גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 249ראשיהפצה

קורבנות השלום עכשיו - בגליון השבוע

מאות משפחות חרדיות נטולות אמצעים שילמו על דירות חדשות במיטב כספן, אולם יש מי שמונע את כניסתן לבתים, והופך את חייהן לתלושים כלכלית וחברתית.
05/07/07, 17:58
עפרה לקס

הרי לכם סיפור, ובסופו חידה: בהתנחלות בלתי חוקית ותיקה מתגוררים 1,600 נפש. במקום ישנם שני בתי ספר יסודיים, מכולת, קופת חולים כללית ובית תפילה. התושבים, שומרי המסורת, עותרים לבג"ץ ודורשים להקים במקום בית ספר תיכון. הם מנמקים את בקשתם בעובדה שההתנחלות מרוחקת מכל יישוב אחר, ומיעוט קטן של הילדים שורד את הנסיעות הארוכות. השאר אינם ממשיכים ללימודים גבוהים. העותרים מוסיפים, כי הבנות הדתיות אינן יכולות 'לתפוס טרמפ' עם גברים זרים, ולכן הבעיה שלהן אף קשה יותר. בשם כל אלה, הם דורשים מן המדינה לספק לילדיהם את זכויות היסוד המגיעות להם.


אטקס וחבריו לא התכוונו להסתפק בשיפוץ המובלעות ובאישור התכנית בדיעבד. הם רצו את ראשן של חברות הבנייה, כדי שאלה לעולם לא יעזו לבנות שוב ב'שטחים הכבושים': פרט להפסקת העבודה, הם רצו לראות צווי הריסה, די-ניינים שוברים וטרקטורים מחסלים. מעל כל אלה הם רצו לראות העמדה לדין של היזמים
ועכשיו לשאלה: כמה זמן ייקח לבג"ץ להורות על הקמת בית ספר תיכון לילדי הכפר? התשובה המפתיעה היא, שבג"ץ כלל לא יידרש לעניין. משרד החינוך יתנדב לעשות זאת לבד, ויתחייב גם על לוחות זמנים! בג"ץ רק יבטיח לפקח ולעקוב.

טוב, נכון, המשל מעט שקוף. ההתנחלות היא של בדווים, לכפר קוראים 'אבו תלול' והוא נמצא בתהליכי הכרה של המדינה. בעת הגשת העתירה הכפר עדיין היה בלתי חוקי, אבל בג"ץ הביט קדימה, וגם משרד החינוך. הם הבינו שממילא עוד מעט יהיה הכפר יישוב מן המניין, ולכן יש להתעלם כרגע מאי החוקיות, ולספק את צרכי האנשים.

אבל כשמדובר ביהודים, הסיפור כמובן שונה לגמרי. אין סבלנות ואין מתיחה של החבל. כל סטייה מלשונו היבשה של החוק הוא עילה להפסד זכויות יסוד. האזרח הקטן? סעד מן הצדק? הצחקתם את בג"ץ, בטח כשמדובר ביישוב ביו"ש. זה הסיפור של שכונת מתתיהו מזרח.

התכנית השתנתה

היישוב מודיעין עילית ממוקם ממש מחוץ לקו הירוק, בסמוך מאוד לו. בשנים האחרונות הפך היישוב להתנחלות הגדולה ביותר ביהודה ושומרון, והוא מונה היום למעלה מ-32 אלף תושבים. מתתיהו מזרח היא אחת מן השכונות החדשות של היישוב הזה. לפני כמה שנים החלו העבודות להקמת השכונה, שאמורה למנות 3,000 יחידות דיור. 500 דירות כבר נמכרו, אבל רק 70 משפחות הספיקו להתאכלס במקום לפני שצו של בג"ץ אסר על המשך האכלוס, הבנייה והשיווק במקום. רוב הרוכשים, כלומר 450 משפחות, שרכשו את בתיהן כחוק ובמיטב כספן, ממתינים כבר שנה וחצי – מאז שיצא הצו – למוצא פיו של בית המשפט; מיטלטלים בין דיון לדיון ומקווים ש'שלום עכשיו' תפסיק להציק להן.

