בשבע 245: ציידי הכותרות

הם כתבו, שידרו וערכו ברשתות תקשורת גדולות. כולנו הכרנו את קולם ואת חתימת עטם, עד שעברו מצד המדיה המדווחת את היחצ"נות. היום הם משווקים גופים גדולים, לרוב כאלה שהם מזדהים אתם מבחינה אידיאולוגית.

עפרה לקס , כ"א בסיון תשס"ז

הם עבדו ב'מקור ראשון', בערוץ 10 או ב'גלי צה"ל'. הם רדפו אחרי סקופים, טוו קשרים עם מקורות מידע ונשבעו אמון לציבור. חלקם טיפסו עד עריכת עיתונים או מהדורות חדשות, אבל יום בהיר אחד הם נטשו את העט ואת המיקרופון וחצו את נהר התקשורת לגדתו השנייה: זו של הדוברים ואנשי יחסי הציבור, מקדמי המוצרים והגופים, אלה שבעצם נלחמים על תשומת הלב תקשורתית.


יהושע מור-יוסף: "כדובר המפד"ל, ההשפעה שלי הייתה על המדיה הארצית. אני לא אומר שהמפד"ל הנהיגה את המדינה, אבל היא הייתה בקואליציה. ערוץ 7, שבו הייתי עד אז, היה כלי התקשורת שהוביל את הקו נגד אוסלו, אבל עיקר הכוח שלו היה אופוזיציוני. כדובר, היתה לי השפעה על המדיה הארצית, וכך יכולתי להשפיע על הקו של השלטון"
שמותיהם עדיין אומרים לכם משהו: "הוא מוכר מאיזשהו מקום", איש יהנהן אל רעהו. ישי הולנדר (גל"צ), אמנון שומרון ('מקור ראשון'), יגאל אמיתי ('קול ישראל'), יהושע מור-יוסף (ערוץ 7), שמוליק קליין (ערוץ 10) וינון קדרי ('ישראלי') הם רק חלק מן האישים שעשו את הצעד הזה, ואותם ראיינו לכתבה הזו. אם תרצו מדובר בקטן בסגירת מעגל: עיתונאי-יחצ"ן-מרואיין.

התופעה, יש להודות, חובקת את הזירה התקשורתית בכללותה. רבים מאנשי התקשורת בחרו להפליג אל מחוזות היחצ"נות והדוברות. אבל אנחנו ניסינו לבדוק אם המניעים של 'עיתונאי הביצה' (חלקם בוודאי יתקוממו על התואר המעט בלתי מוצדק) שונים מאלו של עמיתיהם בזירה הכללית: איך הם מתגברים על ההכרח לחזר אחרי התקשורת במקום להיות מחוזרים על-ידי יחצ"נים, ומה בכלל דעתם על העיתונאים של היום ועל השימוש ההולך וגובר בשירותיהם, גם בציבור הציוני-דתי.

"במקום לדווח על ההיסטוריה, בוא ותעשה היסטוריה", אמר חנן פורת ליהושע מור-יוסף לפני 11 שנים, וכך שלף אותו בפעם הראשונה מהעיתונאות אל הדוברות.

"כדובר המפד"ל, ההשפעה שלי הייתה על המדיה הארצית. אני לא אומר שהמפד"ל הנהיגה אז את המדינה, אבל היא הייתה בקואליציה. זה נכון שערוץ 7, שבו הייתי עד אז, היה כלי התקשורת שהוביל את הקו נגד אוסלו, אבל עיקר הכוח של הערוץ הזה היה אופוזיציוני. כדובר, הייתה לי השפעה על המדיה הארצית, וכך יכולתי להשפיע על הקו של השלטון".

מור-יוסף מספר שהוא לא היה רק דובר. הממונים עליו נתנו לו דריסת רגל רחבה יותר מאשר סתם ייעוץ בסגנון 'זה סיפור טוב, הוא ייכנס לתקשורת'. גם יחצ"נים ודוברים נוספים מספרים שלפעמים הם משפיעים על הצעדים האסטרטגיים שהגופים שאותם הם מייצגים עומדים לבצע – מה שנותן תחושה גדולה של השפעה. 

