בשבע 246: צניעות ולימודי מקצוע

לימודים ועבודה בסביבה שיש בה נשים לבושות שלא בצניעות * כשיש רק דרך אחת ובה נשים שאינן לבושות בצניעות, מותר לעבור בה ● מי שעלול להיכשל, אסור לו להכניס את עצמו לניסיון.

הרב אליעזר מלמד , כ"ט בסיון תשס"ז

לימודים באוניברסיטה מעורבת

שאלה: האם יש היתר ללמוד באוניברסיטה שלומדים בה בנים ובנות בערבוביה, כאשר חלק מהסטודנטיות והמרצות אינן מתלבשות כהלכה?

תשובה: מדובר בצורך גדול מאוד, הן מצד הפרנסה, הן מצד הצורך האישי של אדם למצות את כישרונותיו בתחום שבו הוא מוכשר ומעוניין, והן מצד הצורך הציבורי הכללי, שדתיים יוכלו להיות פעילים בכל תחומי החיים. ועל כן כל זמן שהאדם יודע בעצמו שלא יבוא להיכשל באיסורי עריות, ויישאר דבק בתורה ובמצוות, מותר לו ללמוד באוניברסיטה.

ודומה הדבר לאדם שצריך ללכת למקום מסוים, שמבואר בגמרא שאם יש לפניו שתי דרכים, באחת ישנן נשים שאינן לבושות בצניעות, ובשנייה אין נשים לא צנועות, עליו ללכת בדרך הטובה, ואם בחר ללכת בדרך שיש בה נשים שאינן צנועות, הרי הוא רשע. אך אם יש לפניו דרך אחת בלבד ובה נשים שאינן לבושות בצניעות, מותר לו ללכת בה (בבא בתרא נ"ז, ב').

וכל מה שאמרו חכמים שעל האדם ללכת בדרך שאין בה נשים פרוצות לא אמרו אלא במקום שאין הבדל משמעותי בין שתי הדרכים. אבל אם הדרך הצנועה ארוכה בהרבה, אין חיוב ללכת בה, והרי הוא נחשב כמי שיש לפניו רק דרך אחת (ועיין באג"מ אה"ע א', נ"ו).

וכן לגבי לימודי מקצוע: מי שיכול ללמוד בשני מקומות, באחד מהן יש בעיות צניעות ובשני אין, חובתו ללמוד במקום הכשר, גם אם לשם כך יצטרך להאריך מעט את דרכו או שיצטרך להתגמש מעט בתוכניותיו. אבל אם המקום הכשר יותר רחוק באופן משמעותי ממקום מגוריו, או שאי אפשר ללמוד בו את המקצוע שהוא מעוניין ללמוד, וקשה לו להתפשר על לימוד מקצוע אחר, אזי מותר לו ללמוד במקום שיש בו נשים שאינן לבושות כהלכה.

וכן בפועל מצינו סוחרים שמוכרים סחורתם לנשים שאינן צנועות, וכן פקידים שעובדים במקומות שמגיעות אליהם נשים שאינן צנועות, ואין מעלים בפני הסוחרים הדתיים דרישה להימנע מלמכור לנשים שאינן צנועות. וכן אין תובעים מאדם להימנע ללכת למשרדים שהפקידות לבושות שם בחוסר צניעות, מפני שכאשר ישנו צורך גדול, אין איסור. אמנם אם אדם יודע בעצמו שמתוך כך הוא עלול להיכשל באיסורי עריות, אסור לו להכניס את עצמו לניסיון.

מוסיקה חסידית לעומת לועזית

שאלה: האם ראוי להעדיף מוסיקה חסידית על פני מוסיקה לועזית או ישראלית? ומדוע רמת המוסיקה החסידית נמוכה מרמתה של המוסיקה הלועזית?

תשובה: ככלל, צריך אדם לאהוב את הטובים, לאהוב את הקשורים לה' יתברך, את אלה המגלים את שמו בעולם. ולכן באופן טבעי ראוי להרגיש יותר קשר וחיבה לשירים העוסקים בעבודת ה', ובאהבת העם והארץ. גם שירים בסגנון עברי או מזרחי, אם הם עוסקים בנושאים טובים, ראוי להרגיש כלפיהם שייכות.