"אנחנו בני ערובה של מערכת המשפט", אומרים התושבים המתגוררים בשכונה, וגם אלה הממתינים. "המערכת רוצה להעניש את היזמים של מתתיהו מזרח, אז תופסים אותנו בצוואר". קורות ימיה של השכונה מקפלים בתוכם אלמנטים נדל"ניים, משפטיים ופוליטיים, אבל לפני וגם אחרי הכול, אלמנט אנושי.

"הקושי הראשון של המשפחות הממתינות הוא כלכלי", מספר עקיבא ולנשטיין, מוועד התושבים, המתגורר בינתיים בשכונה אחרת ביישוב. "כבר שנה וחצי אנשים משלמים שכר דירה וגם משכנתא. כשהם חותמים חוזה הם לא יודעים לכמה זמן זה יהיה, והדבר משפיע על מחיר שכר הדירה שהם משלמים". ולנשטיין מספר על משפחות שהלוו כסף כדי להגדיל דירות ואין להם מאיפה להחזיר, ועל כאלה שגרות אצל ההורים, למרות מספר הילדים הרב שלהן, בשל האילוצים הכלכליים האלה. בסך הכול מדובר באוכלוסיה חרדית שביקשה לשפר דיור. היום הם לא מצליחים להתקבע על עבודה, חברים או קהילה. הכול זמני.

סיפורה של השכונה מתחיל שמונה שנים אחורה, כאשר בשנת תשנ"ט אושרה תכנית בניין עיר (תב"ע) של כ-1500 יחידות דיור. מעט אחרי האישור הבינו היזמים שהתכנית שלהם איננה תואמת את קהל היעד החרדי. הטעות של היזמים היתה ההשערה המוקדמת שמשפחות ברוכות ילדים יחפצו לקנות דירות גדולות, אבל עד מהרה הבינו שאין למשפחות האלה אפשרות כלכלית לכך, וכי יש לקצץ בעלויות הדירות, ולכן גם בגודלן. המסקנה: כדי להרוויח מהקמת הפרויקט, הם צריכים לשנות את צורת הבנייה ולהפוך אותה לרוויה יותר.

מסביר משה גליק, עורך הדין של היזמים: "חודשיים-שלושה אחרי אישור התב"ע המקורית, היזמים הגישו תיקון. הם לא ביקשו לשנות את השטח המאושר, אלא לבנות יותר דירות בבניין, על אותו השטח. ציבור החרדי איננו רוצה להשקיע למעלה מ-100 אלף דולר בדירה, וליזמים לא היתה אפשרות לשווק לציבור אחר".

לאחר שהוגשה הצעת התיקון, ביקשו היזמים להתקדם בעבודה, אבל נתקלו בבעיה: התב"ע החדשה לא אושרה עדיין, והישנה כבר לא היתה רלוונטית מבחינתם. בניסיון להלך בין הטיפות, השתדלו היזמים לקיים את עבודות התשתית והפיתוח שהיו שוות בשתי התכניות. 'השתדלו', אך לא תמיד עשו כן, והפרט הזה משנה להמשך העלילה.

'שלום עכשיו' מתעוררת מרבצה

במהלך שנת תשס"ד התקיים דיון בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, והתכנית 'אושרה להפקדה'. בעברית לא נדל"ניסטית, הוועדה נתנה קריאת כיוון, שמורה על כך שהיא רואה את התכנית בחיוב. האישור להפקדה נותן אפשרות לכל מי שרוצה לערער על התכנית במשך 60 יום.

להזמנה הפתוחה הזו הגיעו תושבי הכפר בילעין הסמוך; הכפר המוכר ממהדורות הרדיו של יום שישי, המדווחות על ההפגנות נגד בניית גדר ההפרדה. הערעורים שהגישו תושבי הכפר נגעו לבעלויות על הקרקעות המיועדות לבנייה, אך הם נדחו.