הפיתוי העיתונאי

אבל מיותר להסתיר, כי מי שדבק בו החיידק העיתונאי, קשה לו שלא להתגעגע לעשייה הזאת, שבה אתה עולה פעמים רבות על רכבת של שאלות לעבר הלא נודע, מנסה לרדת לחקר האמת, שואף להביא לציבור מידע שנסתר ממנו, ולפעמים, בסופו של תהליך, אתה מוצא את עצמך בתחנה אחרת לגמרי מזו שתיארת לעצמך. נפעם מהמסקנות, אתה חולק אותן עם קהל המאזינים, הצופים או קוראים, הבוסים העליונים שלך. אתה חולק איתם את החוויות, מספר להם איפה היית, את מי פגשת ולפעמים גם משנה אצלם תובנה או שתיים.

בדוברות וביחסי ציבור הסוף ידוע מראש. הלקוח – הגוף שאותו אתה מייצג – תמיד צודק. השוני הוא בזווית הדיווח על מעשה כזה או אחר שלו, או כמו שניסח זאת שומרון: "עבודה של יחצ"ן זה לייפות את הלקוח שלו, ועבודתו של העיתונאי היא לקלף את שכבות המייק-אפ שאיש יחסי הציבור שם על הלקוח". אם כן, האם קיימים געגועים בקרב החבר'ה לעיסוק הקודם שלהם?

"כל השנים דגדג לי, וימשיך לדגדג לי לחזור לעיתונות", אומר מור-יוסף. "לא למדיה הפנימית של הימין והדתיים, כי ההשפעה שלהם מוגבלת. אבל אם הייתי מקבל הצעה רצינית מערוץ ממלכתי, הייתי הולך על זה, למרות שהחמאה מרוחה בצד של הדוברות".

"מדגדג לי מאוד", מודה גם שומרון, "אבל בתקשורת, איך שהיא נראית היום, יש מעט מאוד פלטפורמה לאנשי אקטואליה, שזה התחום שמעניין אותי. האקטואליה הולכת ומצטמקת, ולעומתה יש הרבה גארבג'. אחרי שעזבתי את עבודתי העיתונאית קיבלתי כמה הצעות לחזרה לעבודה בתחום, אבל הכרעתי שלא".

"הסקרנות והרצון להגיע לחקר האמת של העיתונאי", מאיר יגאל אמיתי זווית אחרת, "מגיעים מתוך רצון להשפיע על העולם. אני חושב שהיום, כשאני עובד בדוברות בזירה הפוליטית, אני מצליח לקדם את עולם הערכים שלי על-ידי מגע עם פקידים בכירים ומקבלי החלטות, והסיפוק הוא עצום. הדבר הזה מחליף במידת-מה את הסקרנות להגיע לחקר האמת".


שמוליק קליין: "גם ברוך קרא, שאני מעריך אותו מאוד כאיש מקצוע, וחשף את הסיפור של אריאל שרון וסיריל קרן, עם כל הכבוד – מה הוא עשה בשביל זה? הוא בסך הכול קיבל פקס מליאורה גלאט-ברקוביץ'! אתה מקבל טלפון או פקס וחושף את הפרשייה. מה זה אומר? שאתה עצמך לא עשית כלום, אתה אפס מאופס"
קליין, לעומת האחרים, בכלל לא עושה 'ביג דיל' מעבודת העיתונאי, ומבטל במחי יד את תיאוריית ה'דון קישוט והאמת הצרופה'. "שאני אתגעגע להביא סיפור בלעדי ממשרד המשפטים שיצא אצלי ב-8:00 ואצל כל השאר ב-8:02? ממש לא. יש בזה משהו מבזה. גם ברוך קרא, שאני מעריך אותו מאוד כאיש מקצוע, וחשף את הסיפור של אריאל שרון וסיריל קרן, עם כל הכבוד – מה הוא עשה בשביל זה? הוא בסך הכול קיבל פקס מליאורה גלאט-ברקוביץ'! אתה מקבל טלפון או פקס וחושף את הפרשייה. מה זה אומר? שאתה עצמך לא עשית כלום, אתה אפס מאופס. אני לא מדבר על דברים שאתה יכול לעשות כעיתונאי, כמו למשל שכונה שסייעתי לשקם, כשלא ירדתי מהנושא במשך הרבה זמן. אבל גם בעבודתי הנוכחית יש לי סיפוק.

