חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 247ראשיהפצה

מנצחים במשחק מכור - בגליון השבוע

בארגון "רטורנו" המתמחה בגמילה מהתמכרויות במגזר הדתי והחרדי, מדברים על 70 אחוזי הצלחה בקרב המטופלים במוסד.
21/06/07, 16:05
עפרה לקס

מישהי קרבה לחדר, מקישה בהססנות על דלתו של דורון המדריך. "טלי לא רוצה להיכנס לקבוצה", היא אומרת. פניה מבקשים עזרה. "עוד רגע אני מסיים ובא", הוא מבטיח. לפני 7 שנים הוא היה בדיוק במצב של טלי. דורון הגיע ל'רטורנו' לא כי הוא רצה. הברירה האחרת היתה כלא.


בשנת תשנ"ח החליט הרב אקשטיין להקים מרכז גמילה המיועד לציבור הדתי והחרדי. "אמרו לנו: 'חבל לכם על הזמן, אין את זה בקהילה הדתית והחרדית'", אומר איציק צולמן, המנהל האדמיניסטרטיבי ב'רטורנו'. "היינו בפתח תקווה, שכרנו שם דירה. וכיוון שאין את זה בקהילה הדתית, נאלצנו לשכור דירה ועוד דירה ועוד דירה. הגענו ל-5 דירות"
ב'רטורנו', כפר גמילה להתמכרויות לציבור הדתי, עובדים בין עשרות אנשי הצוות גם שבעה אנשים שהיו מכורים ונגמלו. כל אחד נושא בקרבו סיפור כואב של שנים, שבסיומו הפי-אנד: עבודה קשה – ושכר בצידה.

המדריכים הללו מבינים את בני הנוער שאיתם הם עובדים טוב יותר מהנוער עצמו. הם יודעים לאן אפשר להידרדר, הם יודעים עד כמה קשה לקום, ובעיקר הם יודעים, אחרי כמה שנות 'ניקיון', שהעבודה העצמית איננה מסתיימת לעולם. ובכל זאת, זה שווה, "כי בעולם ההוא של הסמים אתה לא ממש חי, אתה סמרטוט", אומר דורון.

החברה מדחיקה

לפני 17 שנה שהה הרב איתן אקשטיין בשליחות רבנית במקסיקו סיטי. יום אחד פנה אליו מישהו מבני הקהילה ואמר לו: "אני רוצה לדבר איתך". הרב שאל מה בפיו של האיש, והסתבר לו שהלה התמכר לסמים. הרב אקשטיין ניסה לדחות אותו – זה הרי לא בדיוק התחום שלו. לפחות אז. האיש התעקש, וכך נקבעה פגישה ליומיים מאוחר יותר.

ביום המיועד הופיע לפגישה אביו של הפונה, ואמר: "אני הגעתי במקום אברהם. הוא לא יכול להגיע. מצאנו אותו אתמול בחווה, מת ממנת יתר". ביום שישי התקיימה ההלוויה, ונערה צעירה בת 12 ניגשה אל הרב ואמרה לו: "אני בתו של הנפטר. אבא השאיר לך פתק". הרב אקשטין פתח אותו בידיים רועדות, וקרא: "הרב, תעשה משהו שלא ימותו עוד אנשים מהמחלה הזאת".
הסיפור הזה, מספר איציק צולמן, המנהל האדמיניסטרטיבי של 'רטורנו', חולל מהפך בתודעתו של הרב אקשטיין, וגרם לו להתחיל לפעול בנושא. הוא פעל בהתחלה במקסיקו, והקים מרכז מניעה וגמילה באחת החוות, בעזרתו של צולמן, פסיכולוגים וידידים נוספים.

בשנת תשנ"ח החליט הרב אקשטיין, שבמהלך השנים השלים את השכלתו והוא כיום גם עובד סוציאלי, להקים מרכז גמילה בארץ, המיועד לציבור הדתי והחרדי. המניע היה שמדובר בציבור שאין לו מענה בכפרי גמילה, למעט 'מלכישוע' שבגלבוע. במקומות האחרים אין שבת, תפילות או כשרות. בכפר שלהם, כך תכננו הרב אקשטיין וצולמן, כל הדברים האלה יהיו מעוגנים בסדר היום.

מניע נוסף היה שהקהילה הדתית פתוחה פחות בנושאים האלה. התמכרויות אצלה הן טאבו, ולכן צריך לאגד את כולם למקום אחד. "היה לנו אבא מצפת", ממחיש צולמן, "שהביא את הבן שלו לגמילה. הבן הזה ישב שנה בתוך החדר שלו, והאבא היה מביא לו את הסמים לחדר, כדי שההתמכרות של הבן לא תפריע לשידוך של בני המשפחה".

אבל אנשים לא חשבו שהרב אקשטיין וחבריו צודקים. "אמרו לנו: 'חבל לכם על הזמן, אין את זה בקהילה הדתית והחרדית'", ממשיך צולמן. "היינו בפתח תקווה, שכרנו שם דירה בכפר אברהם. וכיוון שאין את זה בקהילה הדתית, נאלצנו לשכור דירה ועוד דירה ועוד דירה. הגענו ל-5 דירות".

