בשבע 247: אולמרט בעקבות פרץ וחלוץ

במקום להשתעשע באופציה מדינית שאינה קיימת, מוטב שאולמרט יילך בעקבות שותפיו לכישלון ● האם ברק השתנה גם בדברים החשובים?

עמנואל שילה , ה' בתמוז תשס"ז

אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ כשלו במשימה של הובלת ישראל לניצחון על חיזבאללה בקיץ הקודם. הכישלון לא נבע מטעות אנוש כזו או אחרת, אלא מתפיסה כוללת שגויה, ומהעדר ניסיון וכישורים לניהול לחימה מהסוג הזה או לניהול לחימה בכלל.

חלוץ הסיק מסקנות ראשון והלך הביתה. גם עמיר פרץ הבין די מהר שימיו במשרד הביטחון ספורים. אילו ניצח בפריימריז היה פרץ יוצא מלשכתו בראש מורם ועובר למשרד האוצר. לאחר שנוצח פרש בקול דממה דקה ונאלץ, לפחות בשלב זה, לעזוב את הממשלה.

האחרון שנותר מהמשולש המדיני-בטחוני הכושל הוא ראש הממשלה אהוד אולמרט, שממשיך לאחוז בקרנות המזבח של כהונתו הרמה. בשבוע שעבר חזר הסומק ללחייו כאשר שני המועמדים המועדפים עליו, שמעון פרס ואהוד ברק, ניצחו בבחירות לנשיאות ולראשות מפלגת העבודה. לאחר שמצבו הפוליטי השתפר, אולמרט מבקש כעת להתקדם צעד נוסף במסע ההישרדות שלו, ולהכריז על תחייתה של האופציה המדינית הפלשתינית. במקום לשקוד על פתרון בטחוני מול מדינת הטרור שקמה בעורפנו בגלל כשלון מדיניות 'קדימה', הוא טוען שדווקא כעת נפתח חלון הזדמנויות להסכמה על מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, בהנהגת אבו מאזן וארגון הפתח. עכשיו יוכל אולמרט לשוב ולרכז סביבו את תמיכת השמאל והאליטות, השמורה אוטומטית לכל מי שמצלצל בפעמוני הנסיגה. בתקשורת כבר מכינים אותנו לשחרורו של הרוצח השפוט לחמישה מאסרי עולם, מרוואן ברגותי, כי הרי הצורך "לחזק את אבו-מאזן" מצדיק כל תועבה.

אבל את אבו-מאזן אנחנו כבר מכירים. לאורך כל השנים ישראל תלתה בו תקוות, בעוד הוא מקפיד בעקביות להוכיח חוסר רצינות. במקום להילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם", הוא העדיף להידבר איתם בלשון רכה. במקום להוציאם אל מחוץ לחוק בעוד מועד, הוא עמד על זכותם להשתתף בבחירות עד שתנועתו ניגפה לפניהם, תחילה בקלפי ואחר כך ברחובות עזה. רק לאחרונה, לאחר שסוסי החמאס ברחו מן האורווה ורמסו אותו בפרסותיהם, נזכר מר מחמוד עבאס להכריז על הארגון כבלתי חוקי. האמת היא שלעבאס ודחלאן, כמו לערפאת לפניהם, היה נוח כל השנים להחזיק את החמאס על אש קטנה, כדי להשתמש בו נגדנו בכל עת שרצו. כעת, כשהגולם קם על יוצרו, הם לא ראויים לא לרחמים ולא לתמיכה.

ברוך ה', ביהודה ושומרון שורר כעת שקט, ועקומת הטרור בירידה. צה"ל פועל ויכול להמשיך לפעול כדי לדכא את הטרור בכל מקום שהוא מרים ראש, בין אם מדובר במחבלי חמאס ובין אם מדובר בטרוריסטים של 'גדודי חללי אל אקצה' - אנשי הפתח. אין צורך לחזק את ארגון הפתח מול החמאס. נשק שיימסר כעת לאנשיו של אבו-מאזן יופנה בעתיד אלינו. זה כבר קרה. ניסיון קרבי שיצברו אנשי הפתח מול חמאס יעזור להם בעתיד להקיז את דמנו. האם עדיין לא למדנו שאל לנו להפקיד את ביטחוננו בידי אחרים? האם האינטרס הפוליטי של אולמרט, ראש ממשלה כושל ומושחת שלאיש כבר אין אמון בו, עומד מעל לשיקולים של ביטחון המדינה ואזרחיה?

