בשבע 247: חשודין לכל החיים

משפחותיהם התפרקו, הם עמדו על סף אובדן שפיות, ילדיהם התביישו ללכת לבית הספר, מקור הכנסתם נגזל מהם והם זכו ליחס של בוז אפילו מצד הפושעים הגרועים ביותר.

דינה אברמסון , ה' בתמוז תשס"ז

על מרפסת 'בית השאנטי', מול הים, יושב עובדיה גרשון (דינו) ומספר לאט את סיפורו. הרוח החודרת דרך חלון הפתוח משרה אווירה של חופש. במשך הראיון אני נחרדת מהמחשבה שאלמלא הצליח במאבקו מול מערכת המשפט, היתה השיחה מתקיימת היום מול אדם שבור ורצוץ, מאחורי סורג ובריח, אבל האדם היושב מולי חזק ואיתן למרות מה שעבר, ומוכן לספר את סיפורו למען נדע אנו החברה על סבלם הרב של אלו הנקראים 'חשודים'.


עורכת דינו של עובדיה גרשון, יפית וייסבוך: "הסיכוי של אדם מן היישוב לצאת זכאי בתיק שכזה הוא אפסי. היום מספיקה עדותה של מתלוננת כדי להרשיע את הנאשם. אפשר לקרוא לזה זיכוי היסטורי. ב-20 השנים האחרונות לא זוכו בבית המשפט העליון יותר ממקרה אחד או שניים בעברות דומות''
"למעלה משבעה חודשים ישנתי בבית הכלא על הרצפה", מספר גרשון. "אפילו האסירים השפלים ביותר החליטו שאני טמא, ואסור לי לישון על המיטות שלהם. אם רציתי לשבת על כיסא, הייתי צריך לשים כרית מיוחדת, כדי שלא אטמא אותו. נאלצתי לגרש את אשתי, בני הקטן נלקח לאימוץ ובני הגדול התאבד. את בית המחסה לילדי רחוב, שהקמתי בעשר אצבעותי, גזלו ממני. הותירו אותי חסר כול, אפילו את הפנסיה שלי לקחו לי. אני מספר לך את כל זה כדי לנסות לתאר על קצה המזלג עד כמה ניתן להרוס את חייו ואת שמו הטוב של אדם חף מפשע שהואשם, ועד כמה האמת היא הדבר הקשה ביותר להוציא לאור". 

מה שאבד לעולם

ב-2001 מיהרו כלי התקשורת לפרסם בהרחבה ובהבלטה את תמונתו של עובדיה גרשון, מייסד 'בית השאנטי' – בית פתוח לבני נוער במצוקה, כמי שהוגשה נגדו תלונה על-ידי אחת החוסות ששהו במקום. חמש-עשרה שנות מאסר נגזרו על גרשון, מתוכן ישב שלוש שנים במעצר ותשעה חודשים בכלא, עד ליום שבו קיבל בית המשפט העליון את ערעורו וזיכה אותו.

גרשון ממחיש לי את הקושי והסבל החברתי העובר על אדם המנסה להוכיח את חפותו: "אתה מסתובב חסר ביטחון, מתבייש להסתכל לאנשים בפנים", הוא משחזר. "קשה ללכת עם הראש למעלה. כמה שהייתי חף מפשע, החלטתי לעמוד עם הפנים גלויות מול המצלמות. אבל אותם אנשים שמכירים אותך, אפילו שנים, פתאום הם חושדים בך. אפילו בבית הסוהר, הבזויים שבבזויים מבזים אותך, ועדיין הייתי רק בתהליכי חקירה. אפילו לא הוכחה אשמתי. שמו עלי קלון, והקלון הזה השפיע מאד גם בבית המשפט. עמדתי מול השופטים, דיברתי מדם לבי, והם פשוט לעגו לי בפנים. אתה רוצה למות מכאב, וכולם צוחקים מולך כאילו הם באיזו מסיבה".

מה הכי קשה בתקופה הזו?