מאוחר יותר הועבר המרכז לגבעת שמש, סמוך מאוד לקיבוץ צרעה, שם הם נמצאים היום.

ליפול עד למטה

מרגע שיורדים מהכביש הראשי הפונה לבית שמש ומתחילים לנסוע לכיוון 'רטורנו', נגלה לעין נוף יפהפה ושליו. ההרים, מאגר המים והשקט מכניסים את הבאים לאווירה אחרת, לדרך אחרת, מרוחקת ומנותקת מהמציאות הממהרת של העיר. בתוך הכפר עצמו יש הרבה ירוק של דשא וסגול של פרחים. רוח קלה מלטפת את מי שמצלצל באינטרקום, ליד שער הברזל הגדול.

חלק מהמבנים מעוצבים, אחרים הם ירושה מהמנזר ששכן כאן פעם, ואחרים הם זמניים, כמעט עלובים. גם בית הספר, שבו נפגוש את דורון, הוא אולי "בית ספר לתפארת", כמו שאומר עליו המנהל, שמריה, "למעט התנאים הפיסיים. וגם על זה אנחנו מנסים לעבוד".

דורון נמצא בחדר המדריכים של בית הספר. עוד לא מלאו לו חצי יובל שנים, אבל קורותיו וניסיון חייו יכולים להתיישב יפה על שנותיו של מבוגר.

הוא הגיע ל'רטורנו' עוד כשהוא שכן בפתח תקווה. דורון גדל בצפון הארץ, ונחשף לסמים בגיל 12. "זה היה זמין ונוח, והתלבש עלי יופי. אמנם לא נכנסתי לזה בגלל החבר'ה, אבל גם הם היו שם. הלכתי על זה". לא חלף הזמן, ודורון התקדם לסמים קשים יותר, ולסחר.

"אף פעם לא שיקרתי לעצמי שאני שולט בזה. תמיד ידעתי שזה לא טוב, שזה פוגע בי ומדרדר אותי; אבל התאים לי להיות מסטול, ובסך הכול אם אתה סוחר בזה, יש לך הרבה כסף ביד, ואתה מסתובב עם אנשים שיש להם כסף. זה אומר נשים יפות, בגדים, מה שרוצים".


במהלך השנים הגיע דורון למוסדות גמילה כאלה ואחרים, אבל זה אף פעם לא הלך. הוא לא ממש רצה. בגיל 17 עצרה אותו המשטרה, ובית המשפט העמיד בפניו אולטימטום ברור מאוד: טיפול בכפר גמילה או מעצר עד תום ההליכים. דורון, בחור עם שכל, בחר באופציה הראשונה. היה זה בדיוק ביום הולדת ה-17 שלו. "מתנת יומולדת יפה", הוא מחייך
והמשפחה?

"אז לא היה אפשר לדבר איתי, אף אחד לא יכול היה להגיד לי משהו. לא למדתי, לא גרתי בבית. בהתחלה חייתי אצל חברים, אחר-כך גרנו במקלט. בגיל 14-15 התברגתי בחבורה שגרה במלונות בסביבה. המשפחה שלי היתה חסרת אונים. ביליתי הרבה במעצרים ובחקירות, הקרובים לא יכלו לעשות כלום. הם ניסו לדבר איתי, אבל לא אפשרתי את זה".

באחת הפעמים חווה דורון את השפעתה של מנת יתר. תוך כדי שימוש הוא נפל על הרצפה בהתקף אפילפטי, ובאמבולנס, בדרך לבית החולים הוא פִּרפר. כשהגיע למיון, הרגשתו השתפרה והוא ברח מבית החולים. אשפוז כתוצאה ממנת יתר פירושו שוטרים וחקירות, והוא לא רצה את זה.

נושאים באחריות חיובית

במהלך השנים הגיע דורון למוסדות גמילה כאלה ואחרים, אבל זה אף פעם לא הלך. הוא לא ממש רצה. בגיל 17 עצרה אותו המשטרה, ובית המשפט העמיד בפניו אולטימטום ברור מאוד: טיפול בכפר גמילה או מעצר עד תום ההליכים. דורון, בחור עם שכל, בחר באופציה הראשונה. היה זה בדיוק ביום הולדת ה-17 שלו. "מתנת יומולדת יפה", הוא מחייך.

אבל לא רצית להיגמל?

"רציתי ולא רציתי. בחצי השנה האחרונה של השימוש הגעתי למצב שנמאס לי להשתמש ולהתעסק בפלילי כל הזמן. הרגשתי מאוד לא טוב, הייתי מסטול ולא הייתי נהנה מהסוטול ומכל העולם הזה, שהוא שקרי ומגעיל, וכדי לטפס בו למעלה אתה צריך לדרוך על אנשים. ידעתי שהסמים והסחר זה לא הייעוד שלי בחיים, אבל ידעתי שאני עמוק בפנים, ואם אלוקים לא ישלח את היד שלו וייקח אותי משם, זה לא יקרה. ובאמת, זה שנעצרתי ונשלחתי לפה זה יד אלוקים.