"בליל שבת הייתה כתבה בערוץ 10, שצולמה ביום חול, ובה חבר'ה ממכון מאיר עוברים בין הבתים של אנשי שדרות ומחלקים להם פרחים. זה היה פרויקט שיזמה העמותה שאני מיחצן. היה לי סיפוק אדיר, ולא רק מקצועי אלא אמיתי. העמותה קמה כדי להראות שציונים דתיים לא רק מחוברים לארץ ישראל, אלא חשובים להם גם דברים אחרים, והכתבה המחישה בדיוק את זה".

קרובים לאידיאולוגיה

הרושם הוא שמי שבחר ליחצן גופים אידיאולוגיים, כאלה שהוא מזדהה עם המטרות שלהם, מתגעגע פחות לעיסוק העיתונאי. קליין מודה: "הייתי נהנה פחות ליחצן חברה שמשווקת נייר טואלט".

"כשאתה מזדהה עם לקוח ועם מטרותיו", אומר שומרון, "אתה לא פחות תאב להצלחה שלו מאשר הוא עצמו, וכשאתה מצליח להכניס סיפור שלו לתקשורת זה מספק לא פחות מאשר עבודה עיתונאית".

מור-יוסף אומר שהחמאה נמצאת בצד שלכם, הדוברים. כלומר, חלק מהמניע של העוברים לעסוק בדוברות הוא כלכלי?

היח"צנים מסכימים באופן כללי לאמירה של מור-יוסף, אם כי הם מוסיפים פנים משלהם. הם, אגב, כמעט מתקוממים על הניסיון לדחוק אותם אל תחום הביצה התקשורתית המגזרית, ורובם אומרים שהתופעה ארצית, ושהצעד שבו נקטו כלל לא קשור לכך שהתקשורת הדתית-ימנית בסופו של דבר קטנה, והתשלום בה הוא נמוך במיוחד.

אחד מהם גם מזהיר: "שלא ישתמע מזה שאפשר לעשות מיליונים ביחסי ציבור. צריך לעבוד קשה, וגם קיימים משרדים רבים שגובים תשלום גבוה, אבל לא מספקים את הסחורה ללקוחותיהם".

דוברים אחרים רואים את שני התפקידים כמשלימים זה את זה. אמיתי: "אלו תחומים שמשיקים זה לזה. אם מישהו יהיה עורך תוכן בסרט טלוויזיה, מה זה? זה בתחום האפור. אתה מספק מידע לציבור לא מהצד של העיתונאי אלא מהצד של הדובר".
ינון קדרי: "גם עיתונאות וגם יחסי ציבור הם לא יעד סופי, אלא שלבים בדרך, שהעיסוק בהם תורם ללקוחותיי, מפרנס וגם מפתח בי מיומנויות חיוניות. החזון האישי שלי הוא בכלל בתחום של 'בניית גשרים' בחיים של בני אדם, שכידוע מכילים ניגודים רבים". 

יחצנות כלשונה

הסיפור הבא אינו בלעדי. הוא קורה להמון עיתונאים, יום - יום: העיתונאי מחליט להתעדכן. הוא פותח אתרי חדשות מכובדים בהחלט, לפעמים גם עיתונים גדולים, ויכול לזהות את ה'הודעות לעיתונות' שהגיעו אליו אתמול לאי מייל מדובר או מיחצ"ן, כשהן מתנוססת בגאון בעמודי החדשות או הפיקנטריה, מועתקות מילה במילה אל המחשב או אל דף העיתון, וחתומות למטה כאילו היו פרי עמלו של הכתב. הקורא התמים אינו יודע מי 'הכניס' את הידיעה הזאת לעיתון. הוא אינו יודע שמאחורי הידיעה הזאת עומד איש יחסי ציבור, שפעמים רבות אפילו הכותרת שהוא הנפיק נכנסת, כמו שהיא.

