בשבע 246: בעיות ת"ש

על אף המאמצים שמשקיע צה"ל בעידוד דתיות להצטרף לשורותיו, מסתמנת האחרונות ירידה באחוז המתגייסות מקרב בוגרות החינוך הדתי.

חגית רוטנברג , כ"ט בסיון תשס"ז

"זה היה משפיל. הרגשתי מושפלת מהאופן שבו הם התבטאו כלפי. לא ידעתי איך להתנהג. נשמע לי מחריד איך שהם היו מדברים", משחזרת ליאת (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת), חיילת דתית, את התחושות והתסכול במהלך שירותה בבסיס יחד עם חיילים חילונים. "זו כל צורת ההתנהגות שלהם: את עוברת במסדרון וחיילים ייגעו בך. הם לא מבינים מה זה שמירת נגיעה, ואין לך מה לעשות. הם לא מודעים בכלל לגדרים אצלנו שאסור ללחוץ יד, או חיבוק או לתת נשיקה. אצלם כולם ביחד ואין חוכמות. חייל וחיילת שנמצאים בקשר יעשו לידי הכול, בלי להתחשב. כל ההתבטאויות וההתנהגות של החיילים והמפקדים, זה יותר מסתם ניבולי פה. הם רגילים לזה, ואני נפגעתי מכך בהרבה מצבים. הם יכולים לעשות מולי כל מיני תנועות בלי לחשוב פעמיים".


על-פי נתוני היוהל"ן, שיעור החיילות שדיווחו על לפחות הטרדה אחת במהלך שירותן עמד בשנת תשס"ד על כעשרים אחוזים, כלומר אחת מכל חמש חיילות. לאחוז הגבוה הזה, המתייחס להתנהגויות שמוגדרות כהטרדה בקודים התרבותיים של החברה החילונית, יש לצרף התנהגויות מקובלות בחברה החילונית שעבור בת שגדלה בחינוך דתי ייחשבו כפגיעה
ליאת תצליח כנראה לעזוב בקרוב את שירותה הצבאי, בתום מסע ייסורים ביורוקראטי מפרך. היא גדלה בבית מסורתי והתחזקה לקראת סוף התיכון. לצבא הגיעה כבר כבחורה דתית לכל דבר. "אחרי שנה וקצת הפסקתי את השירות, ולא ידעתי איך לצאת מהצבא, שהיה מוגדר מבחינתי כגהינום. הם מסתירים את האפשרות שאפשר להשתחרר. לקח לי הרבה זמן לברר את זה".

הפרוצדורה הארוכה כוללת הגשת בקשה לוועדה להשתחרר על רקע דתי. הוועדה מחליטה אם לשחרר מיד את הבת, או לשלוח אותה ללימודי יהדות במדרשה למשך חצי שנה, שבסופם תתייצב הבת שוב בפני הוועדה, שתחליט אם הבת תישאר ביחידתה, תועבר ליחידה אחרת או תשוחרר לחלוטין. ליאת מוסיפה שבמידה שהוועדה מחליטה שהבת תמשיך בשירות, על הבת להשלים שישה חודשי שירות כנגד חודשי הלימוד במדרשה. 

שירות שהוא צלקת

"חלק מהחיילות ששירתו איתי כיבדו אותי, אבל מצד שני היו בנות שאם הייתי מברכת לידן הן היו לועגות ומזלזלות", מתארת ליאת. היא מספרת גם על ימי ספורט מעורבים לחיילים וחיילות שבהם נאלצה להשתתף, אם כי הורשתה לשבת בצד; על תפילה אחת ביום שהורשתה להתפלל, ובשבילה נאלצה לקום מוקדם יותר; על כשרות במטבח שהיתה על בסיס הפרדה בין בשר לחלב, אולם ללא הקפדה על בשר חלק, כך שלא יכלה לאכול ארוחת צהריים; מסלול טירונות שנאלצה לעבור במכנסיים, ורק חצי שנה לאחר תחילת השירות קיבלה חצאית, וכן צומות מסוימים שאינם נחשבים בפקודות מטכ"ל, שבהם נאלצה לעבוד כרגיל עד הערב.
"מצד אחד הצבא חיזק אותי בדרך שלי, אני יודעת מה אני לא רוצה להיות. אבל אני נושאת איתי עכשיו כצלקת את השירות. זה מפריע למשל בכל הקטע של שידוכים, כי בחורים נרתעים, ובצדק, ממישהי שעשתה צבא", מודה ליאת. "לכתחילה הצבא הוא לא מסגרת שמתאימה לבנות בכלל, ולבנות דתיות בפרט".

גם סיוון (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת), ששירתה כפקידה בצה"ל, איננה יכולה לספר על חוויות נעימות מהשירות. "הצבא נותן אפשרות לקיים אורח חיים דתי, אבל זו מלחמה יומיומית. את כל הזמן בוויכוח כדי להצדיק את עצמך על זה שאת דתייה, ולמה את נוהגת כך או אחרת. נתקלתי הרבה פעמים בזלזול בתפילות. הלכתי עם חצאית וכל הזמן העירו לי. החיילים מתחילים עם הבנות חופשי", מדגימה סיוון. "זה מוריד המון ברוחניות. קשה לשמור על הרמה הרוחנית שלך כשאת בחברה חילונית".