"שלוש שנים הייתי מחוץ לבית, רחוק מהמשפחה, ישבתי במעצר, והכי כאב לי שלא יכולתי למנוע מהבן שלי להתאבד, כי לא הייתי לידו. הבן שלי העריץ אותי. הוא הכיר את אבא שלו, ולא היה מסוגל לעמוד במצב הנפשי, בלחץ הסביבתי מהעיתונות ומהחברים, וב-2003 החליט לשים קץ לחייו. אתה מנסה להמשיך הלאה, ומחכה למשפט שיגזור את גורלך. אתה מיואש, בודד, כל העיניים מסתכלות עלייך מגבוה, כאילו את היית איזה רפש שפל. גם את אשתי נאלצתי לגרש, אישה צעירה עם ילד בן שנה וחצי. לא רציתי שתחכה לי חמש-עשרה שנה. רציתי שתתחיל בחיים חדשים ולא תתעכב איתי. בני הקטן נלקח למשפחה אומנת, וכל הזמן הזה אני יושב רחוק מכולם, ולא מסוגל לעצור דבר".

איך שורדים בבית הכלא עם המחשבה שאתה שם לחמש-עשרה שנה הקרובות?

"דווקא הכניסה לבית הסוהר קלה יותר, כי שם אין את כל הפרסומים והתקשורת. אבל אדם שיושב שם הוא בעצם מת מהלך, חייתי בתוך בועה. הייתי חסר כוח, חסר כסף לשלם לעורך דין טוב שיוציא אותי משם. הרגשתי שכולם בגדו בי, ונותר לי רק אלוקים בשמים. אם אין נפש חזקה, הבן אדם פשוט יכול להתאבד.

"לאט לאט מאבדים צלם אנוש. לא מבחינת ההתנהגות, אלא מאבדים את הנשמה, את הרצון, את כוח הלחימה. כמעט השלמתי עם הגורל, ידעתי שאני עומד לטבוע בים לא מפני שלא יכולתי לשחות, אלא מפני שנקלעתי למערבולת שבכוחות אנושיים לא ניתן כמעט להיחלץ ממנה. אלמלא הייתי חזק ייתכן שלא הייתי יוצא שפוי, מפני שמי שנפשו חלשה מתקשה מאוד לצאת ממקום כזה ולשקם את חייו". 

זיכוי היסטורי

בראיון שהעניקה עורכת דינו, יפית וייסבוך, ל'ידיעות אחרונות', היא אמרה: "הסיכוי של אדם מן היישוב לצאת זכאי בתיק שכזה הוא אפסי. היום מספיקה עדותה של מתלוננת כדי להרשיע את הנאשם. אפשר לקרוא לזה זיכוי היסטורי. ב-20 השנים האחרונות לא זוכו בבית המשפט העליון יותר ממקרה אחד או שניים בעברות דומות".

ואכן, מדובר בזיכוי כמעט היסטורי. בירור קצר אודות אנשים שהורשעו בעברה חמורה וזוכו מאשמה מוליד אותם שמות ספורים שוב ושוב, אנשים שנאבקו על שמם הטוב במשך שנים ארוכות נגד כל הסיכויים. לעתים אף לאחר שהודו ושחזרו את המעשה בעקבות לחץ של החוקרים, כאשר רק מציאתו של הרוצח האמיתי או נס אחר סייעו בידם להוציא את האמת שאותה זעקו לאור.

בין המקרים המפורסמים תחת קטגוריה זו ניתן למנות את פרשת עמוס ברנס, את ארבעת הנאשמים בפרשת מע"ץ, פרשת אל עובייד, רצח הנער דני כ"ץ, פרשת נאפסו שהואשם בריגול, משה עזריה ופרשת אולג שייחט. כולם הנם מקרים שבהם הוצאה מהנאשמים בכוח הודאה במעשה, אך הם זוכו לבסוף. 

