בשבע 246: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ט בסיון תשס"ז

שורפים ושוטרים

תנ"צ ניסו "שיישרפו" שחם שלח מכתב לרב מרדכי אליהו, ובו הוא מתנצל על "דרך התבטאותו הלא ראויה" כלפי מתנגדי ההתנתקות. שחם, המועמד להתמנות בקרוב לסגן מפקד מחוז ירושלים, נזכר באיחור של שנתיים כי הבעת חרטה והתרפסות עשויות לקדם אותו בחיים. למרבה הצער והגיחוך, האיש עדיין לא למד על ההבדל בין מתנחלים לחרדים ("אני מכיר את החרדים האלה", אמר אז על מתנגדי ההתנתקות), ולפיכך הוא מאמין ברצינות כי מכתב אל הרבי ימרק את עוונותיו, ישקיט את אנשי הימין וירפד את דרכו אל התפקיד הנחשק.

למעשה, העובדה שניסו שחם עדיין משרת במשטרת ישראל היא כתם בלתי מחיק על השר לביטחון פנים דיכטר, על המפכ"ל הקודם ששכחתי את שמו, על המפכ"ל הנוכחי ועל כל המשטרה. אבל רעיון קידומו של שחם לתפקיד בכיר כבר מוכיחה כי המפכ"ל החדש דודי כהן מתאים לתפקידו אפילו פחות מאיש המכת"זים עצמו. האם זוהי דרכו של רב-ניצב כהן לשקם את המשטרה ותדמיתה, על ידי מינויו של הפירומן המשטרתי? בכלל, אם טיפוסים בעייתיים כאלה לא נפסלים מתפקידים בכירים, מה דודי כהן עושה בתפקיד המפכ"ל? שיחזירו מיד את משה קראדי (יש, נזכרתי בשמו!) ויעקב גנות.

חתרן נלאה

בזמן פרסום מדור זה, כולנו כבר נדע אם שמעון פרס נבחר כנשיא או נשאר שמעון פרס. אבל עוד לפני הבחירות, הגיע אל תיבת הדוא"ל שלי קטע וידאו נחמד שנחשף בערוץ 10, ובו נראה פרס כשהוא נרדם במהלך ראיון לרשת זרה. מי אמר חתרן בלתי נלאה? נלאה, ועוד איך נלאה.

כצפוי, גולשי הימין חגגו על התמונות המביכות, בעוד אנשיו של פרס זעמו על פרסומם. אבל האמת היא, שפרס מעולם לא נראה רגוע ואנושי יותר. העובדה שהמשיך לענות בחדות על השאלות, גם בעיניים עצומות, מעוררת פליאה והערצה. האיש מדבר כבר באוטומט, כאילו אין קשר בינו לבין מילותיו. הצילום גם לא אמור להפריע לו במירוץ לנשיאות. סליחה, מה נשיא כבר צריך לעשות מלבד לישון? האם לא היה עדיף לכולנו שמשה קצב יישן במהלך כל כהונתו? והאם פרס הערני יהיה טוב לישראל יותר מפרס הרדום? שיישן כמה שיותר, ואז ייקל לכולנו לקבל אותו כנשיא, אולי אפילו כראש ממשלה.  
 
מכשיר זול עולה ביוקר

השבוע בוטל מס הקנייה על מכשירי חשמל, והעיתונים הגדולים מלאו תרשימים וטבלאות, ובהם פירוט של מכשירי החשמל, מחיריהם הישנים והמעודכנים והסכומים שאותם נרוויח. המקום שתפס האייטם הכלכלי בעיתונים מוכיח כי אין גבול לנלעגות ולגיחוך. רווח של 80 ש"ח על מכונת כביסה תופס את הכותרת הראשית, בעוד פערים של מאות שקלים בין חנות לחנות על אותה מכונת כביסה נדחקים לעמודים האחוריים של מוספי הכלכלה.

ביטול מס הקנייה אינו שונה עקרונית מכל קמפיין פרסומי הכולל הנחות לא גדולות על מוצרים שונים. בחישוב כללי, הציבור לא ירוויח ממנו, אלא דווקא יפסיד כסף על צריכת מכשירים חדשים שהוא יכול להסתדר בלעדיהם. בעידוד שמעניקה התקשורת לתרבות הצריכה, היא מבטלת כל אפקט חיובי אפשרי של ביטול המס, ורק מנציחה רמת חיים גבוהה מדי של אזרחי ישראל. עדיף היה שהתקשורת תלמד את האזרח הפשוט לחסוך יותר ולקנות פחות, כי בסוף – כפי שאנו מכירים את ההנהגה שלנו – את מס הקנייה הזה נשלם-גם-נשלם, רק במקומות אחרים.

חמסה עלינו

א. בספרו החדש ובראיון להארץ, מבכה אברום בורג את ישראל של היום ומכריז על כשלון רעיון הציונות של הרצל. לא הגיע הזמן שיפסיק עם התחביב הזה של הספדים בטרם עת?

ב. עוד שאלה קיומית: נוח לשמעון פרס (הנשיא? השר?) להאשים את ש"ס בהפסדו למשה קצב בבחירות הקודמות לנשיאות. נוח גם לש"ס להתייחס לעצמה בכבוד מוגזם, כאילו היא הכריעה אז את ההתמודדות. אבל האם זאת עובדה מוכחת? האם בתוך מפלגת העבודה, ביתו של פרס באותם ימים, לא היו מספיק אנשים ששמחו להפיל אותו?

