גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 249ראשיהפצה

עניין של תקציב - סיפור לילדים

05/07/07, 17:58
אסתי רמתי

"כן, צורית, מה את רוצה?" אבא הפסיק להקליד במחשב, ולקח את הדף שהגשתי לו.

"עשיתי רשימה של דברים שכדאי שנעשה בחופש", הסברתי. "אני שונאת להשתעמם".

אבא סידר את המשקפיים שלו היטב על האף והתחיל להקריא: "קייטנת בית ספר, קייטנת טבע, סדנאות מלאכה, מנוי לבריכה, מחנה, נופש משפחתי בצפון, נופש באילת, לונה פארק, מיני ישראל, רכיבה על סוסים, סרטים, ספארי... תגידי, צורית, את חושבת שאנחנו מיליונרים?"

קצת נעלבתי. "אבל אבא, לא כתבתי שם שום דבר יקר במיוחד", אמרתי. "לא כתבתי טיסה לחו"ל או משהו כזה... רק דברים רגילים שכולם עושים בחופש!"

אבא חייך. "באמת כל פעילות בנפרד היא לא יקרה מאוד, אבל הכול יחד? זה קצת מוגזם. ותחשבי על זה שיש לך גם כמה אחים, שבטח גם רוצים כל מיני דברים. אני מצטער, חמודה, תצטרכי לקצץ את הרשימה שלך. תבחרי לך, נניח... שלושה דברים. אם נמצא תקציב לשאר, נדבר".

אויש, עוד פעם 'תקציב'? כל היום רק מדברים איתי על התקציב הזה! אני לא מבינה – אבא ואמא עובדים ומרוויחים מלא כסף.

ראיתי פעם את תלוש המשכורת של אבא, וזה היה אפילו כמה אלפי שקלים! מה הבעיה בכלל?! יש כסף, משתמשים בו לדברים נחמדים, ואחר-כך עובדים ומרוויחים עוד! ואיך מצפים שאני אבחר מתוך הרשימה רק שלושה דברים? מה, אני אוותר על קייטנת הטבע? אבל זה נשמע מדהים! ובמיני ישראל עוד לא הייתי, וגם לא באילת... אוף! הלכתי לחדר מרוגזת ומאוכזבת. זה ממש לא פייר.

למחרת, אחותי הקטנה עירית נכנסה הביתה וספרה לי בהתרגשות שפתחו בשכונה חנות חדשה. חנות ממתקים מיוחדת, שמוכרים בה מיליון סוגי ממתקים במשקל. "יש שם סוכריות רכות וקשות ומרשמלו וטופי ושוקולדים וג'לי ו... נו, בואי איתי ותראי בעצמך!" היא אמרה לי בעיניים בורקות.

אבל אמא לא הסכימה שנלך סתם ככה ביום חול ונקנה כמויות של ממתקים. "אתן יודעות מה?" היא אמרה, כשראתה כמה אנחנו מאוכזבות, "אני אתן לכן עשרים שקלים, ותקנו ממתקים לשבת. בסדר?"

בטח שבסדר! לקחנו את השטר הירוק, ורצנו כל הדרך לחנות. וואו! עירית לא הגזימה. כמה סוגי ממתקים! והם נראו כל-כך טעימים... "בואי ניקח קצת מכל דבר", אמרתי, אחרי שראיתי שההכשר של הממתקים מתאים לנו. לקחנו שקיות והתחלנו למלא – נחשי ג'לי, שוקולדים עגולים, חמצוצים, סוכריות על מקל בכל צבעי הקשת... "די, אני לא יכולה לסחוב יותר!" צחקה עירית, שידיה היו מלאות שקיות, אז הלכנו לקופה ועמדנו בתור הארוך. נראה לי שכל ילדי השכונה באו לבדוק את החנות החדשה.

כשסוף סוף הגיע תורנו, התחלנו להניח את השקיות על המשקל לפי הסדר. עם כל שקילה, המוכר הקיש משהו על המחשבון שלו, וכשסיימנו הוא אמר – "שמונים ושבע שישים, בבקשה".

עירית ואני הסתכלנו זו בזו בבהלה. "אה, אבל יש לנו רק עשרים..." לחשתי במבוכה. המוכר הביט בנו בכעס. "אז למה לקחתן כל-כך הרבה?! טוב, אני אוריד לכן".

הוא התחיל להניח שקיות בצד, ומשקיות אחרות לשפוך חלק מהממתקים, ולשקול מחדש. מאחורינו התחילו להישמע קולות חסרי סבלנות של ילדים שנמאס להם לחכות, ואני הסמקתי כמו עגבנייה. איזה בושות! הרגשתי איך דמעות עולות לי לעיניים.

בסוף הוא הושיט לנו שקית ניילון קטנה: "זה עולה עשרים שקלים", הוא אמר בפרצוף חמוץ, ולקח מאיתנו את השטר.

כשעירית ואני הגענו הביתה, היינו צריכות להסביר לאמא אחת מבוהלת למה העיניים שלי אדומות. רק אחרי שהיא הרגיעה אותי, היא שאלה: "נו, צורית? עכשיו את כבר מבינה מה זה תקציב?"