בשבע 246: דברים משם שרואים מכאן

בנות כיתה ט' באולפנת חפץ חיים כבר לא רבות על עניינים קטנוניים, ולא מקטרות על כל שטות.

עפרה לקס , כ"ט בסיון תשס"ז

"פנייך עייפות מיזע ודמעות / בגדייך מלאים אבק דרכים / ואת פוסעת חרש אוספת את פיסות / שברי חייך הפזורים בין החולות..." שיר הסיום מבית היוצר של אודי דוידי מתנגן ברקע. על הבמה עולות שתי הקרייניות, קוראות בשמות הנשים שעליהן נכתבה ההצגה: זהבה שוורץ, טובה ב"ש, גיטל הרשקוביץ וציפורה בריקמן.


זהבה שוורץ, ניצולת שואה: "אני מקווה שהבנות קיבלו את הסיפור, את הידע. בדיוק אמרתי להן פה בחוץ: 'בנות, אני לא מבקשת מכן להיות עצובות, אבל תהיו שליחות שלנו, סוף כל סוף לא חיים לתמיד. אני מבקשת שתעבירו ותספרו לאחרים: 'אנחנו הכרנו נשים שהיו בשואה'. אם אתן משחקות יותר טוב או פחות זה לא משנה, העיקר הוא המסר"
לכל אחת מהנשים יש היום ילדים ונכדים, ולא פחות מ-10 נינים. רובן עלו לארץ באונייה המפורסמת 'אקסודוס', ומנהלות את חייהן במושב החרדי יסודות. אל כל אישה שעולה לבמה מתלווה הנערה ששיחקה אותה: למרים, זהבה, ציפורה וגיטל מצטרפות מיגן, אור, אביה ואמילי.

לא צריך יותר מהאזנה לשמות המשתתפות כדי להבין שמדובר כאן בהבדל אדיר בין שתי הקבוצות: פער גילי ומנטאלי, הבדל של צבריות וחוץ לארץ, של אז ועכשיו, של זיכרונות והווה. ובדיוק כאן, באיחוד הבלתי אפשרי של הניגודים האלה, טמונה העוצמה של פרויקט התיעוד, שההצגה היא רגע השיא שלו.

השיר ממשיך ומתנגן, הבנות והנשים עומדות בשטח של הבמה המאולתרת, מתחבקות וממתינות. לפי התכנון, זה הרגע שבו יעלו בני משפחותיהן על הבמה. שני מרצבך, המחנכת של השחקניות, בנות כיתה ט' באולפנת חפץ חיים, אינה מפסיקה לדמוע מהתרגשות. בסופה של הצגה כואבת האוויר רווי בתקווה. קאט!

החזרה הסתיימה. יש עוד על מה לעבוד, אבל הבנות יוצאות להפסקה קלה, והנשים כבר ממתינות להסעה שתיקח אותן הביתה. על הספסל בחוץ, מתחת לעץ בעל צל רחב, יושבות הבנות והקשישות ומשוחחות. כשהנשים ילכו להסעה, הבנות יציעו זרוע תומכת למי שמתקשה ללכת, וילוו את אלה שהיו לפני כמה עשורים בכיתה ח' או ט', ונראו בדיוק כמוהן – רק במקום אחר, עם חיוך הרבה פחות רחב ודאגות רבות מספור.

מתעדים רק עכשיו

פרויקט 'תיאטרון תיעוד', שמממנת המועצה האזורית נחל שורק עבור האולפנה בחפץ חיים, הוא תמנון רב זרועות, שאמור לגעת בבת אחת בתחומים רבים. המועצה ביקשה להעצים נשים בנות גיל הזהב הגרות בתחומה, דרך תיעוד קורותיהן בשואה. אל התיעוד נשלחו בנות כיתה ט' של האולפנה, אשר קיבצו את תוצאות המפגשים בחוברת.

על המפגש בין בנות צעירות לנשים מבוגרות שהן לא מכירות, ניסיון גישור על פער בין דורי והעצמת הנשים והבנות, נבנתה קומה נוספת, והיא הפקת הצגה. לשם כך נבחרה מחזאית שנפגשה בעצמה עם הקשישות, ולבסוף כתבה מן הצגה מן החומרים. השלב הבא היה העלאת ההצגה על-ידי הבנות, בבימויה של המחזאית אורה פולק. התוצאה על הבמה מרגשת, אבל היא איננה חד-פעמית. התהליך המורכב עשה את שלו, גם עבור הנשים וגם עבור הבנות.