ג. "גאידמק בישל את עיסקת 'טיב טעם' במסעדה לא כשרה", זעקה הכותרת בידיעות-אחרונות. באמת מוזר, שאדם המבקש להוציא את החזיר מהמסעדות, סועד בעצמו במקום לא כשר. זה תמוה כמעט כמו לעשות קמפיין למען החזיר בעיתון הנפוץ ביותר של העם היהודי.

ד. והנה חידה צרכנית: כמה עולה פלסטיק שקוף לעטיפת רהיטים (חתוך מגליל ברוחב קבוע שנפתח ל-2 מטרים)? בחנות טמבור ליד ביתי עלה כיסוי הפלסטיק 5 ש"ח למטר, בהום סנטר – 8 ש"ח, ובאייס קנה ובנה – לא פחות מ-10 ש"ח למטר אחד, שהם בדיוק 40 שקל לכיסוי ארעי של מכשיר הריצה בביתי. אחותי, על מה?

ה. מה משותף להתנתקות, שרוואלים, רעש בספרייה ושו"ת הלכתי על אכילת קרמבו? כל אלה מככבים ב"להיות מחובר", הדיסק החדש ואולי הטוב ביותר של אהרן רזאל, שכולל בין היתר את 'דרך חדשה', 'איפה ניגנתי בקיץ האחרון' ולהיט הקאלט ההיסטרי (אלא אם אני טועה כרגיל) 'הביסקוויט והקרם'.

יודע את מקומי

את חטאיי אני מזכיר היום.

לפני חודשים די רבים, בעודי יושב בספרייה וחוגג את סיום כתיבת המשפט הראשון של הקדמת ספרי הבא, נשאתי עיניי והבטתי סביבי. והנה הפתעה: בשולחן הסמוך ישב טיפוס מפורסם למדי – איש ציבור בדימוס מהשמאל הישראלי – והקליד ללא הרף בלפטופ הזעיר שלו. מכיוון שהמחשב שלי כבר השמיע קולות של פיהוק, כנראה מרוב טקסטים שמילאו את סל המיחזור, ויתרתי על המשך הכתיבה ועקבתי בקנאה גלויה אחר תנועות ידיה המהירות וכתיבתה הרציפה של הדמות הידועה.

בעוד אני תוהה אילו הגיגים יוצאים תחת ידיו של האיש, קם האחרון בבת אחת וללא אזהרה מוקדמת, סגר את המחשב הנייד ויצא בחיפזון מן האולם, כנראה בדרכו אל מקום חשוב שאפילו סלבריטאים מהשמאל נכנסים אליו לבד. הלפטופ הסגור נותר על השולחן מאחור, מונח בטווח הראייה של אדם אחד בלבד: כותב מדור זה.

אני יודע מה עובר כעת לכולם בראש: העיתונאי הדתי הצדקן, הלוחם בשחיתות ובמושחתים, גנב את המחשב הנישא והסתלק מהמקום. לא, רבותיי, אתם טועים לגמרי. מה שקרה הוא שקמתי ממקומי, ניגשתי אל השולחן עם המחשב הנייד, העפתי בו מבט מקרוב, בדקתי אם הוא באמת קל כנוצה כפי שהוא נראה, ורק אז גנבתי אותו והסתלקתי מהמקום.

טוב, מובן שכל זה קרה בדמיוני. בסך הכול הרהרתי ב"מה היה קורה אילו". תהיתי, למשל, באיזה עמוד בעיתונים יופיע אייטם על מחשבו של האיש המפורסם אם אכן ייעלם בתוך שניות ספורות; האם הכותרת תהיה גדולה יותר אם יתפסו אותי בשעת מעשה? שאלתי את עצמי גם איזה חומר נפץ מופיע בקבצי המחשב – האם אמצא שם חומרים רגישים על חברים ממפלגתו של האיש? על יריביו? על הפצצה האיראנית? ובכלל, האם לא כדאי לי לפלח את המכשיר רק כדי לראות את פרצופו של הברנש כשיחזור? האם פניו המכורכמות לא יגרמו לי עונג לשנים רבות?

בסופו של דבר נטשתי את מחשבות החטא ושבתי להרהר במשפט הראשון של ספרי, תוהה אם עלי לשפץ אותו או לעבור ישר למשפט השני. כעבור דקות ארוכות חזר בעל הלפטופ, לקח אותו ביד אחת ויצא שוב מאולם הספרייה, ופנטזיית הגניבה שלי נקברה סופית. אגב, לאיש הזה קראו אברום בורג, שעבד באותם ימים על ספרו החדש. חשבו על כך: אם הייתי אדם קצת פחות ישר, הספר החדש של בורג אולי לא היה יוצא לאור, וכל הראיונות וההתבטאויות והוויכוחים הציבוריים מהשבוע היו נעלמים יחד אתו. בדיעבד, אני תוהה אם לא הייתי מוצא לי היתר הלכתי של רבנים לגנוב את המחשב... לא משנה, אחזור כעת אל ספרי שננטש בזמן האחרון. אולי בכל זאת אנסח את המשפט הראשון שלו מחדש?