בשבע 246: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ט בסיון תשס"ז

האם צריך להילחם לסיכול קידומם של הקצינים ניסו שחם ודן הראל, שנטלו חלק מרכזי בגירוש?

עדות לחולשה מוסרית/ ח"כ צבי הנדל, האיחוד הלאומי, חבר ועדת חוץ וביטחון, ממגורשי גוש קטיף

בכל מלחמות ישראל התגאינו בעוצמת האדם שמאחורי המכונה. לא המטוס המשוכלל, הטנק המתקדם או הכוונת המודרנית של הנשק, אלא האדם הנשען על ערכים ואידיאלים נשגבים, אדם הנשען על אמונה בצדקת הדרך, אדם האוהב בכל נימי נשמתו את עמו ואת ארצו. הכוח האנושי האדיר הזה הוביל אותנו, בחסדי ה', לנסים גלויים ולניצחונות מזהירים, אך ההיסטוריה האנושית של עמי העולם מוכיחה כי האדם מסוגל להידרדר לתהומות של אטימות ורוע.

את החוויה הקיצונית ביותר חווינו על בשרנו לפני עשרות שנים, בתקופה החשוכה ביותר מאז ומעולם. עד היום מהדהדת השאלה כיצד הופכים בני אנוש לחיות אדם מרושעות, כאשר בפיהם שגור הטיעון שהם "רק מילאו פקודות".

גם בהיסטוריה של השנים האחרונות הסביר לנו תמיד השמאל הקיצוני, ההומאני והאקדמי – זה ששולט בכלי התקשורת – שמטעמים אנושים, החובה המוסרית המוטלת על האדם היא לסרב ל"פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה", כמו הפקודה ה"נוראה" לפנות כפר ערבי מיושביו; גם אם הפינוי נצרך מטעמים ביטחוניים, והמשך קיומו של הכפר מסכן את ביטחון המדינה. בשעת אמת, כשזה בדיוק מה שנעשה ליהודים, השתיקה והצביעות זעקו.

מפקדי צה"ל והמשטרה הכירו את המניעים המושחתים שהניעו את גלגלי תכנית הגירוש, גם הם שמעו את הרמטכ"ל מזהיר כי המהלך יעניק רוח גבית לטרור וכי חמאס יעלה לשלטון; גם הם ידעו שהגירוש יפלג את העם ויהרוס את המרקם החברתי העדין בישראל, ובכל זאת שתקו ו"רק" מילאו פקודות.

שתיקתם נמשכת גם היום, שנתיים לאחר גירוש המתיישבים החלוצים. הם מביטים בהם ואינם מוחים אל מול ההשפלות הזועקות לשמים, שהמגורשים חסרי הבית ממשיכים לספוג פעם אחר פעם.

התנהלות כזו מעידה על אופי הטבוע במפקד ועל ערכיו הרדודים. חולשתו תופגן בכל פעילות שאותה יבצע, קטנה כגדולה, ובכל יום מימי שירותו תובלט היעדרותה של זקיפות קומה יהודית-לאומית. לכן אסור לקדם את השותפים למעשה הגירוש; לא בתור עונש, אלא בשל העובדה המוכחת שאישיותם חלשה ומסוכנת, ובשעת אמת, העדר הכוח המוסרי יעמוד להם לרועץ.

מי שדרדר לא יכול להיות מקודם/ יוסי דגן מטה "חומש תחילה", ממגורשי שאנור 

מפקדי הגירוש לא צריכים להיות מקודמים, הם צריכים לעמוד לדין.

אותם מפקדים שלא שאלו את השאלות, שלא התריעו בשער, שהנחילו לפקודיהם את הזוועה המכונה "הכנה מנטאלית" – שטיפת מוח בסגנון המשטרים החשוכים שהפכה את צה"ל מצבא שנלחם באויב לצבא שנלחם בבני עמו; אותם מפקדים שהוכיחו ברגע המבחן שאין להם שום מעצורים מוסריים ומקצועיים והראו את נכונותם לעשות הכול בעבור דרגה וקריירה –  הם האשמים בשפל הנורא שאליו הידרדר צה"ל. ההפסד במלחמה בלבנון הוא רק אחד הסימפטומים של אותה ההידרדרות.

ה"בכירים", שהובילו את הגירוש, הם אותם אנשים שבפחדנות ובקרייריזם חסר גבולות ומגבלות נתנו את ידם לזוועה, והם אותם האנשים שבמו ידיהם הובילו וביצעו את אחד הפשעים הגדולים ביותר שנעשו כאן מאז קום המדינה.

אותם "בכירים" צריכים להיות מוקעים ולשאת עליהם אות קין ציבורי עד סוף ימי חייהם.

