בשבע 247: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ה' בתמוז תשס"ז

נשיא המדינה הבא (1)

"אני נרגש ונפעם ולמען האמת גם נבוך. אני מבקש להודות לכל מי שהביא אותי לכאן, לתפקיד הנשיא שאליו לא פיללתי. לא ביקשתי לעצמי כבוד, אבל זכיתי בו בעזרתם של אנשים רבים, ואמנה רק כמה מהם: אהוד אולמרט, ציפי לבני ורוב חברי קדימה; מפלגות השמאל שנתנו לי חממה נהדרת לגדול בה; אייל ארד ויועצי תקשורת נוספים; והתקשורת הישראלית שדיווחיה ומאמריה הביאו אותי עד הלום; תודה רבה לבנימין נתניהו שלא ממש הפריע; וכמובן לא אשכח את תרומתם ההיסטורית של המנוח יצחק רבין ויבל"א אריאל שרון, שבלי החזון שלהם לא היינו זוכים היום לחגוג את ניצחוננו במקום הזה. תודה, באמת תודה..."
(הנשיא הראשון של מדינת עזה שבדרך, איש החמאס, בנאום ההכתרה).

נשיא המדינה הבא (2)

מזל ששמעון פרס ניצח. או-קיי, פעם אחת היינו מוכנים לסבול בצמרת מישהו מהימין, ועוד מקריית מלאכי, אבל ימני שני ברציפות? עד כאן, יש גבול. פעם ב-60 שנה זה לא נורא, אבל סדר צריך להיות.

מזל ששמעון פרס ניצח. כבר חשבנו שאנשים המפנטזים על שלום, מביאים טרור, מגרשים יהודים מבתיהם ולא מפסיקים לרדוף אחר כבוד ושררה – רובצת עליהם איזו קללה מוזרה כשהם רצים להיבחר. מתברר שטעינו.

מזל ששמעון פרס ניצח. זה ללא ספק האיש שיחזיר את הכבוד למוסד הנשיאות. מעתה נוכל להתגאות בכך, שהאיש שמצטלם כל הזמן עם שרון סטון ובר רפאלי הוא נשיא מדינת ישראל.

מזל ששמעון פרס ניצח. כעת לבת שלו, ד"ר צביה ולדן, יש מצב רוח טוב, והיא נוזפת במראיינים שלה רק מדי פעם.

מזל ששמעון פרס ניצח. הרי רובי ריבלין היה כבר יו"ר הכנסת ויו"ר בית"ר ירושלים. גם לפרס מגיע פעם איזה תפקיד, לא?

מזל ששמעון פרס ניצח, כי איך אמר אהוד אולמרט? "בחירת פרס לנשיא ביטאה את רצון העם". אני גם שמח שאולמרט מתעניין פתאום ברצון העם, כי אני יודע על עוד רצון של העם, שגם הוא קשור לעתיד הפוליטי של בכיר בקדימה.

מזל ששמעון פרס ניצח, כי עכשיו אנחנו יודעים שהוא ווינר אמיתי: הוא הצליח לנצח במקום שבו אף אחד לא האמין שהאיומים של מקורביו על חברי כנסת יעזרו.

מזל ששמעון פרס ניצח, כי מנקודת מבט פמיניסטית – קולט אביטל לא היתה נציגה מוצלחת במיוחד של הציבור הנשי. יהיה מעניין לראות אשה בתפקיד נשיאת המדינה, רק אם מאחוריה יעמוד גבר שיעשה ספונג'ה ויתנדב לארגוני צדקה.

מזל ששמעון פרס ניצח. תארו לעצמכם מה היה קורה כאן אם הוא – ולא רובי ריבלין – היה נושא את נאום ההפסד.

מזל ששמעון פרס ניצח, כי תפקיד נשיא המדינה באמת לא כל כך חשוב, בדיוק כמו השאלה אם טינקי-ווינקי אוהב את דיפסי או את לה-לה. לא משנה כמה יחתור פרס תחת ממשלת ישראל – בתפקיד הנשיא אפילו ליכולת המוכחת שלו להזיק יש גבול.

הסיפור שאינו נגמר

במשאל שנערך באחד העיתונים לכבוד שבוע הספר, נשאלו אנשים שונים מהו הספר הטוב ביותר שקראו. לא פחות משלוש נשים שונות - זהבה גלאון, מיקי קם ורבקה מיכאלי – ציינו את 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה המנוחה כספר של חייהם. הן לא היחידות: גם קרובת משפחתי, שקנתה לי את הספר כמתנת יום הולדת, ציינה כי זה הספר הטוב ביותר שקראה. אפילו שלומציון דרור, גיבורת ספרה של אמונה אלון 'שמחה גדולה בשמיים', מביעה עניין רב ב'אלה תולדות' ומחליטה לקרוא אותו בעתיד הקרוב ביותר.

תחת סומק עז, אני מודה ומתוודה: כבר שנתיים אני תקוע בתחילת הפרק השני של הספר, מיובש כולי וסובל מכל רגע. תקראו לי בור ועם הארץ, שלא יודע לקרוא ספרים בוגרים יותר מ'הארי פוטר', לא אכפת לי: עד שלא יוכח אחרת, זהו ספר משעמם ומעצבן. אותם הדברים נכונים גם לגבי 'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה, שזכה לאחרונה בפרס ספיר. לא הטעם שלי, מה אפשר לעשות?