יוסף בן משה, מקבוצת 'חזקת חפות', מקדיש את זמנו בהתנדבות יחד עם חבריו לשנות את החוק המאפשר הרשעה על סמך הודאה בלבד. הוא מפנה אותי אל עדותו של אדם שהודה ברצח, נשפט וזוכה, מפני שהרוצח האמיתי נמצא בינתיים. העדות מספרת על שש-עשרה שעות חקירה, הכוללות מכות, קללות ואיומים מצד החוקרים. גם כאשר הוא משוחרר לתאו מחכה לו שם המדובב, שמונע ממנו שינה ומחכה ששעת השבר תגיע. אם למשל מספר החשוד למדובב כי אין סיכוי שימצאו טביעת אצבע אחת שלו בזירה, כותב המדובב בדו"ח כי העציר הודה שהשתמש בכפפות בשעת הרצח.

מי שזוכה לאחר שנות מאסר ארוכות מעדיף שלא לחזור ולשחזר את הפרשה, אלא לשקם מחדש את חייו מבלי ששמו יעלה שוב באמצעי התקשורת. אביו של טאריק נוג'ידאת, שנאשם וזוכה ברצח החייל אולג שייחט, המחיש זאת היטב השבוע, כאשר סירב לפנייתי לדבר עם טאריק: "אין יותר ראיונות בתקשורת", אמר בהתרגשות בטלפון. "העבר מת, נקבר. כל פעם שטאריק מדבר הוא נזכר בזה. מה שהיה היה, אני לא מוכן שהוא יסבול שוב".

כרעם ביום בהיר

המקרה האחרון שבו אדם שחזר את המעשה אך טען כי ההודאה נלקחה ממנו בכוח הוא בפרשת רצח הילדה תאיר ראדה.

השבוע נפתח שלב ההוכחות במשפטו של הנאשם, רומן זדורוב. סנגוריו ינסו להוכיח שהודאתו הושגה באופן פסול. ביקורת רבה נשמעה מאז מעצר זדורוב, מצד פרקליטיו ומצד משפחת ראדה, על אופן ההתנהלות של חקירת המשטרה והגשת כתב האישום. לדבריהם, כתב האישום מתבסס על ממצאים נסיבתיים בלבד, ועל הודאתו הראשונה של זדורוב. המשטרה מתקשה לזהות את המניע של זדורוב לרצח, ואין בידיה כלי נשק או ממצאים פיזיים אחרים הקושרים אותו לרצח.


ישראל נתפלי, שנאשם ושוחרר באשמת רצח תאיר ראדה: "הם הגיעו בשבע בבוקר ביום שבת והעירו אותי. עשרה אנשי בילוש לקחו אותי לתא מעצר בקומת המרתף של משטרת קצרין. ישבתי שם שלושה ימים, כשכל הזמן יש לי אליבי מוצק. הייתי בהלם. פעם ראשונה בחיים שיש לי עסק עם המשטרה. לא פחדתי, כי ידעתי שאני זכאי"
פרשת רצח תאיר ראדה מעלה סוג נוסף של פגיעה בחשודים, הפגיעה הקשה בשם הטוב. ישראל נפתלי, גנן בית הספר של תאיר, ששמו ותמונתו פורסמו בכלי התקשורת בטרם נחקר, מתקשה עד היום לשכוח את הטראומה שעבר: "אני באמת לא הייתי מוחה נגד עצם המעצר", אומר בזהירות נפתלי, "אבל נגד הפרסום בתקשורת הייתי רוצה למחות".

איך מרגיש אדם שעוצרים אותו ביום בהיר בגין עברת רצח?

"הכול קרה בפתאומיות. חשבתי שאולי יזמינו אותי להיות עד, או ישאלו מה עשיתי באותו יום, מה ראיתי, אני הרי עובד די ותיק. אבל להתפתחות כזאת לא ציפיתי בכלל. הם הגיעו בשבע בבוקר ביום שבת והעירו אותי. עשרה אנשי בילוש לקחו אותי לתא מעצר בקומת המרתף של משטרת קצרין. ישבתי שם שלושה ימים, כשכל הזמן יש לי אליבי מוצק. הרגשתי לא נעים, במילה עדינה. אפשר להגיד אפילו בהלם. פעם ראשונה בחיים שיש לי עסק עם המשטרה, פעם ראשונה במעצר, ועוד בחשד לרצח. לא פחדתי, כי ידעתי שאני זכאי. סך הכול הם התנהגו די בסדר, הטענה שלי היא יותר נגד התקשורת".