גם סיוון עברה תהליך של התחזקות דתית בתיכון, ועזבה את השירות הצבאי אחרי שנה ושלושה חודשים. "לא מצאתי את עצמי שם. רציתי להתחזק, ובשירות הרגשתי שאני מתרחקת מהדת". סיוון מתארת גם צביטות חיבה שמעניקים המפקדים מתוך הרגל, ויכוחים בלתי פוסקים שניהלו מולה עמיתיה החילונים, שימוש בשפת רחוב, התנהגות זולה בין חיילות לחיילים, וגם ביחס אליה: "העירו לי על החצאית, אמרו לי לשים 'מיני'. מי שלא ידע שאני שומרת נגיעה נתן לי 'כיפים', וזה הפריע לי מאוד".

סיוון השתחררה לאחר חצי שנת לימודי יהדות במדרשה. "אני לא מבינה בכלל את הרצון של בת דתית ללכת לצבא", היא מסכמת מניסיונה האישי. "בנות תורמות יותר בשירות לאומי. מה יש לה לחפש בצבא בכלל? יש שם המון פריצות, ואסור לאדם להגיד שהוא בוטח בעצמו ושלא יקרה לו כלום". 

התמודדות רוחנית קשה

יפעת סלע (34), נשואה ואם לארבעה ממודיעין, שירתה כמורה חיילת בבית ספר שדה כפר עציון, וכיום עומדת בראש ארגון 'אלומ"ה', המפעיל מזה כחמש שנים פרויקט שמלווה את החיילות הדתיות במישור המקצועי והרוחני לפני הגיוס, במהלכו ולאחריו. היא דווקא סבורה שהחיכוך עם החברה החילונית בצבא, שאותו תיארו ליאת וסיוון כטראומטי כמעט, הוא אתגר שמהווה שליחות בעיני חלק מהבנות, שלדבריה עושות קידוש השם במקום שבו הן משרתות.

לשאלה מהם הקשיים שעמם מתמודדת חיילת דתית, אומרת סלע כי "הבעיה היא לא הבנים. אין בעיה לשמור הלכה בצבא. הצבא שומר שבת וכשרות, יש רבנים צבאיים ו'שילוב ראוי' בין בנים לבנות. בדרך-כלל הבנות הן מפקדות או חונכות של הבנים. לא נתקלתי בבת שפנתה אלי עם סיפור של הטרדה, ומלבד זאת, הצבא עושה עבודה משמעותית בתחום זה. הבעיה של הבנות הדתיות", קובעת סלע, "היא ההתמודדות עם הבנות החילוניות, והעולם העשיר שחלקן מביאות עמן. לא הכינו את הבנות הדתיות להתמודד עם בחורה ערכית, שעולמה המוסרי והפוליטי שונה משלה, והיא באה מקיבוץ מזרע ואוכלת שרצים. זה המפגש הקשה והשכיח לבנות בצבא, וזה הקושי הייחודי להן.

"הבנות בצבא לא מוטרדות על-ידי גברים יותר מאשר בשירות לאומי, בבנק או במכולת. זה לא ה'אישו'. ה'אישו' זה שלילדה בת 18 יותר קל להיות בדירת שירות עם בנות אולפנה מאשר עם אוהל של שמו"צניקיות. זה האתגר".

סלע מסבירה שכדי לעמוד באתגר, יש לבנות הדתיות תנאי שירות שיקלו עליהן את ההתמודדות, כמו הליכה של חיילות דתיות יחד, בזוגות או בשלשות, ושיבוץ בתפקידים עם מסורת של חיילות דתיות הממלאות אותם. "הן ביחד בשבתות ובתפילה. החילוניות באות איתן לעתים לתפילה. יש להן תחושת שליחות, שהן משפיעות על הבנות האחרות".

הרב אוהד טהרלב, ראש מדרשת לינדנבאום, סבור גם הוא כי המפגש עם החברה החילונית בצבא הוא גורם בונה ולא מקלקל. במדרשה שבראשה הוא עומד קיים מסלול בשם 'הד"ס', המשלב לסירוגין לימוד במדרשה ושירות צבאי לבנות במסגרת חיל חינוך, מודיעין או בשב"כ. כיום משתתפות בתכנית כ-140 בנות. "מניסיון של תשע שנים שבהן המסלול שלנו קיים, אני רואה שבנות יוצאות ממנו יותר דתיות. הן עוברות בצבא תהליך של התחזקות מתוך ההתמודדות, בירור פנימי דווקא מתוך המפגש עם החילונים".

הרב טהרלב איננו מכחיש אמנם שיש לו גם תלמידות שמתקלקלות במהלך השירות הצבאי, "אבל גם בשירות הלאומי לא כולן מתחזקות. בכל עשייה אינטנסיבית יש נפילות ושחיקות. השאלה היא מה קורה בסופו של דבר, ואצלנו רוב הבנות מתחזקות". הרב טהרלב טוען כי כאשר הבנות מקבלות כלים והכנה, בתקופת הלימוד במדרשה ובליווי הצמוד שלו הן זוכות במהלך השירות, הרי שההתמודדות תקדם ולא תפיל אותן.
 