מעבר לכתם המוסרי של הגירוש, אשמת כל מי שביצע את הפשע הולכת וגדלה ביחס ישיר למצבה של המדינה מאז. ככל שהמצב הקשה של המדינה – ערכית, ביטחונית, מדינית וחברתית – הולך ומחריף, אשמתם הולכת וגדלה אף היא. היום, כשעוד לא עברו שנתיים לגירוש, וכבר ניכרות בבירור תוצאותיו ההרסניות, קידומם של מבצעי הגירוש הוא ההפך מהחרטה ומהתיקון שלו נדרשות המערכות. גורם שיקדם אותם יישאר נגוע בפשע, וככזה לא יוכל להשתקם.

כל יום שחולף ובו אותם "בכירים" ממשיכים לפקד על זרועות הביטחון גורם לעוד נזק. מובילי הגירוש ומפקדיו צריכים ללכת הביתה עד האחרון שבהם.

הבינוניות, העדר האומץ, הקרייריזם כמהות הכול וה"יס-מניות הקדושה" שפשו בצבא ובמשטרה בשנים האחרונות ושהגיעו לשיאם בביצוע הגירוש, הם הסיבה העיקרית למצבה הקשה של מערכת הביטחון. לכן ברור לכול כי אותם אנשים שדרדרו את המערכת למצבה, אסור שיקודמו, אלא להיפך.
 
הדרך לשיקום הצבא, כל צבא באשר הוא וקל וחומר צבא יהודי, מתחילה בראש ובראשונה בהעמדת מפקדים ערכיים ואמתיים בראשו. מכאן ברור כי קידומם של אותם אנשים בדיוק, נועד להעביר את המסר ההפוך, ולכן הנזק המוסרי והמעשי שהוא יוצר, הן בטווח הקצר ובמיוחד בטווח הארוך, הוא עצום.

מובילי הגירוש אחראים למחדל הביטחוני/ ח"כ יולי אדלשטיין, ליכוד

כיום, כשנתיים לאחר הגירוש של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם וכשנתיים לאחר הנסיגה מעזה, על מערכת הביטחון והמשטרה חלה החובה לרענן את השורות, בייחוד בקרב הבכירים.

הדבר מתחייב הן מההיבט המוסרי הפשוט, של היותם מעורבים בגירוש יהודים מבתיהם והן מההיבט המערכתי – ביטחוני, שקיבל משנה תוקף בעקבות דו"ח וינוגרד בחושפו את המחדלים הרבים של המלחמה האחרונה. במסגרת רענון זה, יש להימנע לחלוטין מקידומם של בכירים שהיו מעורבים בגירוש באופן כזה או אחר!

קידום בכירים שהיו מעורבים בגירוש תושבים יהודים אזרחי המדינה מבתיהם, יהיה בעל השלכות חמורות. הבכירים בצבא שביצעו את העוול המוסרי, אולי הגדול והקשה בתולדות המדינה, כשהוציאו לפועל את הגירוש בצורה "הטובה ביותר" ובנחישות, גילו חוסר אונים ונכשלו במילוי תפקידיהם במהלך המלחמה האחרונה. לעומתם, בכירי המשטרה שהובילו גם הם, את הגירוש "בהצלחה", נכשלו ועודם נכשלים במילוי ייעודה האמיתי של המשטרה – המאבק בפשע והגנה על האזרחים מפני עבריינים וארגוני פשע.

אם הללו יקודמו, יהיה בכך משום אימוצה של דרך החידלון וחוסר האונים נוכח האתגרים עימם אמורות שתי המערכות להתמודד. דווקא בימים אלו, כשמערכת הביטחון והצבא נכשלים בהגנה על תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, כתוצאה ישירה מההתנתקות, מתברר מעבר לכל ספק, כי אותם בכירים אינם מסוגלים למלא תפקידי פיקוד בכירים. מי שאומנו והתמקדו במאבק נגד אזרחיה הנאמנים של המדינה, שוב אינם יכולים למלא תפקידים פיקודיים. מעבר לעניין המוסרי, קיים ספק משמעותי לגבי יכולתם להתאושש ולהשתחרר מדפוסי החשיבה השגויים לגבי המציאות בה אנו נמצאים. אם היו ישרים עם עצמם, היו הם פוסלים את מועמדותם לתפקידים כאלו.

עלינו, כמנהיגי המחנה הלאומי, ועל כל מי שמוסריותה של המדינה ובפרט, של הצבא והמשטרה,  חשובים לו, להתנגד נחרצות לקידומם של אותם בכירים. החלפת השלטון במדינה היא אמנם המטרה העליונה שניצבת בפנינו כעת, אך בה בעת, קיים צורך ראשון במעלה לבצע שינויים משמעותיים גם בצבא ובמשטרה בכל המערכות שהיוו את חוד החנית שאפשר את הוצאתה לפועל של עוולת הגירוש!

לא מתוך נקמנות אישית/ יפעת ארליך

נראה לי כי יש לבחון ממה נובע הרצון למנוע את קידומם של קציני משטרה וצבא שהיו חלק מהמערך שהיה אמון על מימוש תכנית ההתנתקות. יש לבחון אם יש כאן עמדה שכלתנית, או שמא נקמה אמוציונאלית.