באיזה אופן היית מצפה מהתקשורת להגיב?

"אני יודע שכלי התקשורת לא הפרו את החוק. אבל את הבדואי שהיה עצור ברצח של מעיין בן חורין לא פרסמו את שמו או את פניו. חשבתי לעצמי: למה לא מגיע גם ליהודים שיסתירו את הפנים שלהם, ולא יפרסמו את שמם? לאחר שאדם נאשם, שיפרסמו הכול מצדי, אבל מדובר רק  בחשד, במיוחד במעשה חמור כל-כך, אז אסור בשום אופן לפרסם שם או תמונות. הכאב ועוגמת הנפש למשפחה ולידידים הוא רב. לוקח זמן להתאושש מזה, ולוקח גם זמן לחזור לשגרה".

"התקשורת לא באה לברר. רק פרסמו את השם והלכו", מחזקת את דבריו אשתו, אילנה. "את כל המידע שלנו על המעצר שאבנו רק מהתקשורת, שכל הזמן פרסמה את ההתפתחויות".

התקשורת הרשיעה

מה עובר על ילדים שקוראים בעיתון שאבא שלהם עצור בחשד לרצח?

"קודם היינו בהלם, והילדים כל פעם נכנסו לראות באינטרנט מה חדש על אבא, קראו תגובות של כל מיני אנשים. היה לא פשוט, קשה מאד. פחדתי לצאת החוצה, חשבתי מה השכנים יחשבו עלינו. כל הסיפור בייש מאד את הילדים, הם לא רצו ללכת ללימודים, כי אבא עבורם זה סמל לכבוד המשפחה, ופתאום לראות אותו בתמונה בעיתון עם אזיקים – זה פוגע מאוד. הם באו ושאלו: 'אמא, זה לא באמת אבא, נכון?' אמרתי להם: 'ברור שזה לא הוא!' הייתי צריכה לעודד אותם כל הזמן, להסביר שאבא עוד יחזור, שזו טעות. הבת הקטנה העזה בסוף ללכת ללימודים, אבל חזרה משם נבוכה, כי ילד אחד אמר לה שאבא שלה רוצח.

עורך הדין אבי תגר, ששימש כעורך דינו של נפתלי, מצביע גם על התנהלותה של המשטרה בפרשה: "הגעתי לתא המעצר, והתברר לי מהתחקור שיש לנפתלי אליבי מוצק. אני רואה שיושבים שם עשרים חבר'ה מהצוות חקירה, שותים קפה, שמחים וטובי לבב. אמרתי להם: 'חבר'ה, שתשע-עשרה איש ישתו קפה ואחד ייסע לעפולה לבדוק את האליבי שלו – בן אדם נותן לכם אליבי ואתם לא בודקים אותו?' אחרי שלושה ימים שהבן אדם במעצר הם טרחו סוף סוף לקום ולברר את האליבי. למחרת הם שיחררו אותו".

לא בכל המקרים מדובר באשמה מובהקת של התקשורת. ההחלטה על פרסום שמות חשודים תלויה במידה רבה, על-פי תקנון האתיקה, בשאלה אם קיים עניין לציבור בפרשה. כאשר מדובר באדם מפורסם, יש לתקשורת עילה המצדיקה את פרסומו המידי של החשוד. כך למשל בפרשת תקיפתה של הסופרת הלית ישורון בביתה ביפו. התקשורת מיהרה לקשור לרצח את שמו של אייל לוין המתרגם, בשל סכסוך עבודה שהיה לו עם הסופרת. בעקבות הפרסומים עצרה המשטרה את לוין, ששוחרר לבסוף מחוסר אשמה.

