בשבע 246: תפילת הדרך

חגית רוטנברג , כ"ט בסיון תשס"ז

תחנת הרכבת בתל אביב שקקה חיים, כאילו לא מדובר בשעה שש בבוקר. אנשים עלו וירדו במדרגות הנעות, אלו קנו כרטיסים, אלו רצו לתפוס את הרכבת שכבר עמדה ברציף וחיילים נושאי תרמילים כבדים הסתובבו בכל מקום.

אני עמדתי ברציף האחרון, ממתין לרכבת הנוסעת לנהרייה. קמתי בחמש בבוקר כדי להתארגן ולהספיק להגיע לתחנה בזמן. לפני שבוע קבעתי עם אסף, חבר שלי שגר במעלות, שניפגש היום בבוקר בנהרייה ונצא יחד לטיול של יומיים בגליל.
הכרוז בתחנת הרכבת הודיע שבעוד שתי דקות תיכנס לרציף הרכבת הנוסעת לכיוון צפון, ואני מיהרתי להעמיס על כתפי את התיק הגדול, ולהצטופף עם שאר האנשים הממתינים ברציף. כשהרכבת הגיעה מצאתי לי מקום נפלא ליד החלון, והתכוננתי לשעתיים של נסיעה. הדבר הראשון שעלי לעשות הוא להתפלל, נזכרתי פתאום, כי לא הספקתי לעשות כלום לפני שיצאתי מהבית.

פתחתי את התא הקדמי בתיק והוצאתי את הסידור. מולי ישבו זוג צעיר חילוני ששיחקו עם הילד הקטן שלהם. כשפתחתי את הסידור והתחלתי למלמל את ברכות השחר, שמעתי את הילד הקטן אומר: "אמא, תראי את הילד המוזר הזה! אל מי הוא לוחש?". 

אמא שלו גמגמה איזה הסבר, ואני הסמקתי עד קצות האוזניים. הרגשתי שהילד ממשיך להסתכל עלי, והתביישתי להיראות מוזר כל-כך. סגרתי את הסידור בידיים רועדות, והחלטתי לחפש מקום שבו אף אחד לא יראה אותי מתפלל ולא יצחק עלי.

יצאתי מהקרון, ואחרי שסרקתי כמעט את כל הרכבת, התמקמתי במעבר בין הקרונות, שהיה ריק מאדם. פתחתי שוב את הסידור והמשכתי להתפלל. בדיוק אז יצא חייל מאחד הקרונות ונעמד מולי. 'מה לעשות? עוד מעט אני מגיע לקריאת שמע, והוא יסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח כשאני מכסה את העיניים!' חלפה בראשי המחשבה.

החלטתי להתפלל לאט - לאט, למשוך כל מילה בכוונה עצומה, בתקווה שהחייל יעבור לקרון אחר או ירד בתחנה. אבל כלום לא עזר. הגעתי לקריאת שמע והחייל דווקא פטפט בעליצות בטלפון, ולא הראה שום סימן של תזוזה.

החלטתי להיכנס לקרון ולהתיישב בספסל אחורי. כיסיתי את העיניים במהירות, אמרתי 'שמע ישראל' והמשכתי הלאה, כובש את עיני בסידור. הרגשתי כאילו כולם נועצים בי מבטים, וככל שהתקרבתי לתפילת שמונה-עשרה הרגשתי את הבושה מציפה אותי: עכשיו אצטרך לעמוד באמצע הקרון, כולם יראו אותי כורע ומשתחווה, אולי אפילו יצביעו על ה'דוס' המוזר ויעירו הערות עוקצניות.
פתאום, קצת לפני שהייתי צריך לעמוד לתפילה, נזכרתי ברב שלי בבית הספר, שסיפר איך בצבא היה אוכל רק לחם וירקות כדי להקפיד על אוכל כשר, אפילו שהחברים שלו צחקו עליו שהוא פראייר שנשאר רעב כל הזמן. "אסור להתבייש מפני אנשים שצוחקים עליך בגלל שאתה מקיים את המצוות", אמר לנו.

'אני לא מתבייש, שיצחקו עלי!', אמרתי בליבי ונעמדתי. הסתכלתי רק בסידור, ואפילו עצמתי עיניים כדי לא לשמוע ולא לראות מה האחרים בקרון אומרים על הילד המתפלל. כשסיימתי, ראיתי חייל אחד מתקרב אלי. 'מעניין איזו בדיחה יריץ על חשבוני', הרהרתי, אבל הוא הניח יד על כתפי ואמר: "מקווה ששומעים אותך למעלה, ילד. אולי התפילה שלך תשמור גם עלינו בגבול".
חייכתי אליו, ובינתיים סימן לי זקן אחד במושב ממול שאתקרב. "ילד, כמעט חמישים שנה לא התפללתי. כשראיתי אותך, נהיה לי חשק להגיד משהו מהסידור. אולי תראה לי משהו בסידור שלך שגם אדם פשוט כמוני יכול להגיד?".

כשירדתי מהרכבת, שאל אותי אסף איך הייתה הנסיעה. "כל החיים שלי התפללתי לנסיעה כזאת", השבתי בחיוך.