"בהתחלה העברנו ידיעות לעיתונאים כנקודות: הבהרנו את תמצית הסיפור, כתבנו עם מי אפשר לדבר כדי להרחיב את היריעה, וציפינו שהכתבים יחזרו אלינו. זה מה שאני הייתי מצפה כעיתונאי לקבל", מסביר שומרון. "אבל עם הזמן ראינו שזה לא הולך. כתבים רוצים לקבל ידיעות סגורות, עם כותרת, כותרת משנה, ודיווח מההתחלה ועד הסוף".


"בהתחלה העברנו ידיעות לעיתונאים כנקודות: הבהרנו את תמצית הסיפור, כתבנו עם מי אפשר לדבר כדי להרחיב את היריעה, וציפינו שהכתבים יחזרו אלינו. זה מה שאני הייתי מצפה כעיתונאי לקבל", מסביר שומרון. "אבל עם הזמן ראינו שזה לא הולך. כתבים רוצים לקבל ידיעות סגורות, עם כותרת, כותרת משנה, ודיווח מההתחלה ועד הסוף"
אמיתי:
"בגלל האינטרנט עברנו לעידן 'העתק-הדבק', והתחקירנים שמוכנים להזיע ולהתרוצץ כמעט עברו מן העולם. לפעמים העיתון או האתר משנים את סדר הפסקאות או את הכותרת של הידיעה ששלחתי להם, ולפעמים הם גם מבקשים תגובה מהצד השני, אבל לא יותר מזה. זה רע לעולם העיתונאים, ממש גרוע, אבל ששון ושמחה ליחצ"נים".

"זה מזעזע", אומר מור-יוסף, ואז חוזר בו: "אם העיתונאי מכיר אותי ויודע שהמידע שאני נותן לו הוא מדויק ואמין, ואם מדובר בתחום שהוא לא קריטי כל-כך, אני לא רואה פה בעיה. המייל של העיתונאים מפוצץ בהודעות. מה שמנוסח היטב ייכנס, מה שדורש עיבוד נוסף לא. וככה זה. אני הייתי הופך קצת את הכותרת, משנה אולי פסקה. אין מצווה לעבוד קשה".

שומרון מבקש להרגיע את ההיסטריה של העיתונאית המראיינת, ומסביר שבעצם כל דיווח של כתב אינו חף מאינטרסים. "בסופו של דבר, כל אינפורמציה שכתב מקבל לא הגיעה אליו בחלום הלילה. הרוב המוחלט של האינפורמציה מגיע דרך יחצ"נים, גם אם מדובר בדובר של משרד המשפטים או של ראש הממשלה. לפעמים האישיות עצמה, למשל היועץ המשפטי לממשלה, עושה תדרוכים לעיתונאים, ואז מה? למני מזוז לא קוראים איש יחסי ציבור, אבל הוא בעצם מייחצן את עצמו. הוא אומר לעיתונאים מה שהוא רוצה, ולא אומר מה שהוא לא רוצה. אותו הדבר כשמדובר במקור שמדליף מידע: יש לו אינטרס. הוא מספר לכתב מה שהוא רוצה".

קליין מחזק את הדברים של שומרון: "את רוב האנשים שמסתובבים בזירה הציבורית אפשר להגדיר כאנשי יחסי ציבור. ככתב משפטי, היו אנשים רבים שפגשתי ועשו לעצמם יחסי ציבור באופן פרטי. הם תמיד שיתפו פעולה, סיפרו מה קורה אצלם במשרד, תמיד הרימו טלפון בחזרה".

אגב, על השאלה איך התייחסו הדוברים להודעות היחצ"נים כשהם היו עיתונאים בעצמם, הרוב מספרים שאם היה מדובר בדובר שרכש את אמונם, הם היו הולכים עם הסיפור שלו קדימה.

עברם העיתונאי של הדוברים והיחצ"נים מקל עליהם בעבודתם מול הכתבים. אין מדובר רק בחיבור טוב לקולגות מן העבר, שהיום הם צריכים 'למכור' להם אייטמים, אלא גם בדרך כתיבת ההודעות לעיתונות, ובידע המוקדם שיש להם, מה בעצם העיתונאי מחפש. הולנדר: "אני עובד מול תא כתבים שבו הייתי חבר. אני יודע מה הם מחפשים ואני יודע להגיד לממונים עלי איזה סיפור ייכנס ואיזה לא, מה מעניין אותם ומה ייזרק לפח".