הגיע הזמן שאהוד אולמרט, השריד האחרון של המשולש המדיני-בטחוני הכושל, יבין שהגיע תורו, ישחרר אותנו מעונשו, ויאפשר לאזרחי ישראל לבחור ראש ממשלה כלבבם.

האם ברק השתנה?

כתבים פוליטיים מספרים לנו שאהוד ברק השתנה. ברק היום הרבה יותר פתוח, מתחשב ומקשיב לאנשים סביבו. יכול להיות. אבל בהיבטים מהותיים יותר עוד לא שמענו האם שר הביטחון החדש הוא אדם אחר מזה שלפני שש שנים העם שלח אותו הביתה בבושת פנים.

אהוד ברק הוא איש צבא ותיק ומנוסה שהצטיין בעיקר בלוחמת קומנדו זעירה. אבל הוא גם אביהן של שתי קונספציות כושלות: תפישת הנסיגה החד-צדדית, ואסטרטגיית ההבלגה מול טרור תוקפני.

כראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק הוביל את הנסיגה החד-צדדית מלבנון. ארגון החיזבאללה ומנהיגו נסראללה זכו בהישג אסטרטגי ובניצחון מוראלי שהביאו להם תנופה והתעצמות. אחר כך, כדי שהנסיגה לא תוכח ככישלון, בחר ברק להבליג מול חטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר-דב ומול ההתבססות המתגרה של חיזבאללה לאורך הגבול הבינלאומי. בכך הונחה התשתית לחטיפתם של החיילים רגב וגולדוואסר ולמלחמה הבלתי-נמנעת על מחירה הכבד בהרוגים, בפצועים, ובנזקים הכבדים שנגרמו לעורף.

ובכן, האם אהוד ברק השתנה? האם הוא מכיר בטעויותיו ולא יחזור עליהן? האם הוא מבין שנסיגה חד-צדדית היא אסון, ושלהבלגה מול טרור יש מחיר כבד בטווח הארוך? האם מישהו מהכתבים טרח לשאול אותו על כך?

נכון, ברק בעצת יועציו בחר לשתוק בעקשנות לאורך הקמפיין, בהתאם להמלצת היועץ האסטרטגי שלמה המלך לאוויל המבקש להיחשב כחכם. זה לא מצדיק את האיפוק של העיתונאים, שלא הציקו לו מספיק על יומרתו לחזור למשרד הביטחון בלי שיטרח להוכיח כי למד משהו מכישלונו.

יכול להיות שהסקרים אשר ניבאו שברק הוא המועמד היחיד שמסוגל לתת פייט לנתניהו, הם שגרמו לכמה מכתבינו החרוצים לבלוע את לשונם?

נשאר לוזר

כבר חשבנו ששמעון פרס, נשיאנו החדש, הפך לעת זקנתו לווינר. אבל כבר במשחק הראשון שבו התכבד כנשיא לבעוט את בעיטת הפתיחה, נבחרת 'מרכז פרס לשלום' שהורכבה משחקנים ישראלים ופלשתינים הובסה בידי אלופת ספרד בתוצאה המחפירה 8-0.

מסתבר שאין הבדל גדול בין מגרש הכדורגל לשדה המדיני. כאן וכאן, יוזמות פרס לשיתוף פעולה אזורי בשם השלום הן פנטזיה נעימה שמתנפצת לרסיסים מול הדבר האמיתי.

לרדת מהגדר

ההתנגדות שהחלה להתעורר נגד שליטתה המוגזמת של חבורת משפטנים שמאלנית-ליברלית בחיי המדינה, עשויה לקבל חיזוק משמעותי בבחירות שייערכו בשבוע הבא ללשכת עורכי הדין.

יראון פסטינגר הוא לוחם אמיץ נגד נטייתו הנפסדת של בג"ץ להתערב בהחלטותיהן של רשויות השלטון האחרות ולנכס לעצמו את סמכויותיהן. אילן בומבך הוא עורך-דין חובש כיפה שמחזיק בדעות נכונות ומשתדל להשפיע בדרכי נועם. בחירה של אחד מאלו לראשות הלשכה נותנת תקווה לשיפור מצבו של האינטרס הלאומי והדתי במערכת המשפט ובוועדה למינוי שופטים. חברי הלשכה, לכו להצביע.