בשבע 246: שן תחת שן

עודד מזרחי , כ"ט בסיון תשס"ז

מיכאל היה סטודנט לרפואת שיניים באוניברסיטת מונטריאול בקנדה. החוקים שם היו נוקשים ביותר: מי שלא השלים את כל הקורסים, נפסלה לו כל שנת הלימודים; ואם אירע הדבר בשנית, כל לימודיו נשללו. בשנתיים הראשונות למד מיכאל לימודים תיאורטיים והשתלם במעבדה. כאשר הגיע לשנה השלישית, היה עליו לעבוד עם פציינטים בקליניקה המסונפת לפקולטה. הוא עבד במחלקה פריודונטית (רפואת חניכיים) שבה עסקו בניקוי אבן, הקצעת שורשים וגם בכירורגיה של החניכיים.

כל סטודנט קיבל בתחילת שנת הלימודים מחברת מיוחדת, שבה היה עליו להחתים את האחראי בקליניקה לאחר כל טיפול שביצע, ובסיום השנה היה צריך להביא את המחברת למזכירות הפקולטה. באמצע השנה אבדה למיכאל המחברת, והוא לא הצליח למצאה בשום אופן. זו היתה ממש מכה עבורו, מפני שהנהלת הפקולטה, הפועלת בדרך-כלל לפי התקנון היבש, סירבה להתחשב בתקלה. מיכאל ניסה לדבר על לבו של מנהל הפקולטה, אבל הפרופסור, שלא אהב יהודים ובפרט את מיכאל חובש הכיפה, אמר לו בחיוך חושף שיניים: "אני מאוד מצטער, אבל זו הבעיה שלך. לא אני איבדתי את המחברת...".

מיכאל לא ידע מה לעשות. כל מה שעשה עד כה ירד לטמיון. אם ירצה לסיים את השנה, יהיה מוכרח להדביק פיגור עצום. איך יוכל לעשות זאת?! היו לו שתי אפשרויות: להפסיד את כל השנה, או לנסות להדביק את הפיגור הרב, בידיעה שאם לא יצליח, המאמץ הנוסף הזה יהיה לשווא. לבסוף החליט, בכוח אמונתו, לנסות להדביק את הפיגור. הוא תכנן לוח זמנים עמוס מאוד של עבודה בקליניקה.

מיכאל החל למלא מחברת חדשה, וכמובן שמר עליה כעל בבת עינו. הוא הצליח לעמוד בקצב העבודה הקדחתני שהכתיב לעצמו. ואז הגיעה המשמרת האחרונה של השנה, שאחריה ישיג את החתימה הסופית של האחראי, וכך יעבור את כל שנת הלימודים בהצלחה. כל משמרת הייתה בת שלוש שעות. הפציינטים הראשונים הגיעו בזמן שנקבע, ומיכאל טיפל בהם, ואז הייתה אמורה להגיע הפציינטית האחרונה, אישה שמיכאל לא טיפל בה לפני כן. הטיפול הנדרש היה הקצעת כל שורשי השיניים, דבר שעשוי לקחת לסטודנט כשעתיים עבודה לכל הפחות.

הזמן חלף, והפציינטית לא הגיעה. נותרה שעה וחצי, והוא נכנס ללחץ: "ריבונו של עולם, רק זה חסר לי! שהיא תאחר ואז לא אשיג את החתימה האחרונה, והכול ירד לטמיון! עזרת לי עד עכשיו לעמוד במרוץ המטורף, אבל אם לא אשיג את החתימה הסופית, כל הקריירה  שלי תלך, הרי אתה יודע שהם חיים לפי חוקי סדום ועמורה, ולא אכפת להם שום דבר. המנהל האנטישמי עוד ישמח...".

השעון תיקתק ונותרה רק שעה... חמישים וחמש דקות... חמישים...

ואז הופיעה הפציינטית, אישה מהודרת בשנות הארבעים לחייה. מיכאל ידע שעליו לעבוד כעת בטירוף מוחלט כדי להספיק להקציע את שיני הגברת הנכבדה במסגרת הזמן שהוקצב לו. הרי לא ייתנו לו דקה אחת נוספת של חסד. הוא התפלל שה' יהיה בעזרו, שינהיג את ידיו בזריזות עצומה בארבעים וחמש הדקות שנותרו לו. הוא נבהל מהמחשבה שיש לו פחות מדקה וחצי לכל שן, פרק זמן שמתאים יותר לצחצוח שיניים ולא להקצעת חניכיים... הפציינטית החלה להתנצל בפניו: "אני מצטערת שאיחרתי כל-כך. לא הכרתי את הדרך לכאן, והיה לי קשה למצוא חניה ליד הקליניקה...".

מיכאל אמר: "לא חשוב, לא חשוב. שבי בבקשה ונתחיל מיד בטיפול!".

הגברת ישבה על כיסא המטופלים ופתחה את פיה. מיכאל ראה שיש לה כמה שיניים תותבות, ואמר: "את מוכנה להוציא את השיניים התותבות בבקשה?".

הגברת הוציאה את השיניים והניחה אותן על כן הטיפול. מיכאל הביט שוב בפיה ונדהם: היו לה רק שתי שיניים, אחת מעל השנייה – שן תחת שן...  

שמחה מילאה את נפשו. הרי נדרש ממנו להקציע את כל השיניים בפה, לא משנה כמה. הוא עבד במרץ וביסודיות, וסיים את הטיפול כעבור רבע שעה. לאחר מכן צעד בניחותא לקבל את החתימה הסופית המיוחלת מהאחראי, וכאשר קיבל תעודת סיום שנה מהמנהל, חייך לעומתו במלוא פיו.

יצירת קשר לסיפור אמונה שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il