"בהתחלה, כשהגעתי ל'רטורנו', לא הייתי 'ציוני' כל-כך", משחזר דורון. "התנהגתי בכל הדפוסים של העולם ההוא, רק בלי להשתמש בסמים. את הקריז הפיזי עברתי כבר במעצר, הגעתי לכאן עם קריז נפשי, שהוא יותר קשה. אבל עם הרבה עזרה של הצוות ושל כוח עליון, הגעתי אחרי שישה חודשים למסקנה שאני באמת רוצה לעזור לעצמי, ועשיתי את זה עם המון עזרה של הצוות".

'כוח עליון' הוא מושג שתכנית 12 הצעדים, שעליה מושתת הטיפול ב'רטורנו', משתמשת בו הרבה. על אף שהתכנית איננה מגיעה ממקום דתי, וגם איננה מתייחסת לסוגיות דתיות, היא נעזרת הרבה במושג הזה. מכל מי שנמצא ב'רטורנו' אפשר לשמוע מושגים הלקוחים מתוך התכנית, ודורון גם מצטט ממנה, ואומר שהיום הוא מזדהה איתה הזדהות טוטאלית.

המסגרת פה לא פשוטה. לא מדובר בקייטנה.

"המסגרת היא קשה ותובענית. קמים פה בשש בבוקר, יש סדר יום מובנה מאוד, אבל שום דבר לא יכול להיות כמו הקושי שבחוץ, כי שמה אתה מגיע למצב של להיות סמרטוט. פה אתה הולך לישון אחרי שעשית דברים חיוביים, אחרי שלמדת איך מנהלים סדר יום, מי אתה ומה זה להרגיש בכלל".

אתה לא פוחד ליפול שוב?

"אני לא פוחד, ואני יודע שהכול תלוי בי. התכנית אומרת: 'ככל שנלך בדרך זו אין לנו מה לפחד'. אם אתה עושה מה שצריך, הכול יהיה בסדר. אם לא, תוכל לבוא בטענות רק לעצמך".

והאחריות הזאת, כל הזמן לשמור שלא להתדרדר שוב, לא קשה לך?

"זאת אחריות חיובית וזה טוב. הרי גם בעולם ההוא היתה לי אחריות: הייתי צריך להעביר 20 קילו גראס מעיר לעיר בלי שהמשטרה תשב לי על הזנב ובלי שאיזה בלש יעצור אותי. זה אותו משקל של אחריות, אבל שם זה שלילי, פלילי, ופה זה חיובי".
היינו שם

כבר שנתיים עובד דורון עם בני הנוער במקום. כשהוא מסייע להם הוא איננו משתמש בסיפורו האישי; רק ביום השנה ל'ניקיון' שלו מהסם, יום של חגיגה שבו הוא מעביר מסר הלאה, הוא קצת מרחיב על עצמו. ובכל זאת, הניסיון שלו עוזר לו לעזור להם.    
"העבודה עם בני נוער היא קשה מאוד", הוא מסביר, "כי הם לא הגיעו לתחתית. לרוב הם מגיעים לכאן כשהם עדיין לא חוו קריז פיזי, או תקופות ארוכות של בתי סוהר. אז הם אומרים שיש להם כוח להמשיך במגרש ההוא, הם לא מבינים באיזה מקום לא טוב הם נמצאים. להבדיל מהקהילה של המבוגרים, שחלק מהם כבר איבדו משפחות ומכוניות ובתים, וחלק מהם כבר בלי שיניים ומאחוריהם תקופות ארוכות של בתי סוהר. המבוגרים מגיעים ממקום של כניעה טוטאלית".

מה זה נותן לבני הנוער, שהצוות שלהם 'היה שם'?

"זה נותן להם תקווה שאפשר להצליח. הם יודעים שאנחנו באנו ממקומות הרבה יותר קשים מהם, והם אומרים בפירוש: 'אם אתם הצלחתם גם אנחנו יכולים להצליח'. זה נותן גם הרבה הזדהות מהצד שלנו כלפיהם, כי אנחנו יודעים מה עושה לך שימוש, מבחינה פיזית, מה זה לעמוד מול שופט ומהו כאב".

צולמן אומר שעל אנשי הצוות שלו ש'היו שם' גם אי אפשר לעבוד. "מספיק שהם מעיפים מבט במי שחזר מהבית והם יודעים אם הוא השתמש או לא". דורון איננו מסכים למושג הגורף 'תמיד': "על כולם אפשר לעבוד, אבל זה נכון שעלינו קשה יותר". 