בודדות בעמדה

לעומת היחס החיובי לשירות הצבאי לבנות שמפגינים 'אלומ"ה', 'ברוריה' ומוסדות נוספים, כמו מדרשת 'עתיד במדבר' בירוחם או המכינה הקדם-צבאית לבנות 'צהלי', מוסדות החינוך התיכוניים שבהם מתחנכות הבנות טרם יציאתן לחיים מתנגדים רובם ככולם לשירות הבנות בצה"ל, ומכוונים את הבנות באופן גורף לשרת רק במסגרת השירות הלאומי.

הרב יוסי כהנא, ראש אולפנת 'אמנה' בכפר סבא, אומר כי במוסד שלו "פועלים על-פי עמדת ההלכה משכבר הימים". הרב כהנא מודאג בשנים האחרונות יותר מבעבר מהשתלבותן של הבנות במסגרת הצה"לית. "שמענו נתונים מדאיגים מאוד. המסגרת מאוד לא מתאימה לבת דתית. רמת המוסר והצניעות לא משתפרת, אלא להיפך".

באולפנת 'אמנה', שמייצגת חלק מהזרם המרכזי הוותיק של מוסדות 'בני עקיבא', מתגייסות רק בנות בודדות במחזור. היעדים המבוקשים אצלן הם מסלול מורות חיילות באגף לתרבות תורנית או השתתפות בפרויקט מחוננים בצה"ל, שהמתגייסות אליו מונעות בדרך-כלל משיקולי קריירה עתידית. אחרות מתגייסות מתוך אידיאליזציה של הצבא שהוטמעה בהן מהבית. הרב כהנא אומר כי על אף שדעתו איננה נוחה מהגיוס, הם מקפידים לשמור על קשר עם אותן מעטות שהחליטו להתגייס.

עם זאת, מדיניות האולפנה איננה מאפשרת לנציגות ארגון 'אלומ"ה' להיכנס בשערי המוסד על מנת להציג בפני הבנות המתלבטות את המידע הרלוונטי באשר לגיוס לצה"ל. "זה כמו שלהבדיל לא ניתן למישהו להיכנס אלינו ולדבר על חילול שבת", אומר הרב כהנא. לדעתו, אחוז המתגייסות הזניח ב'אמנה' יכול בהחלט לייצג את המתרחש בשאר האולפנות הוותיקות. הוא גם מעיר כי פעמים שהגורם להחלטת הבת להתגייס הוא מצב של חוסר ברירה שמציב בפניה השירות הלאומי, שאיננו מתפקד כראוי בשיבוץ הבנות. 

ההירואיקה של המדים הירוקים

עניין התיקון והרפורמה הדרושה בשירות הלאומי מטריד גם את רעות גיאת, מנהלת אולפנית 'ישורון' בפתח תקווה. גיאת סבורה כי החלטה ממשלתית שתכניס את השירות הלאומי והצבאי תחת אותה כיפה, תוכל להמעיט במידה ניכרת את אחוזי הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל. נקודת המוצא החינוכית של 'ישורון' היא אמנם חד-משמעית בסוגיה זו: "אנו מחפשים כיצד להתאים לבת את המסגרת שבה תמצה את כישוריה בתוך המסגרת הדתית הרלוונטית, כך שצה"ל נמצא אצלנו מחוץ לתחום", מסבירה גיאת.


הרב טהרלב, ראש מדרשת לינדנבאום, אומר כי אין פסק שאוסר על בנות להתגייס, ויותר מכך: "הייתי לפני עשר שנים אצל הרב אברהם שפירא, והוא אמר לי שאם התכנית שלי מוסיפה יראת שמים לבת – זה מבורך, ועדיף משתלך לבד לשירות לאומי. אז כעסו עליו, אבל זו תשובה של פוסק עם ראש ישר"
עם זאת, היא אומרת, כיוון שאוכלוסיית התלמידות הטרוגנית, יהיו מי שיבחרו להתגייס על אף שמבחינה מוסדית מדובר במסלול לא רלוונטי. "חשוב לי להדגיש שיש לעשות עבודה רבה במסגרת השירות הלאומי על מנת שזה יהיה מקום טוב לבנות מצד מהותו, ולא רק בגלל שההכרח ההלכתי מכתיב שהצבא לא רלוונטי, ולכן הולכים לשירות לאומי. יש הרבה דילמות רוחניות והלכתיות גם במסגרת השירות הלאומי, ואם נהפוך אותו לאלטרנטיבה אמיתית במהותה, זה ממילא ישפיע על הבנות לטובה בבחירת מסלול זה על פני הצבא".

על מה היית מצביעה כמה שמניע את הבנות שבכל זאת מתגייסות לצבא?

"המדים נותנים לאדם תחושה של שייכות לקולקטיב, בניגוד לבת שירות, שמחשיבים אותה לעתים לעוד תלמידה. יש רצון להשתייך להירואיקה של צה"ל. לפעמים אנחנו מאבדים בנות רק כי הן רוצות ללבוש את המדים, להתחבר למקום. הן לא אוהבות את ההתבדלות".

