בשבע 247: הומור גלאט

הספר החדש של אורי אורבך, שנועד לילדים חרדיים, מלא בהומור קליל ומחבק אבל חסר אמירה משמעותית.

עפרה לקס , ה' בתמוז תשס"ז

ספר: "מבטיח, בלי נדר" / אורי אורבך. איורים: שי צ'רקה. ספרית בית אל, 44 עמ', כריכה קשה.

קרדיט: בספרו החמישי בסדרה 'ילד דתי' מנסה אורי אורבך ללכת צעד אחד קדימה, ולהיכנס לשדה לא ממש כבוש. אורבך מייעד את ספר הילדים הזה לילדים מהציבור החרדי, תוך אימוץ נקודת מבטם. על כריכת הספר מכריזה ההוצאה שמדובר בספר מחויך, שמביא נקודת מבט מכבדת ואוהבת – מה שהציבור החרדי אינו מורגל בו כל-כך, גם כשהכתיבה מגיעה מן האחים הסרוגים.

ההכרזה הזאת עלולה לסבך את אורבך, שמכיר את העולם הזה אבל איננו חלק ממנו, ולכן התוצאה יכולה להיות ספר לא מכבד או לא הומוריסטי. אם תוסיפו להרהורים האלה את העובדה שהומור הוא עדיין אורח בלתי מוכר בספרות הילדים החרדית, החינוכית והדידקטית, קיבלתם ספר שהוא סיכון עבור כותבו, אפילו אם שם המשפחה שלו הוא אורבך.

קחו לדוגמה את השיר: "אם אני הייתי / נופל לבור / כמו יוסף / את הנחשים והעקרבים שהיו שם / לקופסה הייתי אוסף". איך הוא יתקבל? בחיוך? בספיקת כפיים? יוסף הצדיק היה פעם נער שהיו לו אוספי בולים וקלפים וג'וקים?

האמת היא שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאורבך נוגע בתנ"ך, אם כי הוא לא מדלג על חומרים אחרים שעלולים להתפרש כביקורת (כטבעו של הומור): "אפשר לראות / לפי הכובעים / מי חסידים / ומי ליטאים / אפשר לראות / לפי הזקן / מי צרפתי / ומי נולד כאן. / אפשר לראות / ולחשוב מחשבות / אבל רק השם / מסתכל בלבבות".

לצד אלה קיימים שירים חביבים, שלא צריך להיות ילד חרדי כדי לחייך מהם: "פעם איבדנו מזלג / פעם הטבענו צלחת / למקווה כלים / אותנו / אמא כבר לא שולחת".

עם כל זה, אפשר לומר באכזבת-מה שהספר איננו עונה על הציפיות שהוא יוצר. מאורבך פשוט מצפים ליותר. השירים בדרך-כלל קצרים מאוד, והמסר לא תמיד מתוחכם או מחדש. ייתכן שדווקא הקוראים שמגיעים מרקע חרדי יופתעו מהעין הקורצת, ויאמצו אותו בחום אל חיקם; ואם נמשיך בלימוד הסנגוריה, ייתכן שאורבך פשוט בוחן את טמפרטורת המים, ובודק איך הספר יתקבל לפני שהוא מרביץ עוד איזה יצירה, הפעם מופתית, עם הומור ותחכום 'כבדים' יותר. 

אבל המילים הן רק חצי מ'מבטיח, בלי נדר'. האיורים (של צ'רקה, איך לא) מבהירים באופן חד-משמעי שמדובר בקהל יעד חרדי, ומעניקים לספר רובד נוסף של רעננות ושובבות. ה'שרוליק' של צ'רקה, הילד החמוד שמלווה את ספריו האחרים של אורבך, מתלבש כמצופה מהמעמד: לראשו כיפה שחורה, לגופו חולצה משובצת ארוכה ומכנסיים שחורים. במבט מעמיק נדמה שאפילו הפנים שלו יותר תמימים...

צ'רקה, כמתבקש, מקצין את מה שאורבך כותב, והאיורים שלו מייצרים להם חיים משל עצמם...

כך למשל, כשגיבור הספר מחפש קלפים לאוסף אלבום הרבנים שלו, צ'רקה מאייר ילד היושב באוטו ליד הנהג, מחזיק במגפון ומכריז: "יהודים רחמנים, דרוש בדחיפות קלף מספר 87!" כשצ'רקה מתבקש לאייר את השיר על מקווה הכלים, הוא מצייר את הילד הנחמד יושב על שפת המקווה, חכה בידו, והוא מעלה דג וגם מזלג.

מי שטורח להעיף מבט שני בספר, יכול לגלות את הקריצות למבוגרים ש'התגלצ'ו' (או שלא) לצ'רקה ולאורבך. כך מתנוססת דמותו של קובי אריאלי, בתור הקלף החשוב בשיר הנזכר, או שמו של ידידה מאיר בשיר נוסף.

'מבטיח בלי נדר': פריצת דרך חשובה בכתיבת הומור לילדי הציבור החרדי, וגם בעין החיובית שבה מביטים על הציבור הזה. לרוץ ולקנות? לא בטוח.  
 
ofralax@gmail.com