מרים ריינר היא סטודנטית לעבודה קהילתית, ופרויקט התיעוד היה פרויקט הסיום שלה. "בחרנו את השואה, כי זה אחד הנושאים הנכחדים".

מה את חושבת שזה עשה לקשישות?

"רוב הקשישות האלה בכלל לא מדברות על נושא השואה, ורק לאחרונה התחילו לספר על זה למשפחה. זאת גם הסיבה שפרט לאחת מהן, אין להן גם שום תיעוד. לא סרט, לא חוברת ולא רישום. התיעוד גרם לחלקן לפתוח את העבר, אולי להרגיש יותר שלמות איתו – מה שגרם להן גם לדבר על כך בינן לבין עצמן".

ריינר מתכוונת בעיקר לשתי נשים, תאומות, ששתיהן משתתפות בפרויקט. השתיים עברו תלאות רבות יחד, אך בשנים שחלפו מאז הן לא שוחחו על הימים הקודרים האלה אחת עם השנייה. היום, אומרת ריינר, זה כבר נושא מדובר בניהן.

חיבור טבעי

אחת הנשים שאליה פנתה ריינר, זהבה שוורץ, היא דווקא יוצאת הדופן מבין הנשים, וקורותיה כן מתועדים בחוברת. כשריינר שאלה אותה אם תהיה מוכנה להשתתף בפרויקט התיעוד, היא השיבה בחיוב: "אני פתוחה. אין יום ואין לילה שאני לא חושבת על השואה. בעלי ואני חיים את זה. אין ספר שלא יוצא על השואה שאנחנו לא קונים. אני רק מקווה שהפרויקט הזה יעשה משהו".

החיבור בין הבנות לזהבה הצליח מעל המצופה. "הגיעו אלי שתי בנות, אביה וחן", היא משחזרת. "נתפסתי לאביה, וקיבלתי רצון מאוד גדול לשוחח איתה. היא הזכירה לי אותי. כשהייתי ילדה נראיתי כמוה, ככה רזה וקטנה עם צמות. אמרתי לבימאית: אם את מחלקת תפקידים, תני לאביה את התפקיד שלי".

שוורץ מרוצה מאוד מהדרך שבה אביה משחקת את התפקיד שלה, ובכל זאת, היא חוששת מחוסר ההבנה של הקהל את הסיטואציה המלאה. ההצגה מביאה רק חלק ממנה: "ברחתי עם אמי ואחותי אל הגויים. כל אחת הלכה למקום אחר. יום לפני הגירוש מהגטו הגויים הוציאו אותנו מהבתים שלהם, כי היו פלקטים שמי שיחזיק יהודי יהרגו את היהודי וגם את הגוי. ידעתי איפה שאמא והלכתי למחבוא שלה, אבל אמא כבר לא הייתה, היא חזרה לגטו.

"הלכתי לדודה, ששלחה אותי לעיירה. בדרך אספתי ביער תותים ופירות, כדי להביא לאמא. התחלתי בארבע בבוקר והלכתי שש-שבע קילומטר, ואז, לפני הכניסה לעיר, ראתה אותי הגויה ואמרה לי: 'הגטו סגור. אל תלכי, יהרגו אותך'. ואז היה לי כאב נורא, עד היום אני מרגישה אותו. קראתי 'אמא!' וזרקתי את הסלסילה עם כל הפירות".

"אני מקווה שהבנות קיבלו את הסיפור, את הידע. בדיוק אמרתי להן פה בחוץ: 'בנות, אני לא מבקשת מכן להיות עצובות, אבל תהיו שליחות שלנו, סוף כל סוף לא חיים לתמיד. אני מבקשת שאתן תעבירו ותספרו לאחרים: 'אנחנו הכרנו נשים שהיו בשואה'. זו המטרה שלנו. אם אתן משחקות יותר טוב או פחות זה לא משנה, העיקר הוא המסר".