מחפשים את אלוקים


שמריה, מנהל בית הספר ב'רטורנו', מספר שאם באוכלוסיה המבוגרת סמים נתפסים כדבר אסור, אצל בני הנוער זה כבר מקבל תדמית לגיטימית. "הנוער מחפש רוחניות ומוצא אותו בשימוש בסמים, ורוב המשתמשים אינם מתמכרים. השלב שלפני ההתמכרות הוא התלות, והיא קיימת אצל רבים. הנער יכול להתחיל את היום בלי זה, אבל תהיה לו כמיהה למשהו"
התדמית שעלולה להיווצר בדמיונו של מי שקורא את סיפורו של דורון, היא שסמים שייכים לפשע והפשע לסמים, ושניהם, וגם התמכרויות אחרות, אינם קשורים לאוכלוסייה החרדית או החרד"לית, או למשפחות 'טובות'. אז לא, זה לא נכון. שמריהו, מנהל בית הספר ב'רטורנו', מספר שאם באוכלוסיה המבוגרת סמים נתפסים כדבר אסור, אצל בני הנוער זה כבר מקבל תדמית לגיטימית. "הנוער מחפש רוחניות ומוצא אותו בשימוש בסמים, ורוב המשתמשים אינם מתמכרים. השלב שלפני ההתמכרות הוא התלות, והיא קיימת אצל רבים. הנער יכול להתחיל את היום בלי זה, אבל תהיה לו כמיהה למשהו. הוא יודע ששם, בסם, או במה שלא יהיה, יש לו את החוויה שתשלים לו את חוסר הסיפוק. אחד המאפיינים של המתמכר הוא חוסר סיפוק תמידי. ולכן הוא במרדף, וזה מתאים  להתנהגויות תלותיות".

תכנית 12 הצעדים, שהומצאה על-ידי ארגון 'האלכוהוליסטים האנונימיים', איננה כובלת את עצמה לסוג מסוים של התמכרות, לכן גם ב'רטורנו' אפשר לראות סוגים שונים של מכורים.

נחום, אחד מאנשי הצוות המבוגרים יותר, היה מכור לאלכוהול. קשה לו לספר את סיפורו, והוא נזקק לסיגריות כדי לרכך את הכניסה לאוקיינוס הזיכרון והכאב של הימים הסוערים והטרופים ההם. הוא מדבר בשקט, כמעט בלחש, ועיניו נודדות פעמים רבות למעלה, משקפות כאב עצום.

נחום בא ממשפחה חרדית טובה ו'נחשבת'. האלכוהול, הוא מספר, היה שם כל הזמן, כחלק מהתרבות, וכדי להתעלות למעלות רוחניות גבוהות. מערכת החינוך לא ידעה לחנך, והחברה היתה אלימה מאוד. בין הבית לסביבה היתה נטושה עמימות אידיאולוגית שמעולם לא הובהרה לו: כן ארץ ישראל אבל לא ציונות, ספרים שמותרים בבית אסורים בישיבה.

האלכוהול היה חבר

נחום מרחיב את סיפורו. הוא נותן רקע לכל מה שהגיע אחר-כך. ב'רטורנו' מאמינים שההתמכרות היא סוג של פתרון לא טוב לבעיה שנמצאת בפנים. במהלך הטיפול מתחברים המטופלים לעצמם, מחפשים מה הבעיה שדחפה אותם להתמכרות, ולומדים איך להתמודד עם הכאבים הפנימיים האלה.

נחום היה דווקא בחור מוצלח מאוד. הוא התגייס לצבא, היה מורה חייל ומהר מאוד קיבל לידיו את ניהול בית הספר.

כשהשתחרר, הוא ניהל בית ספר יסודי, וכשעוד לא מלאו לו 30, כבר שימש במשרה ניהולית בבית ספר תיכון. "הצלחתי מאוד, אבל לא ידעתי לנהל את ההצלחה הזאת ואת הרגשות הנלווים לה. כל הישג שהגעתי אליו לא הספיק לי, ותמיד אמרתי: או-קיי, מה הלאה. האמת היא שאני אדם ביישן ופחדן מאוד. חששתי לדבר בפני קהל, וגיליתי שהאלכוהול הוא הידיד הטוב ביותר שלי.

הוא תמיד היה לידי, כי לא אפשרתי לו לא להיות. והוא פתר לי את הבעיה הרגשית של פחד קהל ושל ריכוז". בהתחלה לא דובר על שתייה לשכרה אלא על כזאת שמורידה את העכבות ומסייעת להתמקד.

אט אט הפך נחום למסמר חברתי. הוא תמיד ארגן את המסיבות והתחבר לאנשים מרכזיים מאוד בחברה, דבריו תמיד היו מתובלים בהומור, ולא היתה בדיחה שהוא לא הכיר. אבל עם כל האהדה וההצלחה, הוא חש בדידות נוראה ופחד. והדבר גרם לו לשתות עוד ועוד. הוא ידע שהוא בבעיה: "היהדות מלמדת אותך להביט פנימה, לתוכך, אז ידעתי. וגם תמיד לקחתי קורסים של מודעות עצמית".

אבל נחום לא העז לפנות ולבקש עזרה מאיש, מלבד למנהיגו הרוחני, ש"הציל אותי כמה פעמים. לאחרים לא פניתי. הבושה, הפחד משיפוט ומה יגידו במשפחה, וגם להודות בגלוי 'אני בבעיה' – כל אלה מנעו ממני".

לאט לאט התחיל נחום לפתח עולם פנימי, מקביל לזה שבחוץ. הוא מצא את עצמו מסובך בתוך מניפולציות ושקרים, כדי לנסות ולחפות על האלכוהול. גם המשפחה, שהוא אוהב כל-כך, ושהוא איננו מסוגל להבין איך לא ויתרה עליו כל השנים הללו, החלה לפתח תרבות של הסתרה.