אמנם זה טבעי שבמוסיקה הלועזית יש גיוון רחב ויותר חידושים. יש יותר ממיליארד דוברי אנגלית, יותר מחצי מיליארד דוברי ספרדית ופורטוגזית, ולשפות הרוסית והצרפתית יש כרבע מיליארד דוברים לכל אחת. לכן ברור שתעשיית המוסיקה שלהם יכולה להשקיע הרבה יותר כסף ביוצרים, בעיבודים ובהפקות, והתוצאות בהתאם. ומותר להעריך וליהנות מהיצירות שלהם.

אע"פ כן, אי אפשר להתעלם מההישגים הגדולים של המוסיקה החסידית והישראלית, שמצליחה הרבה יותר מהחלק היחסי של צרכניה. ומשנה לשנה הרמה עולה, ומופיעים שירים מצוינים שפורטים על נימי הנפש, עד שנראה לי, כיהודי, שהם היפים ביותר בעולם. אמנם אני יודע ומכיר מנגינות יפות וקסומות מחוץ לארץ, ובוודאי יש להן ערך רב, אבל אחרי הכול אני מחובר ואוהב יותר את המוסיקה היהודית.

וכפי שאמרו חכמים (בבא מציעא ל"ח, א'): "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו", כלומר אדם מעדיף קילו פירות שגדלו בחצרו יותר מתשעה קילו פירות ששייכים לחברו. כמו כן, למרות שראוי לאדם לאהוב את כל הברואים, מכל מקום הוא קרוב יותר באהבתו לבני עמו, לקרוביו ולעצמו. וכך באופן טבעי, אדם שמזדהה עם העם היהודי ומורשתו, באופן טבעי אוהב יותר שירים שעוסקים בנושאים יהודיים וישראליים. וגם אם השירים הלועזיים מרובים ומגוונים ואיכותיים יותר מבחינה מוסיקלית, הרגשתו האישית שהשירים שלו יותר יפים ויותר מרגשים, כי הם שלו.

ומי שאינו מרגיש קשר לשירים ולניגונים הקרובים יותר לעמו ולערכיו, ראוי שיערוך חשבון נפש ויבדוק את מידת הזדהותו עם בני עמו ומורשתו. ויבדוק האם אהבתו למוזיקה הלועזית או לעברית המכוערת אינה נובעת מתוך תחושת נחיתות תרבותית.

על קיומם של בתי הספר הכלל ציבוריים

שאלה: לפני כמה שבועות כבוד הרב כתב כי המסגרת החינוכית האידיאלית היתה אמורה לכלול את כל הציבור הדתי. אולם בפועל, ישנם מוסדות פרטיים אליטיסטיים שמקבלים את התלמידים הטובים מהמשפחות הטובות, וכך בתי הספר הממלכתיים-דתיים הרגילים מתמוטטים. אני אישית מחנך בבית ספר ממ"ד שנמצא כיום בסכנת סגירה עקב פתיחת מוסדות פרטיים בסביבה.

בית הספר עבר בשנים האחרונות שינויים רבים, המנהל הוחלף, משרד החינוך הקציב לבית הספר שעות נוספות כדי לתגבר את לימודי הקודש. ואע"פ כן בית הספר שלנו עומד להיסגר. משמעות הדבר, שהתלמידים שאין בכוחם או ברצונם של הוריהם לשלם שכר לימוד גבוה למוסד פרטי עלולים לשלוח את ילדיהם לחינוך חילוני. גם לא ברור מה יהיה על הילדים שסובלים מליקויי למידה, שהמוסדות הפרטיים נמנעים מלקבלם.

סליחה על השאלה, אבל האם הדיבורים על כלל ישראל הינם דיבורים גבוהים שעתידים להתגשם רק כשהמשיח יבוא, או שגם היום ניתן לחזק את בתי הספר הממ"דים, שנושאים באחריות לחינוך כלל ילדי ישראל.

תשובה: כפי שכבר כתבתי, הנהלות בתי הספר חייבות להתייחס במלא הכבוד לרצונם של ההורים, מפני שהאחריות הראשונית לחינוך מוטלת על ההורים. כמדומה שמנהלים רבים נטו לזלזל בהורים שרצו לתגבר את לימודי הקודש. משכורתם שולמה ממשרד החינוך, בלי קשר להצלחתם, ולהורים שרצו תגבור תורני לא הייתה ברירה אלא להקים מוסד פרטי. וכך בתי ספר רבים הלכו והתדלדלו.

ישנם בתי ספר שכבר אין דרך להציל אותם, אבל לגבי אותם בתי ספר שעדיין יש סיכוי להציל אכתוב שתי עצות מעשיות.