המסר של זהבה הוא שהשואה לא תישכח, "ושלא יהיו חברים עם גרמניה. אני הייתי בפולין כמה פעמים, כי אני רוצה לבקר במקומות שבהם הייתה המשפחה שלי ולפקוד את הקברים, אבל זה שמבקרים בפולין ונותן לפולנים עוד ועוד כסף זה כואב לי מאוד. הפולנים היו רשעים לא פחות מן הגרמנים. אם לא הפולנים היו נשארים 30 אחוזים מיהודי פולין. אמנם הגוי שלי היה מצוין, הוא החזיק אותי שנתיים ועשרה יום במחבוא, אבל האחרים היו חיות".

להיות שם וכאן

בחזרות הראשונות היה לאביה כהן, זהבה שוורץ בהצגה, קשה מאוד לעצור את הדמעות. בחזרה של היום היא כבר קצת התרגלה: "כשאני צריכה לקרוא 'אמא' אני כבר משייכת את זה לעצמי, כאילו זאת אמא שלי, וכל פעם אני חושבת: אם זאת הייתה חס וחלילה אמא שלי? איך הייתי עומדת בזה בכלל? אני לא יכולה לעמוד בזה, ואז אני פורצת בבכי. שואלים אותי: 'איך את מצליחה לבכות?' זה לא שאני מצליחה; זה אמיתי, אני לא מצליחה לא לבכות".

כשקיבלתם את המשימה הזאת, חשבת 'מה רוצים ממני בכלל' או שהלכת בשמחה?

"תמיד רציתי שיהיה משהו כזה. השואה היא לא מאורע קטן שאפשר ללמוד עליו וזהו, זה משהו שקרה לעם שלך, זה את! אני חושבת שצריך להמשיך להעביר את זה הלאה, פשוט חייבים".

אביה יודעת שהיא מזכירה לזהבה את עצמה. השתיים נקשרו מאוד זו לזו, והן משוחחות בטלפון די הרבה. זהבה אפילו קצת דואגת ממעורבות היתר שמגלה אביה, והיא הזמינה את הוריה אליה הביתה כדי להכיר, ולהמשיך לספר.

הגעת אל זהבה לתעד. מה חשבת לפני שדפקת לה בדלת?

"היו לי קצת חששות: מה יהיה, אם היא תיפתח אלינו, אם נצליח. איך שהגענו היא קיבלה אותנו כל-כך יפה שזה כבר זרם. רואים שהיא אחת שרוצה להעביר את המסר, אז זה היה מאוד קל. כל הזמן היינו מרותקות אליה, והיא סיפרה עוד ועוד. היא אישה מדהימה".


את חושבת שעוד שנה-שנתיים זה ימשיך ללוות אותך?

"אני ממש מקווה שזה לא יישאר לי רק כ'חוויית נעורים', כי הקשר שנוצר לי איתה הוא מאוד משמעותי. אני יודעת שאני לא כל הזמן אתעסק בזה, אבל לשכוח? אין מצב".

שואה ממקור ראשון

מוריה בן שבת תיעדה את קורותיה של אחת מן הנשים, שחוויותיה אינן חלק מן ההצגה. "יש פרטים בסיפור שלה שהמשפחה שלה לא יודעת אותם בעצמה, והיא ביקשה שלא נעביר אותם הלאה".

למה את חושבת שהיא הצליחה לספר לכן משהו שהיא לא סיפרה למשפחתה?

"יכול להיות שיותר קל לה מול אנשים שהיא לא מכירה, וזו הפעם הראשונה והאחרונה שהיא תראה אותם, כי היא יודעת שזה לא יעבור הלאה". מוריה מרגישה שלכבוד הוא לה שהקשישה בחרה לספר דווקא להן משהו מאוד אישי. ובכלל, היא מרגישה שהפרויקט הזה הוא סוג של זכות שנפל בחלקה של הכיתה שלה.

את חושבת שזה שאין לך סבא וסבתא ניצולי שואה עושה את הנושא לקצת רחוק ממך?

"להיפך. הגברת שתיעדנו באמת שאלה אותי: 'למה זה מעניין אותך?! זה לא קשור אלייך, למשפחה שלך', אבל אני מרגישה שזה חלק ממני. אני אוהבת לקרוא על זה ולשמוע על זה, ואני חושבת שכל אחד צריך לקרוא וללמוד על זה. קראתי על השואה הרבה קודם, אבל זו פעם ראשונה ששמעתי עליה ממקור ראשון".