אם מטרת המהלך היא נקמה אישית, לא יהיה חלקי עם הנקמנים. רדיפות אישיות מוזילות את סגנון המאבק. רעש משרוקיות הבוז של אוהבי ארץ ישראל ליד ביתם של מבצעי ההתנתקות מצליח לעמעם את הקול האידיאולוגי והעקרוני של עמדת המחנה הלאומי. זאת טעות שאנו עוד עלולים לשלם את מחירה. את הנקמה או את העונש על חטא הגירוש, נראה לי כי ראוי להשאיר לקדוש ברוך הוא. בעיניים הקטנות והאנושיות שלי הוא דווקא עושה זאת בינתיים לא רע בכלל.

אם הרצון למנוע את קידום הקצינים נובע ממקום עקרוני יותר, יש על מה לדבר. חשוב בעיני שהמערכת הצבאית לא תונהג על-ידי מי ש'הדיסק הקשיח' בראשם נצרב עוד בימי הכניעה של הסכם אוסלו. מצביאים שמאמינים כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הטרור היא לברוח ממנו, אסור שיגיעו לעמדות מפתח במערכת הביטחון.

כך שבטרם מגבשים עמדה ביחס לקידומו של קצין זה או אחר, ראוי לבדוק בציציותיו של כל קצין בנפרד את הדברים האלה: אם הוא מביע חרטה על חלקו בתכנית ההתנתקות, אם מלכתחילה האמין בה, אם התריע נגדה או שמא בחר בקלות רבה מדי להתקרנף וליישר קו עם המערכת, או אף גרוע מכך – נהנה להיות בין שוברי הידיים והרגליים.

ויותר משכדאי למנוע את קידומם של קבלני ההתנתקות – יש לדחוף את קידומם של אוהבי ההתיישבות.

פעלו מתוך טיפשות או רשעות/ הרב דוד מאיר דרוקמן, רב העיר קריית מוצקין

חז"ל לימדונו כי עם שניים לא מתעסקים: "בשופטני (בשוטים) לא עסקינן" ו"ברשיעי (רשעים) לא עסקינן". ברם, מסתבר שבנדון דידן יש לנו דווקא כן עסק עם שתי הקטגוריות הללו.

אפילו מלך ישראל – אשר מוגדר כמלך על-פי כל הדרישות ההלכתיות – שלגביו פסק הרמב"ם כי "המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו" – גם כאשר מלך זה גוזר לבטל מצווה, אין שומעין לו!

צא ולמד, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כי שלטון שאין לו גדר הלכתי של 'מלך ישראל' אשר ציווה לעקור את ישראל מאדמתם, שבכך העלה לשלטון את חמאס, שהפך את  דרום הארץ לגיהינום; 'מלכות' שהביאה להחרבת בתי כנסת ולעקירת מתים מקבריהם, שאמללה אלפי משפחות – שלטון זה, כל מי שציית לו עבר בכך על יותר מעשרה לאווים של תורה וביטל כחמש מצוות עשה.

מי שנשמע לשלטון הזה כי חשב לתומו שבתור אזרח או חייל הוא חייב לגלות נאמנות אזרחית-ממלכתית עיוורת – בכך הוא שייך את עצמו לסיווג של 'שופטני' – השוטים. ואם מדובר בחייל ה"יודע את ריבונו", כלומר חייל דתי, ולדידו "דינא דמלכותא דינא" עולה אפילו על תוקף ציווי של "מלך ישראל" – צר לנו לקבוע, אבל בכך הוא עונה להגדרה של 'רשיעי' – רשעים.

זאת ועוד, אפילו לא בדיני התורה תקף הכלל של 'פקודה בלתי חוקית בעליל', כמו למשל  ביצוע פקודה להטיל הימה מישהו בשל החלטה דמוקרטית של רוב חבריו השוהים עמו בספינה. כל שכן בענייננו, שההחלטה על הגירוש הייתה יותר מאשר חלמאות, ו'הדגל השחור' התנוסס מעליה בגלוי, כי ההחלטה על הגירוש התקבלה באורח לא דמוקרטי,  ונועדה כידוע רק למען חילוץ פלוני מתסבוכות פליליות.

בתקופת הגירוש קראתי בעיתונות על אודות חששה של אמא עברייה שסירוב פקודה של בנה הקצין יעצור את קידומו. קרי: שדרוגו של הבן היקיר מצדיק הפקרת ארץ ישראל והכנסתה לסכנה חיים. לאן הגענו? קריירה אישית עולה בערכה על פגיעה אנושה באחים ואחיות?1 איננו יכולים ואיננו רשאים להיות שותפים למשאלות הלב של 'אמהות יהודיות' אלו, כי אותנו לימדו רבותינו: "לא יהא חוטא נשכר".