בהקשר זה טוענת גיאת כי לו השכילה מדינת ישראל לחבר ולאחד את הצבא והשירות הלאומי מבחינת תנאי השירות, המדים וכו', הדבר היה יוצר תחושת חיבור ואחדות, אפילו חיצונית, אצל הבנות גם כשהן בשירות הלאומי, והבעיה היתה נפתרת במידה רבה. "יש גם בנות שמתגייסות דווקא מתוך תחושה שאם יהיו שם, יהיו מחויבות יותר לדרכן הדתית כמייצגות המגזר, וחובת ההוכחה המתמדת תחזק אותן".

לגבי הנוכחות של נציגות 'אלומ"ה' בישורון, אומרת גיאת כי בעיקרון הן אינן מוזמנות לאולפנית. "אם יש צורך של בת ספציפית שברור שהחליטה להתגייס, נסכים להכניס נציגה שלהן רק בשעות אחר הצהרים ולא לכלל הבנות, אלא פרטנית לאותה בת".

חינוך לפתיחות

יפעת סלע אומרת כי היא מבינה את החשש של ראשי המוסדות מפני הכנסת נציגות 'אלומ"ה' אליהם. לדבריה, זהו "חשש מפני הבלתי נודע". סלע אומרת כי השנה הן הורשו להיכנס בשערי 20 מוסדות תיכוניים לבנות בלבד (מתוך כלל האולפנות והתיכונים הדתיים, שמספרם עומד על למעלה מ-80), "אבל פנו אלינו בנות מ-80 מוסדות". סלע אומרת כי אין בלבה טרוניה על אותם מנהלים, אולם כאם לילדים היא חשה בעיה עם הגישה החינוכית שבה הם נוקטים: "מוסד שבאופן עקבי מתגייסות מתוכו 25 אחוז מהבנות, ואומר כל הזמן 'הלכה, הלכה' – איך אפשר לא לתת מענה לכל אותן בנות? איך אפשר להתייחס לתופעה כאילו איננה קיימת, לא להתמודד איתה בבית הספר?".

באולפנת 'נווה חנה' באלון שבות, המשתייכת למוסדות 'אור תורה סטון' של הרב שלמה ריסקין, מציגים גישה מעט יותר פתוחה לסוגיית גיוס הבנות. ראש האולפנה, הרב אבישי מילנר, איננו יוצא באופן גורף נגד גיוס לצבא. ההכוונה הפורמאלית היא אמנם לשירות לאומי ולמדרשות, אך בעיני הרב מילנר השירות במסלול מורות חיילות של האגף לתרבות תורנית בהחלט סביר. אמנם גם הוא איננו מכניס את נציגות אלומ"ה לבית הספר, אולם הוא בהחלט מזמין את הרב יואל קוטנר, מפקח מסלול תרבות תורנית, לדבר בפני הבנות.

"זהו תפקיד עם אזרחים, ללא אווירת המחנה הצבאי, החיילים והמפקדים, שזה הגורם הבעייתי בעיני בשירות הצבאי. אני מכניס אותו כי יש לכך ביקוש, ואני חי במציאות. מובן שאיננו מעודדים לשרת בצבא, ובת שמתלבטת אפנה אותה לשירות לאומי".
שירות במסלולים אחרים, גם בליווי של מדרשה, פסול בעיניו, בשל האווירה הצבאית שעוטפת את הבנות. מתוך כ-65 בנות במחזור, יוצאות כ-50 בנות בוגרות 'נווה חנה' לשירות לאומי או למדרשה. השאר מתפזרות בין שירות צבאי בתרבות תורנית לשירות במסגרת מדרשות, כמו לינדנבאום ו'עין הנצי"ב'. 

הרבנות אסרה, השאלה נגמרה

הרב יהושע מגנס, מחנך ותיק באולפנית תל אביב ומוותיקי הר"מים בישיבת 'מרכז הרב', איננו מבין מלכתחילה את שאלת בעד ונגד גיוס הבנות לצבא. "יש איסור מפורש שקבעו בשעתם הרבנים הראשיים הרב שפירא והרב אליהו, שאסור לבנות להתגייס לצבא בשום מסגרת, אז מה השאלה?", הוא תמה. "הם ביררו וראו שמדובר במסגרת אסורה. יש שם מציאות שהבת תחת שליטה של גברים, וזה לא צנוע. למה לחפש דרך להתיר דבר אסור?".
 
באולפנית תל אביב ישנן שנים שבהן אין אפילו בת אחת שמתגייסת לצה"ל, ויש שנים בהן מתגייסות בנות, אך מדובר בבודדות ממש. הרב מגנס מספר על שתי בנות שהתגייסו במשך שלוש שנים. "זמן קצר אחרי הגיוס ביקשו שתיהן להשתחרר. אחת לא הצליחה והשנייה השתחררה אחרי שלושה חודשים".

הרב מגנס איננו מעוניין להתייחס למסגרות ספציפיות, אך לשאלה מה דעתו לגבי בנות המתגייסות תוך קבלת ליווי רוחני של גורמים מבחוץ, הוא משיב: "איסור הרבנים חל על כל מסגרת שהיא. לא שמעתי על רב שהתיר גיוס בכל השנים הללו. כתוב שאסור להתגייס, אז מה השאלה של גיוס בדיעבד? בת אומרת 'אני עושה איסור', ואז באים לעזור לה בדיעבד?!".