מוריה בן שבת, תלמידת אולפנה: "הגברת שתיעדנו באמת שאלה אותי: 'למה זה מעניין אותך?! זה לא קשור אלייך, למשפחה שלך', אבל אני מרגישה שזה חלק ממני. אני אוהבת לקרוא על זה ולשמוע על זה, ואני חושבת שכל אחד צריך לקרוא וללמוד על זה. קראתי על השואה הרבה קודם, אבל זו פעם ראשונה ששמעתי עליה ממקור ראשון"
יש לך שלושה תפקידים בהצגה. אחרי התיעוד, כשאת עולה על הבמה, את מזדהה עם הדמויות?


"אני לא יכולה להגיד 'להזדהות', כי לעולם לא אוכל לשים את עצמי במקום שלהן, אבל התיעוד קירב אותי אליהן, כי שמעתי מה עבר עליהן ממקור ראשון".

מוריה מסבירה שפרויקט הפך את מושג השואה אצלה למשהו מורכב יותר. לתהליך שבו היו מעורבים אנשים עם התלבטויות ומחשבות. לא רק נאצים שמשמידים יהודים, אלא גם תהיות ובחירות על-אנושיות שהאנשים היו צריכים לעשות.

את חושבת שתיקחי את זה איתך הלאה?

"אין סיכוי שלא אקח את זה איתי. עכשיו אני חווה את זה יום - יום, אני חולמת על זה, אני ממש חיה את זה. וכן, לקחתי את זה גם איתי הביתה".

זה לא קשה?

"זה נורא קשה, אבל דרך זה לומדים להעריך מה שיש".

דילמה של אמא

טובה ב"ש, אחת הנשים המבוגרות, צופה בהצגה מתרגשת ודומעת. "אני לא מתרגשת הרבה", היא מעידה על עצמה, "כי אני דווקא משתדלת להתנתק מהנושא".

קשה לחיות עם השואה יום - יום.

"זה בלתי אפשרי. לא ששוכחים, אבל זוכרים את זה עם הראש, ולא עם הלב". טובה מספרת על ההגעה של משפחתה לאושוויץ, על כך שאביה דחף אותה ואת אחותה התאומה אל בין הנשים הצעירות ואמר להן, בנות ה-13, להגיד שהן בנות 18. "היינו לבושות בכמה שכבות, עם אוכל בכיסים, אז נראינו נורא שמנות".

אמה של טובה הייתה מטופלת בעוד 8 ילדים קטנים מטובה ומאחותה, והיא הלכה איתם בטור של ההולכים למות. מישהו אמר לה שהיא יפה וצעירה, וכדאי לה והניח את התינוק בידיה של סבתא וללכת אל החיים. בתחילה היא עשתה את זה, אבל קולות הבכי של תינוקה החזירו אותה אל ילדיה וגזרו עליה מוות.

"אני לא שוכחת את זה. מאז שאני אמא, זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו, יום ולילה, ואין דקה בלי זה. ההרגשה הזאת של הורים שיודעים מה מצפה לילדיהם היא נוראה. זה שאברהם הביא את יצחק לעקדה זה עוד שום דבר לעומת מה שההורים שלי הרגישו כשהם הביאו 10 ילדים לאושוויץ".

את חושבת שיש סיכוי שהדור הזה, של הבנות, יוכל לשמר ולהעביר את זכר השואה?

"יותר מהדור השני. כי כשהילדים שלנו היו בגיל הזה לא סיפרנו להם כלום. רק ב-10-15 שנה האחרונות כולנו התחלנו לדבר. אז הם כבר היו גדולים, ויש כאלה שזה עניין אותם ויש כאלה שלא. אבל הנכדים, רובם עושים עבודות מבית הספר והם באים לראיין. יש כאלה שהיו בפולין, והם באו אלי שאני אספר להם לפני, ואחר-כך באו להראות תמונות".

מהחיים אל הבמה

תמונה: קבוצת בנות מתארגנות במחנה העבודה. אחת מהן מראה לאחרות איך תפרה את הספל שלה אל חולצתה. אתמול היא ראתה איך גנבו למישהי מהמחנה את הספל, והספל פירושו חיים. בספסל ליד ישנה אישה בודדת, ועל הדרגש הסמוך אם ובתה. כשהן קמות בבוקר, האם מבקשת לסרק את שערותיה הארוכות של הבת, לשמור על מושגים של אסתטיקה בתוך העולם הבלתי אנושי שבו הן נמצאות. האם מניחה לכמה רגעים את שני הספלים היקרים, וכשהיא מסיימת היא מבקשת לקחת אותם, כדי לקבל את המנה היומית של המים החומים. כשהיא מתכופפת, היא מוצאת רק ספל אחד. האישה הבודדה לקחה את אחד הספלים אליה. האם לא יודעת את נפשה: לאן נעלם החפץ הבלתי חשוב הזה, שבעולם שלה פירושו חיים? קבוצת הבנות רואה ונדהמת, אבל בוחרת לשתוק.

