. "אבל מה אני אגיד לה, שהעוגה שלה הייתה קרש יבש ומגעיל שזרקנו לפח? אין מה לעשות, מותר לשנות מפני השלום, ככה ההלכה אומרת. אני הרי לא יכולה להעליב אותה...".

הבטתי בטלי בהבעת ניצחון, כשפעמון הדלת צלצל. אמא פתחה את הדלת, אבל אף אחד לא עמד שם. צחקוקים נשמעו מהקומה שמעל.

"אויש, עוד פעם הבן הקטן של יחימוביץ'!" התרגזה אמא. "אפשר להשתגע! אני לא יודעת למה הוא חושב שזה מצחיק, לצלצל בפעמון ולברוח. מה כל-כך משעשע בלעשות צחוק מאנשים, תגידו? זה גורם לטרחה מיותרת ולבזבוז זמן יקר. למען האמת, זה אפילו מעליב. אולי אני אדבר עם אמא שלו".

כעת טלי הסתכלה עלי במבט מלא משמעות, ואני הסמקתי.

"דרך אגב, ילדים, מה רציתם?" שאלה אמא.

"שום דבר", אמרנו יחד, ופרצנו בצחוק למראה פניה התמהים.