פרסום פוגעני בשל עניין לציבור הומחש לאחרונה גם במקרה של השחקן רמי הויברגר, שהוגשה נגדו תלונה בגין הטרדה.

כשהיא נתלית בסעיף 'עניין לציבור', מצאה התקשורת הצדקה לפרסם את הפרשה באופן נרחב בכל מדורי הרכילות והתרבות. הויברגר, שזוכה לבסוף, סיפר בשבוע שעבר למוסף 'שבעה ימים' על הגהינום שחווה בעקבות הלינץ' התקשורתי שעבר: "יום אחד יכולים לבוא אליך, לקחת לך את חייך ולהפוך בהם, ואין לך שום יכולת לעשות משהו, אלא רק לחכות שזה יעבור".
 
נופלים בין הכיסאות

במקרים החמורים יותר לא מסתפקת התקשורת רק בפרסום שמו ותמונתו של החשוד, אלא הורסת את חייו עד היסוד. היטיבה לעשות זאת התקשורת בפרשת 'וידוא ההריגה' של הילדה ברצועת עזה,  שבה קצין גבעתי זוכה כליל מכל אשמה. התקשורת הסתערה על הקצין, מבלי לבדוק בצורה יסודית את גרסתו. הגדילה מכולם אילנה דיין, בתכניתה 'עובדה', שבה הציגה מידע שלפיו אכן הקצין אשם, ואפילו הרשה לעצמו לחגוג את האירוע. רק בשלב מאוחר יותר התברר שהקלטת למעשה 'מבושלת', כלומר לא אותנטית, ויש בה כמה אירועים שונים זה מזה, שאוחדו יחד בסרט כדי ליצור רושם מטעה.

התקשורת מצדה אינה מרגישה כאשמה היחידה, ומפנה אצבע מאשימה כלפי דוברות המשטרה, הממהרת לפרסם את שמות החשודים מיד עם היוודעם. הכתב יריב טיקולסקר סיקר ב'עין השביעית' את יחסי הגומלין בין התקשורת למשטרה; שם הוא מראה כיצד בעבר נשמעו טענות נגד המשטרה על שהיא מונעת פרסום מידע, אך כיום נראה שהבעיה הפוכה. מערכת הדוברות המשטרתית מציפה את העיתונאים בסיפורים, ולאלה אין זמן ויכולת לבדוק את המידע, או להביא מידע שהמשטרה איננה מפרסמת ביוזמתה.

"אם לא אמהר לדווח על מקרה, כולל כל הפרטים", מסבירה בכתבה דוברת משטרה, "יעשו זאת גורמים אחרים, כמו דובר מד"א, דובר צה"ל, דוברי רשויות מקומיות ואחרים, כך שאני, כדוברת משטרה, מעדיפה שהדברים יתפרסמו על-פי צרכי. התחרות מביאה לכך שהעיתונות מדווחת על עשרות ואולי מאות מעצרים מדי שנה, אך במקצת המקרים לא ידוע מה קרה לחשודים מאוחר יותר. חשדות כבדים מתפרסמים כעובדות, עד כדי רצח והריגה, ובסופו של דבר מסתבר כי לא היו דברים מעולם, אך החשוד כבר 'הואשם' ברצח".

משטרה במלכוד

אורי פז, מנהל ערוץ הכנסת ובעבר עורך חדשות 2, נתקל פעמים רבות בסוגיות פרסום שמות החשודים. פז, ששימש גם כנציג במועצת העיתונות וכמרצה בנושא אתיקה עיתונאית, סובר אף הוא כי הפזיזות בפרסום שמו של חשוד נובעת בעיקר מהתחרות העזה בין הרשתות.


"רק בקשת סליחה מהחשודים תפצה על כל העוול", מסכמת באוזני עורכת דין שעסקה רבות בנושא. "סליחה על שנים של פגיעה באדם שנחשד. סליחה על ילדים שגדלו עם אבא מורשע, סליחה מאם שישבה כל השנים וביקשה את נפשה למות. אבל את זה המדינה לא מוכנה לעשות. להרוס את חייך לחלוטין זה בסדר, אבל להסתכל בעיניים ולבקש סליחה? זה אי אפשר לעשות"
מדוע ממהרים כל-כך במשטרה ובעיתונות להכפיש שמות חשודים?

