בשבע 247: מלחמת החפירות

מסתבר שגם ביקורת מדעית משולחת רסן להיחשב כהוצאת דיבה ● במחלקת יולדות לא חושבים שצריך ליידע את היולדת כשמזריקים לה חומר שעלול להזיק לרחם ולעובר.

יאיר שפירא , ה' בתמוז תשס"ז

חיים ומוות ביד הלשון. אוי לו למי שאינו יודע מתי לדבר, ועל אחת וכמה - אוי לו למי שאינו יודע מתי לשתוק. על מעלותיה של השתיקה למד השבוע הארכיאולוג מאיר בן דב. לפני כחמש שנים כתב בן דב למי שהיה אז ראש המכון לארכיאולוגיה בירושלים כי אינו יכול עוד להחריש.

מלחמת ארכיאולוגים עזה משתוללת בשנים האחרונות סביב האתרים הקדושים בירושלים. החפירות באזור העיר העתיקה ועיר דוד מסעירות את העולם הארכיאולוגי, ולא מעט קנאה, כבוד ודעות פוליטיות מפיחים חיים בסערה הזו מעת לעת. איילת מזר היא אחת הפעילות ביותר באזור, וידיה רב לה בחפירות משמעותיות ובפרסומים חשובים שיצאו בעשרים השנים האחרונות. מזר היא נכדתו של פרופ' בנימין מזר, מי שהיה מופקד במשך שנים על החפירות באזור הר הבית.  תחת סבה של מזר עבד חוקר חשוב אחר, הארכיאולוג מאיר בן דב, שמסיום החפירות ועד לפני עשרים שנה, עת נכנסה מזר לתחום, עמד בראש המשלחת האחראית על שימור העתיקות ושחזורן.

בן דב פרסם באותה תקופה לא מעט ספרים בנושא, מהם אקדמיים ומהם לציבור הרחב. מזר, קשה לפספס, רואה עצמה כממשיכתו של הסב הגדול, וחופרת בעוז את השטחים שאליהם לא הספיק פרופ' מזר להגיע. בן דב, ממשיכו בפועל של פרופ' מזר, הגיע זה מכבר לגיל פרישה, ומתנגד לחפירות באזור בשל רגישותן הפוליטית.

ההתנגשות היתה צפויה, ואכן הגיעה. היה זה לאחר שלבן דב הגיעה טיוטת מאמר של מזר, שכותרתו 'מנזר הבתולות', שעמד להתפרסם במסגרת פרסומי האוניברסיטה על חפירה באזור הר הבית. במכתב ששלח בן דב לראש המכון, הוא טען כי מאמרה של מזר מכיל חומר שגוי ומזויף. "חפצים מאתרים שונים מפורסמים כאילו נחשפו באתר האמור, שהמרחק ביניהם כמה מאות מטרים, ומדובר בפריטים רבים ומהותיים. חלקו של הממצא פורסם בעבר על-ידי פרופ' (בנימין) מזר, ובמיוחד על-ידי כותב שורות אלו, בפירוט ובהרחבה, וקשה לראות ולהבין מאין התעוזה לזיופים אלה". במכתב הזהיר בן דב כי בעקבות פרסום המאמר יהיה המכון למשל ולשנינה בקרב החוקרים בתחום.

שופט בית משפט השלום בירושלים, עודד שחם, נאלץ לצלול לתוככי המחקר הארכיאולוגי כדי להכריע אם הוציא בן דב את דיבת מזר רעה. צלל השופט שחם, והעלה בידו כמה ממצאים ארכיאולוגיים ותובנה משפטית אחת.

השופט קבע כי מקצת ממצאיה של מזר אכן לא עמדו בקריטריונים של מחקר אקדמי חמור, ואכן היה ראוי למזר לקבל את הערותיו של מלומד ותיק בעניין. אך אם זאת קבע שחם כי גם לרטוריקה של ויכוח אקדמי יש לשים גבולות; גם אם נפלו בו פגמים מדעיים מסוימים, מחקרה של מזר רחוק מלהפוך למשל ולשנינה, ובוודאי איננו מעשה זיוף. בן דב יאלץ לשלם למזר פיצוי של 60 אלף שקלים, ויברור היטב את מילותיו בפעם הבאה, גם כשהוא מעיר הערות בתחום מומחיותו.

