בשבע 247: ביצת הדרקון

אסתי רמתי , ה' בתמוז תשס"ז

אחר צהרים אחד, הלכנו עם אמא לחנות הצעצועים כדי לקנות הפתעות למסיבת יום ההולדת של אחי. על הדלפק ליד הקופה ניצבה קופסה עם ביצי פלסטיק קטנות ולבנות.

"מה זה?" שאלתי את שירה, אחותי. "זה נראה מסקרן!"

המוכר שמע אותנו וחייך. "אלה ביצי דרקון – ככה קוראים להן. שמים אותן בתוך מים, מחכים, ובוקע מהן דרקון קטן".
"איזה מגניב!" אמרה שירה, "אמא, את מרשה לקנות ביצה?"

הסתבר שכל ביצה עלתה עשרה שקלים, ואמא אמרה שאין לה כסף לבזבז כרגע על דרקונים. אבל שירה נזכרה שנשארו לה עשרים שקלים מהאפיקומן, וגם לי היו כמה שקלים שהרווחתי, אז קנינו את הביצה יחד.

עוד לפני שהגענו הביתה, היינו חייבות לפתוח את אריזת הפלסטיק ולראות במה מדובר. שירה הוציאה את הפתק הקטן עם ההוראות והציצה בו במהירות. "זה כתוב באנגלית, אני לא מבינה כלום..." היא התלוננה.

"תביאי לי את זה", ביקשתי, והסתכלתי על הפתק.

"לא צריך לדעת אנגלית", אמרתי לה. "תראי, יש כאן ציורים. ביצה, ביצה בתוך כוס עם מים, וביצה בוקעת! פשוט מאוד! ואני רואה שכתוב כאן "8-10" ומשהו על 35 מעלות. כנראה צריך לחכות שמונה עד עשר שניות עד שזה נפתח, ולשים את זה במים בחום של שלושים וחמש מעלות".

"יפה!" אמרה שירה, "השאר זה בטח רק פרטים קטנים ולא חשובים. יאללה, את באה הביתה לנסות?" מרוב התלהבות השארנו את עטיפת הניילון וההוראות על הגדר, ורצנו במעלה המדרגות.

כשהראינו לשאר הילדים מה יש לנו, כולם התקבצו איתנו סביב כוס המים, והביטו בהתרגשות כיצד שירה מניחה בזהירות את הביצה בתוכה. "עשר! תשע! שמונה! שבע!..." קראו כולם יחד, "...אפס!!!" אבל כלום לא קרה. הבטנו מאוכזבים בביצה, שנשארה בריאה ושלמה, ושום דרקון לא בקע מתוכה.

"אולי זה עשר דקות, ולא שניות?" הציעה חן. "יכול להיות", השיבה שירה. "ננסה".

המשכנו להביט בכוס בדממה. דקה חלפה, ועוד אחת. "מה אתם עושים שם כל-כך בשקט?" שאלה אמא, שברגע זה נכנסה לחדר.

"מחכים שהדרקון יבקע", הסברתי.

אמא חייכה. "שיהיה במזל", היא אמרה, והלכה.

איך זה שכשממהרים הזמן טס, אבל כשמחכים למשהו הוא זוחל כמו צב?! בכל אופן, תשע דקות חלפו, תשע וחצי... עשר דקות. ואחת-עשרה – ושוב, כלום. הדרקון המעצבן התבצר לו בביצה, ולא הסכים לצאת.

"אוף! בטח מכרו לנו ביצה מקולקלת!" התרגזתי. "בואו נחזיר אותה לחנות!"

"חכי שניה – אולי צריך לשים מים רותחים?" הציע מישהו.

"רעיון מצוין!" השבתי, והלכתי להביא כוס מים רותחים מהמטבח. "זהירות, זה חם!"

הביצה עברה דירה. שוב חיכינו עשר שניות, שוב חיכינו עשר דקות – וכלום לא קרה.

"תגידו, למה אתם לא מסתכלים בהוראות?" שאלה אמא, שראתה מולה חבורת ילדים מאוכזבת מאוד. "השארנו אותן למטה", מלמלתי. "נו, אז תלכו להביא אותם! מה הבעיה?!"

שירה ואני ירדנו בריצה, ואחרי חיפוש קל גילינו את הפתק על הדשא. הבאנו אותו לאמא, והיא קראה אותו והתחילה לצחוק.

"מה קרה?" שאלנו יחד.

"טוב, אני מתרגמת", היא ענתה. "יש לשים את הביצה בכוס מים למשך שמונה עד עשר שעות. טמפרטורת המים אסור שתעלה על שלושים וחמש מעלות..."

בכל אופן, למחרת בבוקר הביצה סוף סוף בקעה. מים שחדרו פנימה גרמו לדרקון לתפוח, עד שהוא סדק את הקליפה. "מזל טוב!" אמרה אמא, "אבל למה הדרקון שלכם נראה כל-כך... מעוך?! ולמה חסרה לו רגל?"

"אני יודעת!" אמרה שירה והתחילה לצחוק, "המים הרותחים בטח המיסו אותו... טוב, לפחות למדתי שצריך לשים לב לפרטים הקטנים".