הרב מגנס מדגיש כי אמנם לא כל מי שהולכת לצבא הופכת לחילונית, אבל יש בעיה של צניעות, וזהו נושא עדין. המסר העיקרי מבחינתו לבנות הוא זקיפות קומה דתית: "אנחנו צריכים להיות די בעלי גאווה דתית כדי שאם ההלכה אומרת שאסור – לא הולכים. מי שהולכת לצבא יש בזה משום חולשה, אולי כלפי החברה החילונית. איפה הגאווה הדתית שלנו בדרכנו?".

הרב מסביר כי הדרך הראויה והמחויבת היא שירות במסגרת השירות הלאומי, התואם את ההלכה: "יש לנו דרך לחיים במדינה שהיא מתאימה וראויה להלכה, וזה חלק מהגאווה שלנו. לא ייתכן שנעשה דברים שיש בהם חסרונות הלכתיים. אם אנו יכולים לחיות במדינה על-פי ההלכה – מה פתאום שנשנה את זה?!".
 
אתגר שכדאי לוותר עליו

הרב טהרלב, שמעניק גיבוי הלכתי לבנות המתגייסות דרך מדרשת לינדנבאום, דוחה את טענתו של הרב מגנס. "אין שום איסור הלכתי ללכת לצבא. זה לא כתוב בשום מקום בשולחן ערוך. הרבנות הראשית אמנם הוציאה פסק שבנות לא ילכו לצבא, ואגב – גם לא לשירות לאומי. לדעתי היא דיברה על הסיטואציות שהיו אז. אך במציאות של היום, כשבת באה דרך מדרשה, מתגייסת עם קבוצת בנות דתיות, הצבא אינו הסמכות שמחזיקה אותה, היא הולכת בחצאית ארוכה ולא מחויבת לאחוז בנשק, הייתי רוצה לראות שהרבנות הראשית תתכנס היום שוב ותוציא את אותו פסק".

הרב טהרלב מבקר גם את אותם אנשים שלדבריו הרבנות הראשית טובה להם כשהיא פוסקת כמו שהם חושבים, אך כשהרבנים היושבים בה אינם לרוחם – הם מזלזלים בה. לגופו של עניין, חוזר הרב טהרלב ואומר כי אין פסק שאוסר על בנות להתגייס, ויותר מכך: "הייתי לפני עשר שנים אצל הרב אברהם שפירא, והוא אמר לי שאם התכנית שלי מוסיפה יראת שמים לבת – זה מבורך, ועדיף משתלך לבד לשירות לאומי. אז כעסו עליו, אבל זו תשובה של פוסק עם ראש ישר".

בתגובה לדברי הרב טהרלב, נמסר ל'בשבע' בשם הרב אברהם שפירא: "הרב שפירא שולל מכל וכל נשים בצה"ל, כפי שפסקה הרבנות הראשית מאז ועד היום, ללא שום שינוי וללא ספקולציות. הרבנות הראשית אסרה כל שירות בנות בצה"ל, כולל מורות חיילות".

ב'אלומ"ה' לא מוכנים להיכנס לוויכוח במישור ההלכתי. "אנחנו לא פוסקות הלכה", מודה סלע. "בנות באות אלינו ושואלות לאן ללכת, ואנחנו מעניקות להן את המידע על המסלולים ועוזרות להן להגיע לתפקיד המתאים להן. מי שמתלבטת בין שירות לאומי לצבאי יכולה לבוא לסמינר שאנו מקיימים בנושא עם הרב בני לאו, הרב משה הגר וגורמים מקצועיים נוספים. אנו מציפים במידע, בסיכונים ובסיכויים שבכל צד. אנחנו לא אומרים שאין סיכונים, אבל זה לא כנגד כל הסיכויים. אינני מתכחשת לסיכון המרכזי שביציאה מהחממה, אבל אפשר לרכך אותו".

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שאתן עוסקות בסוגיה שאסורה על-פי ההלכה.


על-פי מסמך שהוגש לוועדת הכנסת, בשנת תשס"ה התגייסו לצה"ל 1,581 בוגרות החינוך הממ"ד, שהן כ-21 אחוז בלבד מכלל בוגרות החינוך הממ"ד באותה שנה. אחוזי הגיוס הללו כוללים את כל בוגרות מוסדות הממ"ד, ובהם גם תיכונים דתיים שלא כל תלמידותיהם נכנסות בהכרח תחת ההגדרה של בת דתית נורמטיבית
"על-פי ההלכה אסור להתגייס לצה"ל", מסכימה סלע, "אבל לדעתנו אפשר להתגייס לצה"ל ולהישאר אדם ערכי ושומר מצוות אחרי השחרור. אני מטפלת גם בבחורה שעושה משהו בניגוד להלכה. כי כשבת מגיעה לצבא מתוך מה שאמרו לה בתיכון שמי שמתגייסת לא תהיה דתייה – זו נבואה שתגשים את עצמה. אנחנו פועלים לחיזוק היסודות האמוניים בכל מקום".