"אני גם חושב בראש של עיתונאי", אומר מור-יוסף, "איך הוא רואה את הסיפור, ומנסח את התוכן כידיעה עיתונאית לכל דבר".
ביניים: האמת כנכס

להולנדר, בוגר 4 שנות דיווחים ועריכה בגלי צה"ל, היו הצעות שונות כשתפקידו ברדיו הסתיים, אבל הוא העדיף להיות הדובר של מועצת יש"ע, לא לפני שווידא שיש לו דרך חזרה לעשייה התקשורתית מהצד המדווח: "אם דוברים של ראשי ממשלה יכלו להיות עורכים בגלי צה"ל, אז גם אני יכול לחזור ולעסוק בתקשורת. היום זו דרך דו-כיוונית". באשר לעובדה שכעת הוא מזוהה עם גוף ימני, הוא אומר: "היום רואים דובר כתפקיד מקצועי, כמו למשל ייצוג של עורך דין. אורי אורבך גם אמר לי, שהיום להיות ימני זה כבר לא כל-כך נורא".

אתה לא רואה בעיה במוביליות הזאת? פעם להיות עיתונאי, ולהיות ניזון ממקורות שפעם שירתת, אותם ואחר-כך להיות מקור שמזין עיתונאים שעבדת מולם?

הולנדר: "פעם אמר לי דובר אוגדת איו"ש: דובר יכול לשקר פעם אחת. האמינות היא הכלי החזק ביותר של הדובר".

לאמירה הזאת מסכימים שאר הקולגות. "קשרים זה דבר חשוב, אבל אם אין לך סיפור טוב, הקשרים שלך לא יעזרו לטווח הארוך. הקשר עם קולגות לא יכול לבוא במקום עבודה רצינית. חבר-עיתונאי יכול לומר לי: 'תן לי סיפור טוב, ואל תתחיל לספר לי שפעם היית הבוס שלי'. והאמת היא שכך הם צריכים לנהוג", מסביר שומרון. "חוץ מזה, יש לנו היום עיתונאים שלא הכרתי אותם קודם, ויש לנו קשרים מצוינים על סמך סיפורים טובים שהבאת להם".


במשחק אסוציאציות חופשי, המושג 'יחסי ציבור' היה זורק אנשים רבים אל הנוצץ והיאפי, ומעלה בפי המשתתפים שמות של חברות מסחריות גדולות. אבל רשימת הלקוחות של המרואיינים כוללת שמות מפתיעים, כמו 'מרכז ישיבות בני עקיבא', 'אורות החסד', 'ועד המתיישבים של גוש קטיף', 'מעגלי צדק' ועוד
קדרי, לעומת האחרים, מודה בגילוי לב שקשרי החברות עשויים לעזור גם במקרים גבוליים, שבהם לא ברור אם האייטם ממש שווה סיקור.

המושג הבסיסי 'אמינות', מספרים היחצ"נים, הוא האוצר היקר ביותר שלהם, שבאמצעותו הם בונים את עצמם מול קהל העיתונאים. וזו גם הסיבה שהם לא ימכרו את אמא אמינות תמורת אף לקוח שבעולם. שומרון: "אני לא אפברק עבור אף אחד. האמינות היא הכלי החזק ביותר של הדובר".

את זה אומר מי שהגן בלהט על הנשיא משה קצב?

"אני התבטאתי בחריפות נגד הסיקור התקשורתי בפרשת הנשיא. אני לא יודע באופן מוחלט אם הוא חף מפשע, אני גם לא יודע באופן מוחלט את ההיפך. אבל רוב הציבור משוכנע שהנשיא אשם, וזה מבלי שהוא ראה את חומר החקירה או שמע את העדויות, וזה מפני שהסיקור התקשורתי מוטה, ואת זה אני יודע באופן מוחלט. עובדה שהחומרים לא כל-כך מוצקים, והם הולכים ומופרכים אחד אחד".