"המשפחה הוציאה המון אנרגיה על הסתרה והכחשה. התפתחה תרבות שלמה סביב זה, וכולם דיברו בקודים. היה בבית סוד גדול ומאיים, וידעתי שהילדים שלי נחשבים ל'נוער בסיכון'. הרי עבדתי בזה". 

דרך של זיוף

נחום הוא אדם מוכשר מאוד, ולאחר שמיצה את החינוך הפורמלי הוא עבר ללמוד את תכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרויות, והחל לעבוד ביחידה לקידום נוער. הוא גם למד הנחיית קבוצות וסייע לאחרים לצאת מזה. ריפוי עצמי? הוא איננו מאמין בזה. "אדם איננו יכול לרפא את עצמו. בריפוי עצמי מה שמניע אותך זאת הבושה, ולא הראש".

הוא העביר קבוצות גמילה וסייע לשקם אסירים, אבל המשיך לפחד מכל מה שקורה לו ומהאנרגיה שהדברים דרשו ממנו, והמשיך לשתות. "אנשים לא אמרו לי שאני עצמי שותה, כי הייתי במקום מכובד מאוד. את מעט הידידים הטובים שכן אמרו, נטרלתי".


"העבודה עם בני נוער היא קשה מאוד", מסביר דורון, "כי הם לא הגיעו לתחתית. לרוב הם מגיעים לכאן כשהם עדיין לא חוו קריז פיזי, או תקופות ארוכות של בתי סוהר. להבדיל מהמבוגרים, שחלק מהם כבר איבדו משפחות ומכוניות ובתים, ומאחורי חלק מהם כבר תקופות ארוכות של בתי סוהר. המבוגרים מגיעים ממקום של כניעה טוטאלית"
בשלב מסוים הוא למד אצל הפסיכולוג דוד גרין, מומחה גדול בכל הנושא של גמילה. "עבדתי איתו במשך שנתיים, והיה לי חשוב שהוא לא יראה את זה עלי, כי באתי עם המון אידיאולוגיות. ידעתי מה אני צריך לעשות כדי שהוא לא יבחין, כמה לשתות ומתי". גרין לא עלה על נחום.

ההכחשה נמשכה עוד שנים ארוכות. בשלב מסוים הוא הקים עסק כלכלי מצליח מאוד, שלאור הנסיבות גם התרסק. בהתחלה המשפחה עוד האמינה שנחום יכול להוציא את עצמו מהבוץ לבד: "אמרתי להם שאני יכול, כי אני הרי מומחה בתחום, אבל זה היה שקר, וידעתי שאני משקר להם".

יום אחד ביקשה אחת הבנות הגדולות להביא את החבר שלה להיכרות עם המשפחה. "היא התקשרה ושאלה: 'יהיה בסדר, נכון?' שמשמעותו: 'אתה לא תשתה ותעשה לי בושות, נכון?' ואני אמרתי לה: 'ודאי'. היא ואני ידענו שאני משקר, כי אני מתרגש שהילדה המוצלחת שלי מצאה אהבה למרות כל המצוקה, וכשאני מתרגש אני שותה, אבל קצת כדי לא לעשות בושות. אבל אז אני מתוסכל, כי למה אני לא יכול? ואז אני שותה עוד. ואז אני מאשים את עצמי, ואני הולך לנוח ועושה מאמצים גדולים כדי להיות במיטבי. ואז הבת מתקשרת ושואלת: 'אמא, מה נשמע?' שפירושו: 'אבא שתה או לא שתה?' והיא משיבה: 'יהיה בסדר', שפירושו: אבא שתה".

בשלב מסוים החלה המשפחה ללחוץ, ונחום הסכים ללכת לפסיכולוגים. אבל גם שם ההצגה היתה חייבת להימשך, והיא נמשכה. הוא שיחק את משחק הקולגה, דיבר עם הפסיכולוגים על דרכי טיפול ועל אידיאולוגיה, ולאחר הפגישה עם המטפל ירד לאוטו ושתה, כי הוא הצליח לעבוד גם עליו. הפסיכולוג היה משוחח עם אשתו ומספר איזה איש מופלא הוא פגש, ועד היום זה כואב לנחום, "כי הכול היה זיוף".

ממטופל למטפל

כשמספר הטלפון של הרב אקשטיין התגלגל לידיה של רעייתו של נחום, היא כבר שבעה תלאות רבות. נחום הכיר את 'רטורנו', כי הוא שלח לשם אנשים אחרים. "ידעתי שזה המקום שלי, אבל התביישתי ללכת לשם".

האישה והרב אקשטיין רקחו קומבינה. הרב אמר לנחום שהוא דרוש לעבודה בכפר. "התרגשתי מאוד. שתיתי קצת, ושמתי 'סטילה' בעיניים, כדי שלא יראו. אחרי שעתיים של פגישה, שבמהלכה הוא שמע אותי עם כל הפוזה שלי, הוא צעק עלי: 'אתה לא מתבייש?! אתה הורס את החיים של המשפחה שלך ושל הילדים ושל האישה, אתה אלכוהוליסט!"