הרב משה הגר, ראש המכינה הקדם-צבאית ביתיר, וכאמור מלווה סמינרים למתלבטות של 'אלומ"ה', קובע חד-משמעית כי הוא מעדיף שהבנות ילכו לשירות לאומי. "אני חושב שהצבא יכול לארגן את אותה תרומה של הבנות דרך השירות הלאומי, כמו אזרחים עובדי צה"ל, וזה עדיף. המציאות של הבנות בצה"ל לא טובה", הוא אומר, כאיש צבא בדרגת אל"מ, "בעיקר לא טובה לבנים. באופן כללי, בנות מפריעות לתפקוד הבנים בצה"ל. זה נכון במיוחד לחילות הקרביים, שנפגעים מעירוב הבנות בהם. כל שילוב הבנות גורם נזק לצה"ל. השילוב הראוי אינו ראוי".

הרב הגר סבור שגם בת שמחליטה להתגייס לחיל לא קרבי, בוחרת במסלול פחות טוב עבורה משירות לאומי, ולכן חובה עליה להטעין את עצמה היטב רוחנית בטרם השירות, "כי אחרת הסיכוי שתידרדר שם הוא גדול". לגבי 'אלומ"ה', אומר הרב הגר כי מדובר בעבודה חשובה של דיעבד. "לפעמים בנות מדמיינות דברים, ואז האמת טופחת על פניהן. הן חושבות שיתקנו את העולם בצבא, אך במציאות זה מאוד קשה. היכולת לתקן בתוך הצבא נמוכה מאוד. לכן כדאי שטרם קבלת ההחלטה תקבל הבת נתונים אמיתיים, ולא תחיה בדמיונות".

אגב, התנאי של הרב הגר להשתתפות בסמינרים הוא הצגתן של בנות שהיו מרוצות במסגרת השירות הלאומי, במקביל להצגת החיילות שנהנו במהלך שירותן.
 
כמה ולמה

עד כמה משמעותית תופעת גיוס הבנות הדתיות לצה"ל? גם בשאלה זו נראה כי המניפולציות הסטטיסטיות מהוות חלק נכבד מן התשובה. באתר היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) של צה"ל מכריזים משפטי פתיחה מזמינים, הפונים לבת הדתית, כי "הדשא הצבאי קורץ לא פחות" לתלמידות י"ב הדתיות, וכי "אחת משלוש בנות דתיות בוחרת להתגייס לצה"ל".

גם באתר 'אלומ"ה' מדווחים על 30 אחוז מבוגרות החינוך הממ"ד הבוחרות מדי שנה להתגייס לצה"ל. אל מול הנתונים הללו, עומדים נתונים רשמיים שהוצגו בוועדת החינוך בכנסת לפני כחמישה חודשים, שנמסרו מאגף משאבי אנוש בצה"ל, ובמקביל ממנהל החינוך הדתי במשרד החינוך, שמהם עולה תמונה מינורית ביחס לזו של יוהל"ן ו'אלומ"ה'. על-פי המסמך שהוגש לוועדה, בשנת תשס"ה התגייסו לצה"ל 1,581 בוגרות החינוך הממ"ד, שהן כ-21 אחוז בלבד מכלל בוגרות החינוך הממ"ד באותה שנה.

עוד צוין כי משנת תש"ס עד שנת תשס"ה חלה ירידה של 3.6 אחוזים בשיעור בוגרות הממ"ד שהתגייסו לצה"ל באותן שנים. יצוין עוד כי אחוזי הגיוס הללו כוללים את כל בוגרות מוסדות הממ"ד, ובהם גם תיכונים דתיים שלא כל תלמידותיהם נכנסות בהכרח תחת ההגדרה של בת דתית נורמטיבית, מה שמקטין עוד את מספר המתגייסות בקרב בנות הזרם המרכזי של הציבור הדתי-לאומי.

ביחס ל'אלומ"ה', צוינו נתונים שלפיהם בשנת תשס"ו פנו לארגון 871 בנות, מתוכן התגייסו 519 בלבד, ועוד 92 שדחו את השירות. מדובר בירידה ביחס למספר הפונות בתשס"ה, שעמד על 901 בנות. בשנת תשס"ז (עד חודש טבת) עלה שוב מספר הפונות והגיע ל-901 בנות.

כפי שציינה יפעת סלע, צה"ל הולך לקראת החיילות הדתיות, כיוון שהוא מעוניין בכוח אדם איכותי, מקצועי ומסור. בין השאר מדובר בפתיחת מסלולים מגוונים שיקרצו לבנות הדתיות. רוב הבנות מתגייסות אמנם דרך המסגרת הכללית של הגיוס בצה"ל, אולם למעוניינות, קיימים מספר מסלולים ייעודיים לדתיות: גיוס כמורה חיילת במסגרת 'תרבות תורנית'; גיוס במסגרת גרעיני 'אלומ"ה' לתפקידי מדריכות שריון, מדריכות תותחנים, מדריכות נוער בגדנ"ע, תצפיתניות שדה, מדריכות קליעה ותכנית להוראת מדעים; וגיוס דרך המדרשות לינדנבאום, 'עין הנצי"ב' וירוחם, המקביל למסלול ה'הסדר', המשלב לימודים תורניים עם שירות צבאי ומאפשר שיבוץ במגוון תפקידים. בממוצע מצטרפות למסלול המשולב בין 70 ל-100 בנות בשנה. 