כשאורה פולק, יוצרת ההצגה, נפגשה עם הנשים, היא ביקשה מכל מהן אחת נקודת שיא שחוותה בשואה, נקודה שממחישה אמונה, או משפחה, או קושי – משהו שממחיש את הדילמה של תחושותיו הבסיסיות של בן האנוש. אורה, שעבדה בעבר עם קשישים ("אני חולה עליהם") וגם מחוברת מאוד לנושא השואה, חשה זכות גדולה לנהל את הפרויקט מההיבט המקצועי שלו: היא תיעדה, כתבה את ההצגה וגם ביימה. לבנות אין שום רקע קודם בתיאטרון; אורה העבירה להם כמה תרגילים בסיסיים בתיאטרון קהילתי, שבו יש לה רקע עשיר, והן יצאו לדרך.

הרמה, יש לציין, עולה על זו של תיאטרון חובבני, והבנות, שאינן באות מרקע חזק במיוחד, קיבלו על עצמן להיות גם עובדות במה, תפאורניות ומלבישות. זו אחת הדרכים לתרגם למעשה את המושג המעורפל 'העצמה'.

בחזרה הראשונה שבה צפו הנשים המתועדות, הן פרצו בבכי. "הן הרגישו שהחיים שלהן על הבמה", מספרת אורה. אבל מאוחר יותר, הן החלו לתהות, איך אפשר להבין את ההקשר הכללי. בסך הכול אורה לקחה תמונות מחייהן ועיבדה את החוויה כולה למשהו שאפשר להציג.

אורה: "הסברתי להן שהעיקר הוא שהבנות עברו תהליך ושמעו את כל הסיפור. זה העיקר. אל הבמה אי אפשר להביא את כל ההקשרים; במה היא מקום קיצוני, והצופים צריכים לראות את ה'כאן ועכשיו'. בשביל כל הסיפור קיימים הארכיונים והתיעוד, אל הבמה מגיע הדובדבן".

קצת פרופורציות בחיים

עם כל הבעייתיות במעבר בין חוויות אמת לשפת התיאטרון, ההצגה נוגעת ומסקרנת, ומאפשרת לצופה להציץ בפלאשים מתוך העולם ששמו שואה, על היבטיו השונים. אורה: "כשנותנים לזה ממד אומנותי, זה מעצים את הסיפור. אנחנו אנשים עם חושים; כשאתה רואה את זה על הבמה אתה נכנס לזה. גם לבנות אמרתי: תביאו את עצמכן לבמה. כשאחת הבנות 'איבדה' את אחותה בהצגה, אמרתי לה: 'תביאי את אחותך לפה'. היא חשבה על אחותה ובשניות זה קרה לה, היא נכנסה לזה".

גם הבנות מעידות ששפת התיאטרון מביאה איתה ערך מוסף. מוריה: "זה לוקח משהו שהיה רציני ויבש, והופך אותו למשהו יותר מובן וקרוב, שאפשר להתחבר אליו".

אביה: "אומרים לך 'קחי, תציגי'. זה לטפל בחיים של אנשים שעברו את הדבר שאותו את מציגה, זה משמעותי. אני מעדיפה ללמוד ככה, שיביאו לי דברים ואני אציג, כי אם מדובר בהצגה, אני צריכה להעמיק בזה".

מיגן סבן ואמילי אטיאס משחקות גם הן בהצגה. הפרויקט כולו נגע לבנות שונות ברמות שונות, ונראה כי מיגן ואמילי חוו את הדברים אחרת, אבל גם הן מעידות שהתפקיד שהוטל עליהן מעורר בהן את רגש האחריות, ושינה אצלן את הגישה לנושא הזה ששמו 'שואה'. בעבר הן בעיקר חששו ממנו. הבנות סיפרו על אחריות שיש להן כלפי תפקיד שנכתב על גיבורות שנוכחות באולם. "אני מקווה שאשחק את התפקיד כמו שצריך, כמו שהיא הייתה רוצה", נשמע המשפט החוזר. מיגן ואמילי מספרות גם על פרופורציות שאותן קיבלו לאחר התיעוד.