בתקופה הראשונה שלו במקום, העניק נחום ציונים למנחי הקבוצות. הוא טיפל בכולם, אבל לא נגע בעצמו. שלושה חודשים לקח לו להפסיק לזייף. "אחד הנערים שנגמלו פה עזר לי להגיע לזה. אבא שלו הוא אלכוהוליסט, והוא עצמו הגיע לכאן על שימוש בסמים. הוא תפס אותי במערה הטיפולית, טלטל אותי וצעק עלי: 'אתה גועל של בן אדם, אתה אלכוהוליסט, אסור לך לחיות!' ואז הוא התחיל לצעוק: 'אבא, אבא'. ממנו שמעתי בעצם את הזעקה הגדולה של הילדים שלי, שמעולם לא דיברו אלי ככה.

"היינו יחד בקבוצה טיפולית שעות ארוכות, והתחלתי להרגיש את אשתי והילדים בצורה שמעולם לא הרגשתי. פתאום היו אהבה אמיתית, וחרטה, תחושות אנושיות. נגעתי בחיים, באיזושהי אמת פנימית. התחלתי להרגיש אסירות תודה. והחלטתי שאני יוצא מכאן, ושאוכל להסתכל לאשתי ולילדים בעיניים ולהגיד: זה אני האמיתי, אני כאן. לקח לי שנה עגולה, אבל עשיתי את זה".

בסיום שנת הטיפול אמר הרב אקשטיין לנחום שהגיע הזמן לפרוע את השטר, ושהוא באמת רוצה להעסיק אותו במקום. "זאת היתה הגשמת חלום של שנים רבות, לעבוד עם ילדים שהעיפו אותם מכל המסגרות, כי אני הילד הכישלון, שלא נכשלתי, וכולם הם 'כישלונות', אבל הם לא כישלונות באמת".

נחום, היום סב לנכדים, מעיד על עצמו שהוא אדם מאושר. אמנם הוא לעולם הוא לא יוכל לקחת מאשתו ומהילדים את השנים הארוכות של הסבל, "אבל אנחנו יודעים שאנחנו כל הזמן במגמה של תיקון. יש פסוק: 'אודך ה' כי אנפת בי'. מה תודה?! זה כואב! אבל זו הבחירה שלי, איזו משמעות אני נותן לסבל, כי סבל הוא גם הזדמנות".

להיות מוכנים במקום של מצוקה

מרכז הגמילה 'רטורנו' מפעיל היום גם תכניות מניעה לחיילים ובני נוער. כ-9000 איש בשנה מגיעים לשם לימי עיון, שבמהלכם הם לומדים על מניעי ההתמכרות, על המאפיינים ועל הדרך החוצה. לעתים קרובות, בתום יום העיון מגיעים נער או נערה לצוות ומודים שהם 'בפנים'. מכאן ועד טיפול הדרך ארוכה, ויש לעבור את מכשול הרצון לטיפול, ההכחשה של המשפחה וכמובן היכולת.
באחד הימים האלה, מספר צולמן, הגיע נערה לצוות ואמרה: "אני משתמשת בסמים, תעזרו לי". הצוות שאל אם היא מסכימה שיספרו להורים, והנערה השיבה: "לא אכפת לי מה תעשו, אני כבר לא יכולה יותר".

"האם, פסיכולוגית במקצועה, הסכימה לבוא", משחזר צולמן. "במהלך השיחה שארכה שעתיים היא צעקה על הבת שלה: 'למה את משקרת? למה את מספרת סיפורים?' בתום הפגישה, הבת הגיעה לכאן כדי שנפתח להן את שער היציאה והתייפחה: כל הדרך אל השער האם תקפה אותה על זה שהיא סיפרה לנו. לכן", ממשיך צולמן, "זו לא חכמה שאני אתן סימנים להורים כדי שיבחינו אם הילד שלהם משתמש. החוכמה היא להסכים לקרוא את הסימנים האלה".

בצד תכניות המניעה נכנס המרכז בימים אלה לתכניות לילדי שדרות, החווים מצוקה ועלולים לחפש פתרונות עבורה במחוזות בלתי רצויים. "פספסנו את זה עם גוש קטיף", אומר צולמן. גם מהמלחמה האחרונה בצפון יש להם ריקושטים. מבוגרים ונוער נאלצו להתמודד עם פחדים שלא הכירו, בלי הכנה מראש, ולכן הם פועלים היום עם ילדי קריית שמונה. 

מחפשים את השלמות

אבי הוא אחד מאנשי הצוות העוסקים בימי העיון האלה. בצד עבודתו ב'רטורנו' הוא עובד גם במשרד החינוך, ומספר את סיפורו בחוגי בית. אבי הוא דווקא לא המתמכר ה'קלאסי'. הוא היה 'מכור לריגושים', מעשיו היו מונעים ממקומות לא טובים, בגלל חוסר סיפוק וחוסר שלמות עצמית, ובגלל תדמית שלילית שהוא ספג מן הבית, "למרות שאני לא מאשים את ההורים שלי", הוא מדגיש.
אבי נישא עוד לפני שמלאו לו 20. יום בהיר אחד התאהבה בו מלכת הכיתה השכונתית, והוא הרגיש מוחמא כל-כך, שהחליט לא להרפות מן העוגן הזה, שהבטיח לו יציאה מן הרגשות השליליים ועלייה על דרך המלך. "אבא שלי אמר לי 'אל תתחתן', למרות שמהמקום של היהדות דווקא דוחפים לזה. פשוט לא הייתי מוכן'". תקופת האושר נמשכה בדיוק חצי שנה. אחר-כך הכול התפוצץ.