האמינות, אגב, היא גם האליבי של היחצ"נים על נאמנותם ללקוח, ולא לציבור. אם מישהו מכניס סיפור שהוא אמיתי, מה זה בעצם משנה שהציבור שקורא את האתר או את העיתון או שומע חדשות לא יודע שמאחורי הקלעים מסתתר איש יחסי ציבור? 

משרתים את הרעיון

במשחק אסוציאציות חופשי, המושג 'יחסי ציבור' היה זורק אנשים רבים אל הנוצץ והיאפי, ומעלה בפי המשתתפים שמות של חברות מסחריות גדולות. אבל רשימת הלקוחות של המרואיינים כוללת שמות מפתיעים, כמו 'מרכז ישיבות בני עקיבא', 'אורות החסד', 'ועד המתיישבים של גוש קטיף', 'מעגלי צדק' ועוד.

שומרון אומר שאכן קיים גידול בשכירת שירותיהם של אנשי יחסי ציבור גם בקרב עמותות וגופי חינוך דתיים ושזו תופעה שמזינה את עצמה: "אם אתה רואה גוף מקביל לשלך שהתפרסם, ואתה לא, זה מאיץ את הצורך שלך בשכירת שירותיו של איש יחסי ציבור". שומרון אומר ש"כל אחד רוצה שהעשייה שלו תקבל תהודה, ומעבר לכך הפרסום מביא תורמים, ומבדל גוף מסוים לעומת האחרים. מדובר בעידן שבו יש תחרות על ליבו של הציבור".

"זו תופעה רחבה בהרבה מהביצה הקטנה שלנו", אומר קדרי, "שנובעת באופן ישיר מההתעצמות המתמדת של כוחם של כלי התקשורת, ומהפתיחות הגדלה והולכת שלהם לתכנים שיווקיים. ההתעוררות המאוחרת של הסרוגים אינה דבר חדש. כך היה למשל בשילוב שלנו בצה"ל, במערכת המשפט ובתחום האמנות. נראה שהאסימונים נופלים לנו לאט יותר".

על השאלה אם מדובר בתופעה חיובית אם לאו, הדעות חלוקות: "לכל רשת חינוך היום במדינה יש איש יחסי ציבור. לכן אני לא מבין מה הבעיה שלמרכז ישיבות בני עקיבא, שיש לה למעלה מ-20 אלף תלמידים, יהיה גם דובר", אומר מור-יוסף. "יש היום פריחה של רשתות תקשורת דתיות, והציבור מבין שתקשורת זה לא רק אקטואליה, והיא לא מוקצה. פעם היה ערוץ וחצי, ומנכ"ל הגוף היה מדבר עם עיתונאים בעצמו. היום זו משרה מלאה".

קליין מסביר שמדובר גם בקטע כלכלי: "במקום לפרסם מודעה בעיתונות, אנשי יחסי ציבור או דוברים מכניסים את הסיפור לעמודי העיתון בלי לשלם על כך כסף. להחזיק איש יחסי ציבור זה זול יותר מפרסום מודעות, וגם האייטם נכנס במקום אמין יותר ולא בצורה של פרסומת".

אמיתי איננו אוהב את העובדה שגם הציבור הציוני-דתי מצטרף לתופעה הגלובלית של היעזרות במשרדי יחסי ציבור על כל צעד ושעל. "אני רואה את התופעה בעיקר לרעה. אנחנו אימצנו את הקודים של התרבות המערבית, וכשבחור מחפש ישיבת הסדר או הוריו מחפשים לו ישיבה תיכונית, הם שמים לב גם לכתבות התדמית וגם ל'שי לחג' שהם מקבלים מהגופים האלה".

קדרי דווקא מגדיר את התופעה כ"חיובית מאוד, ויפה עשור אחד קודם. הסברה מעולם לא היתה הצד החזק שלנו, והגיעה השעה שנלמד לתקשר. בין אם נאהב את זה ובין אם לא, השיח של החברה הישראלית מתנהל כיום בפריים-טיים של הטלוויזיה. ההתעלמות מהמדיה הזו לא מבטלת אותה, אלא פשוט גורמת לנו להפסד טכני – ואת המחיר אנחנו משלמים בריבית".