זכות החולה לדעת

הפרופסורים של 'ביקור חולים' למדו שלפעמים דווקא השתיקה עולה ביוקר. הפעם עניין לנו לא בטרגדיות אקדמיות, אלא בתלאות חיים של ממש. לפני חמש שנים הגיעה לבית החולים 'ביקור חולים' אישה חרדית לקראת לידתה העשירית, בשבוע הארבעים להריונה. הרופאים ביקשו מטעמים שונים לזרז את הלידה, ואחת הרופאות הזריקה לאישה פיטוצין, חומר המזרז לידה. לאחר כמה שעות זיהו הרופאים כי העובר במצוקה. הם הזדרזו לבצע ניתוח קיסרי, אך גילו לחרדתם שהרחם נקרע בצורה חסרת תקנה והעובר ניזוק קשות. רחמה של האם נכרת, והתינוקת שנולדה נפטרה אחרי שנתיים של ייסורים קשים.

בעקבות המקרה תבעו בני הזוג את בית החולים בשל רשלנות רפואית, ובשבוע שעבר דחה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, את עיקר תביעתם, וקבע שלמרות תוצאותיו המצערות של המקרה, רופאי בית החולים פעלו באופן סביר ועשו כמיטב יכולתם למען האם ועוברה.

אך מהחקירה הנגדית במהלך עדותה של הרופאה בבית המשפט, התברר כי הרופאה הזריקה את הפיטוצין מבלי שיידעה את היולדת על מהות החומר ותוצאותיו האפשריות, בהן בין השאר קרע ברחם ונזק לעובר. לטובת בית החולים 'ביקור חולים' העיד מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים 'בני ציון' בחיפה, הפרופ' גונן אוהל, וטען כי גם במחלקתו "ברוב המקרים לא מדברים על קרע ברחם כשנותנים לאישה פיטוצין". "פיטוצין הוא חומר שניתן יום יום, כמעשה של שגרה. כל הזמן יש נשים בחדר לידה שמקבלים פיטוצין, זה אחד הדברים השגרתיים ביותר שקורים. אי אפשר כל הזמן להפחיד אותן שיהיה להם קרע, כי אף אחת לא תרצה פיטוצין, ואף אחת לא תהיה מוכנה לקבל".

דבריו של הפרופסור לא נעמו כלל וכלל לאוזניו של השופט: "דברים אלה אין בכוחם, עם כל הסמכותיות של הדובר ומעמדו כמנהל מחלקת נשים ויולדות בבית חולים, כדי לשנות את המצב המשפטי במדינת ישראל", כתב דרורי בפסק הדין. "זכותו של כל בן אנוש, גם אם הוא יולדת במחלקתו של פרופסור אוהל, לשקול באופן עצמאי איזה טיפול לקבל, או שלא לקבל. כדי שתוכל  היולדת לקבל החלטה מושכלת, חובה על הצוות הטיפולי למסור לה את המידע המלא, כולל כל הסיכונים; גם אם התוצאה תהיה, כלשון המומחה, ש'אף אחת לא תהיה מוכנה לקבל פיטוצין'".

השופט דרורי ציטט פסק דין של בית המשפט העליון, שקבע לפני שמונה שנים כי לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה. זכות זו הוגדרה כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה. עוד קבע אז בית המשפט העליון כי פגיעה בזכות זו היא עילה לתביעת נזיקין.

דרורי ציטט עוד את חוק זכויות החולה, שנחקק שנים מעטות לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון; חוק הדורש מהצוות הרפואי למסור למטופל מידע שלם על הסיכונים הכרוכים בכל טיפול רפואי שהם מתכוונים להעניק לו. וכמו לסתום את הגולל על הפרות הזכות לאוטונומיה המוכרות כל-כך לבאי בתי החולים בישראל, קבע השופט דרורי תג מחיר כואב במיוחד: 100 אלף שקל פיצוי.