"התחלתי שוב לברוח למקומות לא טובים, הימורים וחיפוש מתמיד אחרי ריגושים. המשכתי במערכת הנישואים שלי, כשאשתי יודעת-לא יודעת, מנחשת אבל לא בטוחה. אני מדמה את הגוף שלנו למיכל. אחרי שאנחנו לא מפסיקים להעמיס עליו חומרים שליליים, הוא מתפוצץ בסוף. לי זה קרה בגיל 28".

המצב בבית, מספר אבי, כבר היה בלתי אפשרי. מערכת היחסים התאפיינה בחוסר אמון ובשקרים. "עזבתי את האישה, ירדתי 15 קילו, הסתובבתי ברחובות, הגעתי לחוסר שליטה מוחלט בחיים שלי, לא היה אכפת לי מהבנות, חייתי בחוסר כנות עם כל מי שסביבי".

אמא של אבי, שהיתה מודעת למצבו של בנה, שמעה שיחה של הרב אקשטיין ב'בניין שלם'. אבי אמנם לא היה מכור למשהו מסוים, אבל המאפיינים מן הסיפורים של הרב אקשטיין נשמעו לאם מוכרים עד כאב.

אבי הגיע ל'רטורנו' כי בעצם לא היה לו מה להפסיד. "כשהגעתי לפה, די נרתעתי מהרעיון שזה מרכז גמילה, אבל מהר מאוד הבנתי שבחרתי פתרונות לא נכונים לבעיה שלי, ושהם מדברים בדיוק עלי".


נחום הוא אדם מוכשר מאוד, ולאחר שמיצה את החינוך הפורמלי הוא עבר ללמוד את תכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרויות, והחל לעבוד ביחידה לקידום נוער, כשהוא מכור לאלכוהול. הוא גם למד הנחיית קבוצות וסייע לאחרים לצאת מזה. ריפוי עצמי? "אדם איננו יכול לרפא את עצמו. בריפוי עצמי מה שמניע אותך זאת הבושה, ולא הראש"
אבי למד להעריך את עצמו ולהתמודד עם הקשיים שלו. בשנה האחרונה הוא גם חזר הביתה, אל האישה והבנות. "היום אני איתן ממקום אחר לגמרי. בחרתי להבין שאני לא אשם, ושגם ההורים שלי היו קרבנות. ראיתי שאבא שלי, שהוא בן אדם מדהים והוא כבר בן 60, עדיין מנסה לרצות את אביו. זו מערכת היחסים ביניהם.

"היום, בימי העיון ובחוגי הבית אני שאני מעביר, אני אומר לקהל שלא צריך לחכות ליפול ולהגיע למקומות לא טובים. אם אתה מוצא את עצמך חסר סבלנות, חי בתחושות של חוסר ביטחון או כעס בלתי נשלט – לך לטיפול, יש דרך. אני מודה לבורא עולם שעברתי את מה שעברתי, כי אחרת אולי לא הייתי מגיע למקום שבו אני נמצא היום, השפוי, המאוזן". 

חיבוק של שייכות

המסר של אבי הוא להקשיב ולהכיל ילד שנמצא במצוקה, ולא להתנגח. הרי המבוגרים המכורים של היום היו פעם ילדים. "אני מעריך את מערכת החינוך, שעושה תכניות נגד השימוש בסמים. כשהם מראים מוח של משתמש ומראים איך הוא נהרס, יש את אלה שזה משאיר אותם מחוץ למעגל של השימוש, אבל בשורה התחתונה אין פחות משתמשים, יש עלייה".

הנקודה, לדעתו של אבי, נמצאת במקום אחר, בהבנת המצוקות של הילדים. "כשאתה מתחבר לכאב של הילד, ההתחברות גורמת לו להיפתח, והשחרור הוא 50 אחוז מהריפוי. אתה נותן לו כלים, והוא מתחיל ללמוד איך להתמודד עם הכאב. זה הכוח בקהילה ב'רטורנו', ה'אוהבים אותך', ההכלה, התמיכה והחיבוק נותנים תחושה של שייכות לילדים שבכל מקום אחר הרגישו שלא אוהבים אותם". 
 
אין רווחה

ב'רטורנו' מטופלים היום 70 בני נוער ומבוגרים, בשתי קבוצות שונות ונפרדות ובתנאי פנימייה מלאים, כולל שבתות וחגים. בני הנוער נמצאים במקום כ-12 חודשים, והמבוגרים כשמונה חודשים, כאשר בחודשיים האחרונים הם מחפשים עבודה בשילוב עם המגורים במרכז הגמילה. המרכז מחזיק בית ספר המגיש את הילדים לפחות לחלק מהבגרויות, ומעניק להם שיעורי העשרה. כל אלה נוסף לקבוצות התמיכה, הייעוץ הסוציאלי והפסיכולוגי שהם מקבלים.