מיגן: "את לומדת שלא על כל דבר צריך לקטר".

אמילי: "זה להבין שלא מכל דבר צריך לעשות סיפור".

כולן מספרות על שינוי גישה בכיתה. הפרויקט פתח את הבנות כולן, גיבש אותן והפך אותן לסובלניות יותר אחת כלפי השנייה. 


עם כל הבעייתיות במעבר בין חוויות אמת לשפת התיאטרון, ההצגה נוגעת ומסקרנת, ומאפשרת לצופה להציץ בפלאשים מתוך העולם ששמו שואה, על היבטיו השונים. אורה: "אמרתי לבנות: תביאו את עצמכן לבמה. כשאחת הבנות 'איבדה' את אחותה בהצגה, אמרתי לה: 'תביאי את אחותך לפה'. היא חשבה על אחותה ובשניות זה קרה לה, היא נכנסה לזה"
עם ישראל חי

האמירה האחרונה של הבנות מקבלת חיזוק מדבריה של המחנכת, שני מרצבך, שגדולה מהן רק בעשור, אבל רואה את הדברים במבט כולל. היא, מבחינתה, ביקשה למנף את הפרויקט ולהשתמש בו ככלי חינוכי, ולא להשאיר אותו רק בצד השכלי-אינפורמטיבי.

כיתה ט' היא קבוצת גיל מורכבת מאוד מבחינה חברתית. את חושבת שהפרויקט תרם להן משהו בתהליך ההתבגרות?

"כיתה ט' היא אכן שלב ביניים, שבו הבנות מחפשות את עצמן, ואני חושבת שהפרויקט הזה שדרג אותן והעלה אותן לרמה אחרת לגמרי. קודם כל בתיעוד של הנשים, והאחריות להעביר את זה הלאה, ואחר-כך בלקיחת אחריות על דברים טכניים קטנים ופשוטים, סביב ההצגה וגם בדברים אחרים".

מרצבך מספרת על בנות שהגיעו אליה לאחר השיחה עם הקשישות, ותהו איך הן מסוגלות לקטר על דברים קטנים, כשהן שומעות את הקשיים שאיתם התמודדו הנשים. "זה מכניס אותן לפרופורציות חשובות מאוד, בתלונות, מריבות, כאב והערכה. וזה עצמו עשה מעין קפיצת דרך בתהליך הבגרות וההתבגרות שלהן. המריבות בכיתה עלו ברמה והקטנוניות עלתה ברמה, ברוך ה', כי תפסנו פרופורציות".

כאמור, כל תלמידה הושפעה מהנושא אחרת, ומרצבך חושבת שאם בת אכן חיה את הנושא, זו הצלחה של הפרויקט ורווח אישי שלה. "אם הן בוכות מזה זו זכות. הן בעצם זוכות, לבכות מזה".

בסוף החזרה הזאת גם את בכית.

"התייפחתי. כי עם ישראל מנצח. אני אישית מגורשת מנווה דקלים, מקום שאני מאוד אוהבת ולא אשכח אותו אף פעם. אחד הדברים הקשים שהיו במהלך הגירוש הוא ההשוואות לשואה, שמבחינתי אין מה להשוות. הלוואי שהיו מגרשים את היהודים של גרמניה לבתי מלון באושוויץ.

"כשאני רואה את הסיום של ההצגה, כשהקשישות עולות לבמה, הן מבטאות בשבילי את העובדה שעם ישראל חי! לעם ישראל קשה, יש ייסורים וכך היה במרוצת כל הדורות, אבל עם ישראל ינצח בסופו של דבר, וזה אמיתי. הרי יש להן נכדים ונינים!

"אז עכשיו יש תקופה מאוד קשה, המלחמה בקיץ בלבנון, הקסאמים על שדרות והמלחמה שנקווה שלא תפרוץ בקיץ הנוכחי, אבל הנשים החדירו בי את האמונה בצורה מאוד חזקה, שלמרות הכול ייבנה בית המקדש השלישי, וזה כאן, זה אמיתי!".

ofralax@gmail.com