ישי הולנדר: "פעם היה משפט 'עשית ולא פרסמת – כאילו לא עשית'. היום אפשר לומר 'פרסמת ולא עשית – כאילו עשית'. בשורה התחתונה, אם אתה רוצה להגיע לקהלי יעד רחבים אתה צריך יחסי ציבור ופרסום. צריך רק לזכור שזה כלי, ואתה יכול לרתום אותו לדברים טובים יותר ופחות. אני מקווה שכשייבנה המקדש יהיו מועמדים טובים לתפקיד הדובר
"פעם היה משפט 'עשית ולא פרסמת – כאילו לא עשית'. היום אפשר לומר 'פרסמת ולא עשית – כאילו עשית'", מחזק הולנדר את דברי קודמו. "ובשורה התחתונה, אם אתה רוצה להגיע לקהלי יעד רחבים אתה צריך יחסי ציבור ופרסום. צריך רק לזכור שזה כלי, ואתה יכול לרתום אותו לדברים טובים יותר ופחות. אני מקווה שכשייבנה המקדש יהיו מועמדים טובים לתפקיד הדובר".

"באופן כללי, צריך להכשיר אנשים גם לתחום הזה של יחסי ציבור, תקשורת והסברה, כי בשורה התחתונה כאן ניטשת המלחמה. אנשים רבים חושבים כמו האנשים ביש"ע, אבל צריך להביא את זה לתודעה, ובשדה התקשורת אפשר להביא לשינויים אמיתיים", אומר הולנדר, ומוסיף: "זה כמובן לצד כניסה של חבר'ה לכלי התקשורת הכלליים". לאמרה האחרונה הזאת כולם מסכימים.

חבר'ה עם קבלות

כל אחד מן המשתתפים בכתבה הורגל, במידה זו או אחרת, ששמו יהיה מוכר לציבור. היום כיחצ"נים הם עומדים בצד המוצל של המצלמות, ובכל זאת אי אפשר בלי לכתוב מספר מילים על עברם העיתונאי, ההווה היחצ"ני וקהל הלקוחות. אגב, מהבחירה שלהם את מה להכתיר כ'הישג' אפשר לראות שהאידיאולוגיה לא פסה מן העולם. גם לא אצל יחצ"נינו.

אמנון שומרון:

עבר עיתונאי: התחיל לפני 20 שנה במקומוני 'שוקן', במקביל 'מעריב' וב'נקודה'. 7 שנים ב'מקור ראשון', מתוכן 3 כעורך העיתון.

הווה יחצ"ני: משרד שמנוהל בשיתוף עם מי שהיה המשנה שלו ב'מקור ראשון', איתן זליגר, ונקרא 'זליגר-שומרון תקשורת'.

בין הלקוחות: מרכז בגין, ארגון 'פעמונים', תנועת 'אחרי', הרשות לשיקום האסיר, 'ארץ נהדרת' ואהרן רזאל.

ינון קדרי:

עבר עיתונאי:
התחיל כדובר של רוני בר-און, המשיך ככתב משפטי ב-NRG (אגב 'מוביליות'), ואחר-כך שימש ככתב משפטי ב'מקור ראשון' וב'ישראלי'.

הווה יחצ"ני: קדרי מעיד ל עצמו שהוא "נקי כבר שנה" מהעיסוק העיתונאי. יש לו משרד יחסי ציבור עצמאי.

בין הלקוחות: ועד מתיישבי גוש קטיף, 'המרכז המדיני לישראל', עמותת 'חברים לרפואה', 'BSD מאמנים באמונה', מכון 'ארץ חמדה' ועוד.

ההישג: "הסיפור המשמעותי ביותר היה גיוסם של כל גדולי אנשי הרוח של השמאל הישראלי לעצומה כנגד הממשלה, בעקבות 'הזנחתם של המפונים מגוש קטיף'. המהלך היה זרז משמעותי להחלטת הממשלה לאשר תוספת תקציב של למעלה מחצי מיליארד ₪ לשיקום העקורים, שזהו הישג חסר תקדים".