 אנשי 'רטורנו' מדברים על אחוזי הצלחה גבוהים יחסית בגמילה מהתמכרויות, ומספרים שאצלם הוא עומד סביב ה-70 אחוזים (בעולם מקובל לדבר על 30 אחוזי הצלחה במרכזי גמילה); אולם בימים אלו המרכז נמצא בבעיה, וזו גם הסיבה שהרב אקשטיין עצמו נמצא בחו"ל: הוא מנסה לגייס תרומות.

מתוך 70 המטופלים, רק מחצית ממומנים על-ידי משרד העבודה והרווחה והביטוח לאומי, אבל צולמן אומר שהמימון של הרשויות איננו מכסה את העלויות באופן מלא. המחצית השנייה של המטופלים נאלצת לממן מכיסה את הטיפול, שעלותו גבוהה מאוד. הצוות מדבר על כמעט 8,000 ₪ לחודש עבור טיפול במבוגר, וכמעט 9,000 ₪ לחודש לבני נוער. התעריף, אגב, נקבע על-ידי משרד העבודה והרווחה. הדבר מותיר מחוץ למעגל המטופלים את אלה שאין להם, ורשימת ההמתנה ל'מיטות הרווחה' ארוכה מאוד.

פרופ' שלמה אקשטיין, אביו של הרב אקשטיין שהיה נשיא אוניברסיטת 'בר-אילן', התגייס לסייע לבנו בהשגת כספים למקום, והוא מציג את האבסורד שקיים היום בארץ: "אומרים לילדים 'תצאו מהסמים'. נניח שילד כזה משתכנע ומבקש עזרה לצאת, אם הוא לא נכנס למכסה הזאת, אין להורים שלו מה לעשות איתו. אני מנסה לגייס כספים, כמו שעשיתי בעבר לאוניברסיטה. הבעיה היא שמלגה לילד אחד עומדת על 100 אלף שקל, ולקבל סכום כזה עבור ילד שנפל לסמים זה כמעט בלתי אפשרי. אני מדבר עם תורמים שנתנו הרבה מאוד כסף למכוני מחקר וקתדראות ב'בר-אילן'. אני אומר להם: 'בואו תעזרו לי'. הם אומרים: 'סמים?! זו בעיה של המשפחה. הם הזניחו את הילד? שיטפלו בו'. זה לא נכון. לפעמים זו הזנחה, אבל בדרך-כלל זה לא. משהו מבחוץ נפל על הילד".

ב'רטורנו' מאמינים שכדי לצאת מן ההתמכרות חייבים לצאת מתוך המסגרת הרגילה, הביתית. להתחבר לעצמך, לכאבים שהביאו אותך לתור אחרי פתרון ולמצוא אותו בצורה של התמכרות. המכורים צריכים ללמוד לחיות מחדש, להתמודד עם הכאב בדרך חיובית, לדעת לנתב, להקשיב לעצמם ולהבין שהם לא כישלון.

אחד האנשים העוסקים בתחום הגמילה מסמים כבר 12 שנה מתנגד להכרזה הזאת של 'רטורנו', ואומר הוא מעריך מאוד את מסירות הנפש של הרב אקשטיין, אבל "אין הצלחה רבה במוסדות הגמילה, כי הם לא ממש עובדים על נקודות התורפה".

את האחוזים ש'רטורנו' מציגים אין לו יכולת למדוד, אבל לדעתו אפשר לטפל במכורים גם בלי לנתק אותם מהבית. "אין דרך אחת שמתאימה לכולם. הסדר הקשוח שקיים במוסדות האלה, עבור מישהו הוא יהיה סם חיים, אבל הוא יגרום למישהו אחר להתפוצץ. עובדה שבדרך-כלל הכפרים האלה לא מתאימים ל-70 אחוזים מהאוכלוסייה".

רונית שוהם, מנהלת השירותים החברתיים של קרני שומרון, מסבירה שיש מכורים שאינם יכולים להיגמל בקהילה, בטח לא ביישובים ובמקומות קטנים. "אולי בערים הגדולות אפשר לעשות את זה דרך מרכזי יום, אבל אצלנו זה בלתי אפשרי". במשך השנים לא יצא לשוהם לשלוח יותר משני אנשים ל'רטורנו', אבל אלה שנשלחו הצליחו להיגמל ולהשתקם. העובדה שכעת נקלע המרכז לקשיים כלכליים מדאיג אותה. "אין היום בארץ כתובת לבני נוער דתיים שזקוקים לגמילה, ואוי ואבוי אם 'רטורנו' ייסגר".

שוהם בכלל איננה מתפלאת על העלויות הגבוהות שמציג המקום: "ככה זה עולה. פנימיות טיפוליות עולות בין 7,500 ל-10,000 שקלים בחודש לנער". כששוהם נאלצת להוציא ילד לפנימייה כזאת, הממשלה משלמת וגם הרשות המקומית, "אבל משפחה שצריכה לעשות זאת בעצמה, צריכה להתפשט מנכסיה. אבל זה קורה גם כשחס וחלילה אחד מבני המשפחה חולה במחלה קשה".
 
ofralax@gmail.com