העירוב פגע בהשתלבות

על אף שבצה"ל מצהירים על מדיניות המחייבת את המפקדים לרגישות והתחשבות בצרכי הבת הדתית, ומנופפים בנתון שלפיו לא הגישה אף חיילת דתית תלונה לנציב קבילות החיילים על קשיי השתלבות בצבא הנובעים מצרכיה הדתיים, הרי שהמציאות הצבאית, במיוחד בשנים האחרונות, מקשה עוד יותר על שמירת אורח חיים דתי במסגרת השירות.

לפני כחמש שנים, בעקבות השתלטות של אג'נדות פמיניסטיות על צה"ל, הונהגו שינויים מרחיקי לכת על מנת ליצור את השוויון המבוקש בין המינים. לשם כך התפזר חיל הנשים, ומסגרות שהיו עד כה נפרדות לנשים וגברים בצבא הפכו מעורבות: מסלול הטירונות, קורס קצינים והכשרות מקצועיות אחרות הפכו למסלולים שאותם עוברים חיילים וחיילות יחד. הפעולות המעורבות כוללות שיעורים בכיתות, אימוני ספורט (מד"סים), מסעות, ניווטים, פעילות שדה או נסיעה צפופה בנגמ"ש.

מלבד הבעייתיות שבעצם השהות המשותפת בסיטואציות מעין אלו לדתיים, יצר העירוב אפליה נוספת: במסלולים המעורבים נדרשים החיילים והחיילות הדתיים להצהיר על דתיותם בכל שלב, על מנת לזכות בהתחשבות ברגשותיהם או בצרכיהם הדתיים על-פי כללי 'השילוב הראוי'. הדבר גורם למבוכה ואי נוחות לחיילים, שחשים בזרות והתבדלות מחבריהם למסלול. תלמידי ההסדר, שמגיעים עם מודעות גבוהה יותר לשירות, עומדים בקלות רבה יותר על זכויותיהם, אולם החיילת הדתית מוצאת את עצמה במקרים אלו נבוכה ומבוישת, איננה מודעת ליכולתה ולזכותה לדרוש התחשבות בצרכיה הדתיים, וכך היא נאלצת להתמודד עם שהות אינטימית במחיצת חיילים לאורך המסלול.

בעיה חמורה נוספת לה נחשפות החיילות הדתיות היא הטרדות מצד חיילים והתנהגות גסה שפוגעת ברגשותיהן. יצוין כי על-פי נתוני היוהל"ן, שיעור החיילות שדיווחו על לפחות הטרדה אחת במהלך שירותן עמד בשנת תשס"ד על כעשרים אחוזים, כלומר אחת מכל חמש חיילות. לאחוז הגבוה הזה, המתייחס להתנהגויות שמוגדרות כהטרדה בקודים התרבותיים של החברה החילונית, יש לצרף התנהגויות מקובלות בחברה החילונית שעבור בת שגדלה בחינוך דתי ייחשבו כפגיעה בכבודה ובצניעותה.
 
תרבות לא כל-כך תורנית

אחד המסלולים הבטוחים ביותר לכאורה עבור הבת הדתית בצה"ל הוא מסלול מורות חיילות בחסות האגף לתרבות תורנית, המשלב את החיילות בתחומי קהילה, עלייה וקליטה וידיעת הארץ. המסלול מבטיח לבנות ליווי ופיקוח דתי ושירות במסגרת דתית, חצאיות ארוכות ועוד.

אולם שיחה עם שמרית (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת), העומדת לקראת סיום שירותה במסלול תרבות תורנית, מעלה טענות קשות ותסכול של מי שההבטחות התנפצו למולה על סלעי המציאות.

שמרית הגיעה למסלול מחוסר ברירה, כיוון ששיבוצה בשירות הלאומי השתבש ברגע האחרון. כשהגיעה למסלול התורני המובטח, הסתבר לה כי ראשית עליה לעבור חודש של טירונות, כמו כל חיילת אחרת, הכולל אימונים גופניים, מטווחים ועוד. היא מתארת בעיות נוספות שנתקלו בהן היא וחברותיה למסלול, כמו כאשר הורו להן לשאת נשק בשבת במהלך הטירונות, בעוד שאין להן כל צורך ללמוד שימוש בנשק במסלול שבו ישרתו.


שמרית, מורה חיילת: "מצאתי את עצמי מול חניכים שלי במושבים, כחלק מגוף דתי מייצג, והחיילות שאיתי מתנהגות בדיוק ההיפך ממה שלימדתי את הילדים דקה קודם: מעשנות, לא שומרות נגיעה, לובשות מכנסיים. אני מרגישה שנפלתי בפח מבחינת החברה שאיתה אני אמורה לייצג את התרבות התורנית"
כשנשלחו לשדרות, הושיבו מישהי במוקד החירום הטלפוני בשבת. "את כפופה למערכת הצבאית, ולא יכולה לסרב. אם תגידי לא, זה ישר משפט וכלא, וזה אומר להיות בבסיס אחר עם חיילים בנים. אם המשטרה הצבאית תופסת אותך עם עגילים לא בדיוק לפי החוק הצבאי, יכולים לשלוח אותך לשבוע ריתוק בבסיס מעורב. או למשל מי שרוצה מדי ב', שאיתם יותר נוח להסתובב, בקושי יכולה להשיג חצאית. אומרים לה 'תלכי עם מכנסיים'. אז למה להיכנס לבעיות אם אפשר שלא?".