עצות לבתי ספר

העצה הראשונה, להשקיע בתלמידים המצטיינים כמו שמשקיעים בתלמידים החלשים. גם מבחינה מוסרית הדבר נכון. ישנה תפישה קלוקלת כאילו המצטיינים אשמים בכך שיש תלמידים חלשים, ולכן זכותם של החלשים קודמת לזכותם של החזקים. ולא היא, התלמידים הטובים צריכים לקבל עידוד וטיפוח לפחות כמו החלשים. אלא שהחינוך צריך להצמיח אותם גם מבחינה מוסרית, ואחר שיגדלו יוכלו לסייע לחלשים. אם יטפחו את החלשים בלבד, לא יהיה מי שיעזור להם בעתיד (בדומה למה שקרה בחברה הקומוניסטית).

גם מבחינה מעשית, בית ספר שנלחם על קיומו חייב להשקיע משאבים בתלמידים הטובים. רק באופן זה יוכל לשמור אצלו חלק מהתלמידים הטובים. כאשר ייוודע שבית הספר משקיע בטיפוח המוכשרים, תלמידים איכותיים נוספים יצטרפו לבית הספר, ובעקבותיהם יתרבו התלמידים, ועל ידי כך יובטח קיומו של בית הספר.

העצה השנייה שבלעדיה העצה הראשונה לא תצליח: על המנהל לפעול בכל כוחו להוצאת מורים שאינם מתאימים. אמנם זה לא קל, המערכת הציבורית והסתדרות המורים מקשים על כך. אבל אין ברירה: אם הם יישארו, התלמידים ימשיכו לסבול, מי שיוכל יעביר את ילדו לבית ספר פרטי, בית הספר הציבורי ייסגר, ותלמידים ממשפחות חלשות יישארו ללא בית ספר דתי.

בית ספר ממ"ד יוכל להתמודד בתחרות עם מוסד פרטי רק אם ידאג שהצוות החינוכי שלו יהיה מעולה. לפיכך, מנהל אחראי צריך לשים נפשו בכפו ולפעול בתקיפות להוצאת מורים שאינם מתאימים. למנהלים טובים לא צריכים להסביר כיצד לעשות זאת, ומנהלים שאינם יודעים לעשות זאת, מוטב שלא ישמשו כמנהלים. אגב, גם לאותם מורים עדיף לעזוב את ההוראה, ראשית כדי שלא ייתפשו בעוון החמור של מורה העושה מלאכתו רמייה, וגם מן הסתם בעבודה אחרת יצליחו יותר.

תגובה למאמר אודות קפדנות בחינוך

לרב שלום,

ראשית תודה על המדור המחכים והמעורר למחשבה. יישר כוח על הנכונות לעסוק בנושאים לא פשוטים אך קיומיים בחברה הדתית-תורנית ובחברה הישראלית בכללה.

באשר לסוגיית החינוך המתנהלת זה כמה שבועות מעל דפי המדור, ברצוני להודות לרב על מדורו האחרון בו עסק ב'חינוך על פי דרכו'. מסתבר שניתן לדרוש את הפסוק גם על המחנך ולא רק על המתחנך.

אני מרבה להשתתף בכנסי הנשים כדוגמת בניין שלם וכדומה מדי קיץ, ולעיתים עולה בסדנאות ובהרצאות כי ההורים ובעיקר האמא צריכים כל הזמן לחייך, להעיר בנועם, והכול מתוך התייפייפות כזו שמחזירה אותי הביתה בהרגשה נוראית שאני אמא גרועה כי אני לא חייכנית, שקטה וסבלנית כמו הרבנית הזו וכמו ההיא. והדברים ידועים.

נכון, לא כולנו ניחנו במידות האציליות, אבל הקב"ה נתן גם לאנשים פחות רגועים וקצת יותר פדנטיים וקפדנים את הזכות להיות הורים ולחנך, ובאמת ראינו 'תוצאות טובות' משני סוגי ההורים.

תשובתו של הרב, תשובה כנה ואמיתית, מעודדת אותנו ההורים מצד אחד כל הזמן לשאוף ולהשתפר - כולנו צריכים לעבוד וללטש את המידות שלנו, תהליך החינוך של ילדינו הוא ראשית לכל חינוכנו אנו, ויחד עם זאת - גם דרך אופיינו הייחודי ניתן וצריך לחנך, ודווקא בעולם פרוץ, חסר גבולות ואינדיבידואליסטי בו אנו חיים כיום. לעתיד לבוא, מכל מקום, נקווה שכולנו נהיה בדרגה יותר גבוהה.

ושוב יישר כוח. י. ד.