בשבע 245: שעטת הלביאה

עודד מזרחי , כ"א בסיון תשס"ז

משה התעורר באוהל שהקים ביער בזימבבואה לקול צחוקם של שומרי יערות אפריקנים, המשתאים למראה אדם לבן שישן שם לבדו. הם בעטו בו וצעקו: "קום!".

הוא התעורר בבהלה. אחד מהם חייך ואמר: "מה אתה עושה כאן?! אתה בטח יהודי. רק יהודי מסוגל לעשות דבר כזה...".
משה הודה ב'אשמה' והם הסבירו לו ששמורת מנאפולס, שאותה הוא מחפש מן הסתם, נמצאת במרחק עשרים דקות נסיעה, והציעו לו לעלות על טנדר שנסע לעברה.


משה צילם, ולפתע זיהה מחזה מרהיב: הפילה הרימה את חדקה והחלה לרוץ לעבר הנהר, העדר המבוהל בעקבותיה. רוג'ר ביקש שמשה יצלם אותו על הרקע הזה. משה מיקד את העדשה בפניו של רוג'ר. לפתע ראה את פניו מחווירות, פיו נפער ועיניו בולטות החוצה, נעוצות בדבר מה שניצב מאחורי משה
הוא הגיע לשמורה, והתיישב על גדות נהר הזמבזי הענק, מתבונן בקופים הקופצים, בתוכים המקרקרים ובתאו הרובץ על שפת הנהר. הוא התענג מהפסטורליות המרהיבה, האלוקית ממש. משה פנה לשני תיירים שהיו לצדו, ושאל כמה זמן הם נמצאים פה. אחד ענה: "חודשיים", והשני "שלושה חודשים". לאחר שעה של צפייה, לא היה מסוגל להמשיך באותה תנוחה. כמה זמן מסוגל ישראלי לשבת באפס מעשה?! הוא החל להסתובב לאורך השמורה, שט בסירת קאנו קטנה. תוך עשרים דקות הכיר את כל המחנה, שאסור היה לצאת מגבולותיו בשום אופן. אז פגש באמריקני בשם רוג'ר, ששאלו: "אתה מדריך טיולים?".

ואכן, משה נראה כמדריך טיולים: שזוף למדי, חובש כובע, נועל סנדלי שורש, לובש מכנסיים קצרים ונושא מצלמה גדולה. משה אמר שהוא מטייל מנוסה, ורוג'ר הצטרף אליו. הם יצאו מהשמורה והחלו ללכת לאורך הנהר. לימינם היה נהר הזמבזי. באותה תקופה הייתה בקיעת ביצי תנינים, והם ראו תנינים קטנים שטים לאורך הנהר. משמאל הייתה חיטה גבוהה, מעין סוואנה. משה, הבקי בטבע ובבעלי חיים, הסביר לרוג'ר מהו נץ ומהו עיטם. הם הלכו והתרחקו מהשמורה. רוג'ר שאל בחשש: "אתה בטוח שזה בסדר?"

משה לא היה בטוח, אבל חש בקול פנימי שאומר לו "תמשיך!".

הם המשיכו ללכת, ואז החל משה לחוש בפחד. לבו החל לפעום בחוזקה. הוא ידע שהדבר שהוא עושה איננו בטוח. הם עברו מרחק ניכר, ירדו לוואדי וטיפסו מעלה. לאחר שלושה קילומטר זיהו עדר גדול של פילים הרוחצים בנהר. משה אמר בלבו: "עדיין לא צילמתי עדר פילים רוחצים בנהר...".

הוא צילם כמה פעמים ואז ביקש רוג'ר: "צלם גם אותי!".

משה צילם, ולפתע זיהה מחזה מרהיב: מנהיגת העדר נהמה, הרימה את חדקה והחלה לרוץ לעבר הנהר, והעדר המבוהל בעקבותיה. רוג'ר ביקש שמשה יצלם אותו על הרקע הזה. משה מיקד את העדשה בפניו של רוג'ר. לפתע ראה את פניו חיוורות לגמרי, פיו פעור, עיניו בולטות החוצה, נעוצות בדבר מה שניצב מאחורי משה.

משה הביט לאחוריו. במרחק חמישים מטר, על קן טרמיטים ישן, ניצבה לביאה והביטה בו. לאחר שנייה אחת החלה לשעוט לעברו בכל כוחה - - -

הוא עצם את עיניו. הוא שמע את השיחים מוסטים הצדה ואת הפסיעות קרבות. הוא ידע שבתוך שניות ספורות תגיע הלביאה אליו, והן נראו לו כנצח. לא היה מה לעשות. הוא אימץ את גופו. כל חייו עברו לנגד עיני רוחו.

הוא נזכר בפרטי ילדות קטנטנים, כמו בריחתו כילד קטן מגן המגנים ברחובות, וכעסו של אביו עליו, ב"שלום כיתה א'" כשהיה בן שש, באירועי בגרותו, בגיוסו לצבא ועד לרגע הנוכחי. חלפה לנגד עיניו התמונה העתידה להתרחש בעוד כמה שניות. הוא ראה את גופתו ארוזה בשקית שחורה, מובלת חזרה לישראל ב'אל על'. אפילו את הלוויה ואת ימי השבעה ראה. הוא ראה את הכתבה ב'ידיעות אחרונות' על "קצין צעיר ופזיז שנטרף בזימבבואה על-ידי לביאה".

משה עצם את עיניו והתחנן לאלוקים. לא שיינצל, אלא שזה לא יכאב יותר מדי. הוא הושיט את צווארו והיה מוכן למות. אז הרגיש חבטה עצומה בחזה. הוא ביקש מאלוקים לראות את עצמו מת, ושהמראה לא יהיה מזעזע מדי. לא היה לו צל-צלו של ספק שהוא מסיים את חייו עלי אדמות. קול פנימי זעק בתוכו: "שמע ישראל ה' אלוקינו, ה אחד!".

הוא פקח את עיניו, וראה שרוג'ר חבט בו כדי לסוכך עליו, ואז נפל והתעלף.

כשהתעורר, ראה משה לתדהמתו את הלביאה במרחק שלושה מטרים ממנו, כשהיא מביטה בו, שואגת וכורעת ברך. משה הרים את רוג'ר באטיות והניחו על גבו. כך הלכו כמה צעדים. הלביאה ליוותה אותם מעט, שוב כרעה ברך, הביטה בהם ושאגה. הם הביטו איש ברעהו והחלו לצעוד לאחור בזהירות, כמו בשדה מוקשים. כך הלכו שני קילומטרים, כשהם הולכים ומתרחקים ממנה. לבסוף, כאשר נעלמה הלביאה מעיניהם, הביטו איש ברעהו. פיו של רוג'ר לא נפתח מרוב פחד. רק לאחר מכן, כשהתאושש, אמר: "חבל על הזמן. אף אחד לא יאמין למה שקרה לנו...".

יצירת קשר לסיפור אמונה שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il