שמרית מספרת על הדירה שבה היא מתגוררת עם חברותיה למסלול: "אני כבר לא אוכלת בדירה. הכול טרף אצלנו. שאלתי את האחראים למה בשירות הלאומי חושבים לדבר עם הבנות על כשרות ופה לא? לפני חודש בא סוף - סוף מישהו לדבר איתנו על זה".

שמרית מאוכזבת בעיקר מהחברה במסלול המכונה 'תורני': "מציגים את זה כמסלול שמייצג את השילוב הראוי בין דת לצבא, שמסמל את הציבור הדתי, וזה בעייתי. מצאתי את עצמי מול חניכים שלי במושבים, כחלק מגוף דתי מייצג, והחיילות שעמדו איתי ואמורות לחנך את אותם ילדים ליהדות, מתנהגות בדיוק ההיפך ממה שלימדתי את הילדים דקה קודם: היא מעשנת, לא שומרת נגיעה, לובשת מכנסיים. זה עומד כבר על הגבול הדק שבין חילול השם לקידוש השם".

שמרית השתתפה לאחרונה במיון בנות למסלול תרבות תורנית לשנה הבאה, וגילתה בנות שבאו לבושות לא בצניעות. "קלטתי שאני חלק מהגוף הזה, ואמרתי: לא מתאים לי. אני לא נראית כך ולא מוכנה לייצג גוף כזה. אם הוא מנסה להוציא מעצמו משהו תורני – הוא לא עושה את זה. זה נראה מבחוץ יפה מאוד, עם החצאיות והכול, אבל זה לא כך. אני מרגישה שנפלתי בפח מבחינת החברה שאיתה אני אמורה לייצג את התרבות התורנית. אני היחידה במסלול שחושבת ומדברת כמו 'דוסית'". שמרית אמנם מדברת בסיפוק על עצם העבודה, אולם מסבירה כי גם במסגרת השירות הלאומי ניתן לעשות עבודה מקבילה לזו שבמסלול הצבאי.

גירשו את הבנות

במסלול תרבות תורנית שירתו בתשס"ו 101 בנות, לעומת ירידה חדה בתשס"ז, שבו עומד מספר המשרתות על 61 בלבד. הצניחה התלולה במספר המתגייסות למסלול משקפת, לדעת הרב יואל קוטנר, מפקח מורות חיילות באגף לתרבות תורנית, את המשבר שפקד את הציבור הדתי-לאומי בעקבות עקירת גוש קטיף בתשס"ה, ובייחוד לנוכח מעורבותו של צה"ל במעשה.

המפץ שנוצר בעקבות הגירוש מהווה גורם שמרחיק אחוז מסוים מהבנות הדתיות מהצבא, כך טוען הרב יוסי כהנא. גם הרב טהרלב מצביע על תנודות בעקבות הגירוש: לדבריו, גרם הגירוש לשתי תופעות קיצון בקרב הבנות. חלקן הולכות למכינות קדם-צבאיות חילוניות טרם הגיוס, על מנת לחזק את החיבור לעם ישראל – תופעה מדאיגה מבחינתו, שכן השהות האינטימית עם בנים חילוניים ללא הכנה רוחנית מתאימה מסוכנת לדעתו. מאידך גיסא, אומר הרב טהרלב, גרם הגירוש לפגיעה במוטיבציה של הבנות להתגייס. "יותר בנות הפכו למסוגרות, ואינן רוצות לבוא בקשר עם הצבא ועם מה שהוא מייצג. יותר בנות הולכות לשירות הלאומי בגלל הקונפליקט עם הממסד בישראל".

ניצן ברזילי מאלון שבות, שהתגייסה במסגרת המסלול המשולב של מדרשת לינדנבאום, חוותה על בשרה את משמעות השירות כחיילת דתית בתקופת גירוש. היא שירתה כמש"קית הוראה במסלול 'תרבות תורנית', ויחד עם חברתה סירבה להשתתף באימונים לקראת הגירוש. היא נשפטה על כך לשבועיים בכלא.

יחסה לשאלת הגיוס אמביוולנטי, והיא סבורה כי מי שמסוגלת להתמודד עם עימות מתמיד על אמונתה מול החברה החילונית, תזכה ברווח של התחברות לחברה הישראלית אם תתגייס. היא מודה כי השירות לא מתאים לכל אחת, וכי אם בת מתגייסת עליה לעשות זאת רק במסגרת גרעין מאורגן, עם בנות דתיות נוספות. באשר לשאלת הגירוש, היא סבורה כי אם יש משהו שעומד על הפרק, יש לשקול את הגיוס לאור הנתונים. "אם הייתי יודעת מראש על ההתנתקות ושאני נשלחת לשם, לא הייתי הולכת לצבא. לא צריך להעמיד את עצמנו מראש בניסיונות כאלה קשים".