יגאל אמיתי:

עבר עיתונאי:
למד ועבד אצל אדיר זיק, הקים עם חגי סגל את מחלקת החדשות של ערוץ 7, עבד ב'קול ישראל' במשך 4 שנים וכתב גם ב'יום ליום' (כשהיה יומון) וב'הצופה'.

הווה יחצ"ני: דובר של סיעת 'האיחוד לאומי-מפד"ל'.

בין הלקוחות: עורכי דין מן המגזר הפרטי, את חלקם הכיר דרך המאבק המשפטי של בנותיו, שנעצרו במסגרת 'ניסוי הכלים' שלפני עקירת גוש קטיף.

ההישג: "עוד לפנַי", הוא אומר, אם כי אורח-לרגע יכול היה לתת לו קרדיט על הכתבות שהוקרנו אודות בנותיו, שסירבו להזדהות בטלוויזיה – כתבות שהוא דחף להפקתן ואשר גרמו בסופו של דבר לשחרור בנותיו מן הכלא.

יהושע מור- יוסף:

עבר עיתונאי: התחיל באוניית ערוץ 7 כשדר מוסיקה, המשיך בתכנית אקטואליה ובשלל תפקידים נוספים בערוץ, ביניהם עריכת יומן הצהרים והגשתו. כתב ב'הצופה' וב'מקור ראשון', עורך חדשות ב'נקודה'.

הווה יחצ"ני: ההווה היחצ"ני של מור-יוסף התחיל מזמן. בעיצומן של שנותיו ככתב היה לדובר המפד"ל, אחר-כך היה דובר מועצת יש"ע ובהמשך של סילבן שלום, כשזה היה שר החוץ. היום, כמעט שנתיים, הוא בעל משרד יחסי ציבור פרטי.
בין הלקוחות: שדולת EFI – אירופים למען ישראל, חברת 'מוריה' לפיתוח ירושלים, מרכז ישיבות בני עקיבא, 'נופי בראשית', וחלק מהמועצות ביו"ש.

ההישג: "קרה לפני חודשיים-שלושה: עצירת גדר ההפרדה במדבר יהודה. שילבנו בין הכתומים לירוקים ועשינו גל תקשורתי גדול ב'ידיעות אחרונות', בערוץ 2 וב'קול ישראל'. גרמנו לכך שיעסקו בזה באופן יומיומי, עד שהעבודות הופסקו".

שמוליק קליין:

עבר עיתונאי: רשת א', 'צומת השרון', עוזר פרלמנטארי ודובר של חנן פורת בכנסת, קצת רשת ב' (1000 שקלים לחודש, לבוגרי קורס הכתבים), כתב ועורך בתכנית החדשות של 'ערוצי זהב', שנתיים על המסכים של ערוץ 10 ככתב לענייני משפט וחרדים, ו-3 שנים עסק בפרויקט הקמת ערוץ הכנסת.

הווה יחצ"ני: ארבעה חודשים בתחום, משרד פרטי.

בין הלקוחות: 'אורות החסד', 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל' ו'יד בן צבי'. "מנסה גם לעזור קצת ל'משיב הרוח', שהייתי בין מקימיו".

ההישג: "אני חושב שהפורום עובר בימים אלה להיות מגוף שעוסק רק בתושבי יש"ע שנפגעו עד אימה, לכזה שנאבק גם בעד תקינות שלטונית. ההתנתקות התחילה משחיתות, וחשוב להילחם כדי למנוע מכולנו את הצעדים הבאים, שעלולים גם הם להיות הרי אסון".

ישי הולנדר:

עבר עיתונאי: בוגר קורס הכתבים של גלי צה"ל, היה ממונה על בית הנשיא, שיכון ותשתיות, יש"ע והתיישבות וגם ערך חדשות. סך הכול כמעט ארבע שנים.

הווה יח"צני: הכי הווה שיכול להיות. אחרי חודשיים צינון נחת בכיסאה של אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע (שגם לה, אגב, עבר עיתונאי) שיצאה לחופשת לידה. כרגע נראה שהולנדר נשאר במשרד ובטייטל, ולא רק לחודש-חודשיים.

ההישג: "עוד מוקדם לדבר".

ofralax@gmail.com