למרות הכול, אני מתחייב לסיים את שני הספרים עד הסוף המר (או המתוק) ולעדכן את הביקורת שלי, אבל זה רק מפני שאני בחור טוב. אבל גם אם בסופו של ספר אסכים כי מדובר ביצירת מופת – זה עדיין לא מצדיק את האקספוזיציה המייבשת בתחילתו. כן, כקורא ספרים אני אוהב שמתחנפים אליי, שמנסים למשוך את תשומת לבי ולרתק אותי מהמלה הראשונה. תלמדו קצת מ'הארי פוטר'.

חמסה עלינו

א. "יחי נשיא המדינה", השתנק רובי ריבלין בנאום ההפסד שלו. אין ספק שבגילו, נשיא המדינה זקוק לברכה החשובה הזאת.

ב. הקופץ במוט אלכס אברבוך טען השבוע כי לא תוגמל כספית על הצלחותיו והמדליות שהביא. "לא קיבלתי כסף מהמדינה.

מראש הממשלה קיבלתי רק חמסה ומשר הספורט רק צלחת", אמר אלוף אירופה מ-2006. אני רק מקווה שזאת לא החמסה שאולמרט השתמש בה בשנתיים האחרונות.

ג. ידיעה חדשותית מהשבוע העלתה בי הרהורים נוגים על הליך קריאת שמות למקומות: "משרד הבריאות מזהיר את הציבור שלא לרחוץ ב'חוף לדוגמה' בבת ים עקב הזרמת שפכי ביוב לים".

ד. שירים עבריים שאני לא מפסיק לזמזם בזמן האחרון: 'לראות את האור' של אפרת גוש, 'קשה לי לא להתרגש' של ג'קו המשתמט אייזנברג, ובעיקר "אני גרה מול המים" המפתיע של ריטה. 

ה. ואם עוד קופאית 'שוכחת' להחזיר לי עודף של 5 אגורות, ועוד טוענת אחר כך שאין לה ומה היא יכולה לעשות, אני לא אחראי למעשיי.

יודע את מקומי

כשהייתי בן שנתיים, כך סיפרו לי קרוביי, נותרה בטעות דלת ביתנו בלתי נעולה. בלי להסס יותר מדי, ומבלי שמישהו ישים לב, הושטתי את היד לעבר הידית הגבוהה, פתחתי את הדלת, ירדתי שלוש קומות לבד, צעדתי להנאתי עד קצה הרחוב, ושם נעצרתי ליד קיוסק והתחלתי 'לדבר' בג'יבריש עם עוברים ושבים. הסיפור הזה נכנס כמובן לראש רשימת הסיפורים והמיתוסים המשפחתיים, כשמדי פעם שונה בו פרט זה או אחר (בעצם קפצתי מהחלון, זה לא היה קיוסק אלא מסעדת יוקרה, ולא דיברתי בג'יבריש אלא סגרתי עסקאות נדל"ן בשווי מיליונים).
 
חלפו שנתיים, ושוב טעמתי את טעם החופש. בסופו של יום, במקום לשבת בגן הילדים ולחכות לאמי, החלטתי לעשות מעשה וללכת הביתה לבד. ההרפתקה החלה בשלושה כבישים סואנים והמוני מבטים משתאים, נמשכה בסדרה של שקרים כושלים במיוחד (לכל אחד מההורים סיפרתי שההורה האחר לקח אותי מהגן), והסתיימה בסצינה שעשויה היתה להטריד מאוד את יצחק קדמן.

כעת נחזור במכונת הזמן ליוני 2007:

"מי הרשה לך ללכת לבד לגינה?!" צרחתי על היורש בן הארבע בפעם השביעית, "אתה יודע כמה דאגנו לך? היית אמור לחכות לאמא! איך היינו אמורים לדעת לאן הלכת? ועוד כל כך רחוק? איך אף אחד לא עצר אותך בדרך? איזה מין אנשים גרים כאן? חכה-חכה, עכשיו אתה לא יוצא מהבית גם עם רצועה" ובתום הנאום המעודן והאלגנטי שלחתי אותו לחדרו, מתוך כוונה שיישאר שם עד מות הכהן הגדול. כעבור חמש דקות של יללות (הפעם שלו, לא שלי) התחרטתי והוצאתי אותו מהחדר.

"אתה יודע כמה זה מסוכן ללכת לבד?" הטפתי לו בקול פחות רם, "על מה בדיוק חשבת? כשהיינו בגילך, לא עשינו דברים כאלה! אנחנו שמענו להורים, וכשהם אמרו לחכות – חיכינו!" הילד הרכין ראשו, כולו חרטה וצער. לא יכולתי יותר לשקר לו בפרצוף, ולכן רק עמדתי וליטפתי את ראשו. "אתה לא תעשה את זה שוב, נכון?"

"כן", אמר הילד בקול נמוך ורועד. הוא מעולם לא נראה כה אומלל ומלא חרטה.

"מילא", לחשתי בלי קול, "אז ברחת להורים בלי רשות. לפחות עכשיו ברור למי מההורים שלך אתה דומה", ונישקתי אותו לאות פיוס ואהבה.

"אבא?"

"כן, חמוד?"

"אני יכול ללכת לגינה לבד?"