"צריך לדייק ולומר שבמקרים רבים המשטרה מבצעת את עבודתה נאמנה. שחרור שמות חשודים על-ידי המשטרה מתרחש בעיקר במקרי קצה של פשעים כבדים, שם קיים לחץ רב על המשטרה להוכיח כי היא אכן פועלת בנושא, ועושה הכול למצוא את הרוצח.

"במקרה של תאיר ראדה, אין ספק שהמשטרה היתה חייבת להוכיח, בעיקר למשפחה, כי היא עושה הכול כדי לפעול למציאת הרוצח. לכן היא מיהרה לעצור חשודים ולהעביר מידע זה באופן מכוון לידיעת העיתונאים. כשעיתונאי מקבל מידע מהמשטרה אודות מעצר חשוד, הוא מחויב לפרסם את המידע שברשותו, אחרת הוא מסתיר מידע מעיני הציבור".

מה צריכה התקשורת לעשות כדי למנוע פגיעה זו?

"כללי האתיקה של מועצת העיתונות טובים, אך התקשורת מדלגת מעליהם. הפתרון לדעתי אינו בחקיקה; צריך להדק את הפיקוח הפנימי בתוך המערכות. כל ארגון חייב לרסן את העיתונאים שלו. שוט החקיקה מאיים כל הזמן על העיתונות, והיא צריכה להבין שאם היא לא תאכוף בעצמה את הכללים, החוק יעשה זאת, ועיתונאים יצטרכו לשלם על כך מכספם, ואולי אפילו לשבת במאסר".
בניגוד לפז, יש הגורסים כי רק חקיקה בנושא תצליח למנוע את העוול. ב'חזקת חפות' למשל תולים את הפתרון בחקיקה המורה כי הודאתו של אדם בלבד אינה מספיקה כדי לעצור אותו. הם מביאים לראייה את המשפט העברי, שעל-פיו ההודאה העצמית איננה ראיה קבילה: היהדות גורסת כי אין להרשיע אדם על סמך הודאה בלבד.

הפרקליטות מסרבת להתנצל

חברת הכנסת מרינה סולודקין יזמה את הצעת חוק שעל-פיה לא ניתן יהיה להרשיע אדם על סמך הודאה בלבד, אלא בתוספת ראיה של ממש. ההצעה נדחתה על-ידי הממשלה, בשל התנגדות השב"כ, ועל-ידי ועדת השרים. למרות התנגדות ועדת השרים, סולודקין צפויה להגיש אותה שוב לקריאה טרומית בכנסת.

"רק בקשת סליחה מהחשודים תפצה על כל העוול", מסכמת באוזני עורכת דין שעסקה רבות בנושא. "מעבר לחקיקה, מעבר לאתיקה, צריכה הפרקליטות לבוא ולבקש סליחה על שנים של פגיעה באדם שנחשד. סליחה על ילדים שגדלו עם אבא מורשע, סליחה מאם שישבה כל השנים וביקשה את נפשה למות. רק טקס טיהור רשמי של פרקליטות המדינה יתקן את העוול שנגרם לאדם. אבל את זה המדינה לא מוכנה לעשות. שאהרוס את חייך לחלוטין זה בסדר, אבל שאסתכל בעיניים ואבקש סליחה? את זה אי אפשר לעשות".

לא רק המדינה צריכה לבקש סליחה. האצבע המאשימה המופנית כלפי המשטרה, התקשורת, ומערכת המשפט מופנית באותה מידה גם כלפינו, האזרחים. אם נשכיל להפנים את העובדה כי לא כל עשן הוא אש, וכי לא כל חשוד הוא אשם; אם נעצור את הסקרנות שלנו, את נטייה הטבעית להאשים – אולי תהא בכך מעט הקלה על הסבל הכרוך בצווארם של החשודים.