"התושבים יכלו אז לפנות לבג"ץ", מעיר גליק, "אבל בחרו שלא לעשות כן".

לאחר דחיית ההתנגדויות, עברה התכנית לשלב הבא, 'מתן תוקף'. כלומר, הרשויות התכנוניות מפרסמות את התב"ע בעיתונות למשך 15 יום. אם לא מגיעות התנגדויות נוספות – התכנית תקפה ומאושרת. מזל טוב, אפשר לברך על המוגמר? לא ככל שזה נוגע ל'שלום עכשיו'.

אמת ויציב. במקביל לתהליך אישור התכנית, לא שקטו היזמים על שמריהם. וכך, במקביל לאישורה (השנה כבר תשס"ה) מתגוררות בשטח כבר 40 משפחות, ועוד כ-450 דירות, שהיו בשלבי בנייה שונים – נמכרו. "היזמים קיבלו היתרי בניה על רוב הבניינים מהוועדה המקומית. רק בניינים שתאמו את שתי התב"עות נמכרו", אומר גליק.

במקביל הגישו תושבי הכפר בילעין עתירה נגד תוואי גדר ההפרדה. במהלך העיסוק המשפטי בעתירה חזו אנשי 'שלום עכשיו' ותנועת 'במקום' בעבודות הבנייה המתבצעות באזור. כשחפרו עוד קצת, הם גילו שהיזמים מתכננים להקים במקום אלפי יחידות דיור חדשות.

חישוב מהיר והיסטרי משהו, הביא את דרור אטקס למסקנה ש-3,000 יחידות דיור חדשות לציבור החרדי משמעותן 20 אלף מתנחלים חדשים. אבוי לצרה. אטקס והכוכב העולה בשמי בג"צים השמאלניים, עורך הדין מיכאל ספרד, החליטו שהם נלחמים בתופעה במלוא אונם ומרצם.

כשבדקו את תהליך האישור של התב"ע החדשה, התברר להם לשמחתם כי נפל פגם בתהליך. טוב, לא ממש פגם, אם שואלים את גליק וחבריו. אבל ל'שלום עכשיו' זה הספיק כדי לעתור לבג"ץ נגד הבניינים.

הפגם בתהליך האישור הפך אצל אטקס וכל שומעי לקחו להפרת חוקי הבנייה "הגדולה בישראל", ולבנייה על קרקע פלשתינית פרטית – טיעון שלא הועלה בבג"ץ בגלל שקריותו, ועוד כהנה וכהנה. אטקס הנבון אמנם הבחין שאין מדובר כאן ב'מאחז רגיל', כפי שנכתב באתר התנועה, כי לא נצפו קרוונים בשטח, וגם משום שהיתה כאן תכנית בניין ערים מקורית. אבל הרטוריקה המתלהמת שלו מצאה מסילות ללבבם של עיתונאים אנשי שמאל, ששמחו עם כל גילוי חדש שלו בפרשה ואצו לצטט אותו ואת דבריו.

החמלה מוגבלת לערבים

"התב"ע המתוקנת היתה אמורה להתפרסם בעיתונות", מסביר גליק את הפגם החמור, "והפרקליטות עלתה על כך שהיא התפרסמה אך ורק בעיתונות העברית ולא הערבית. על-פי החוק הירדני, וגם על-פי חוזר משרד הפנים, כאשר מבקשים לתקן תב"ע קיימת ביישוב יהודי, אין צורך לפרסם אותה בערבית. וכך היה גם כאן. הרי אין שינוי בשטח שעליו אמורה לעמוד השכונה. הדבר בעצם לא נוגע לערבים. אבל הפגם הזה הספיק לבית המשפט".

במהירות מדהימה נענתה פנייתם של אטקס וחבריו לבג"ץ. כבר בו' בטבת תשס"ו, יומיים אחרי ההחלטה הראשונה בתיק, נתנה השופטת איילה פרוקצ'יה צו ביניים המורה להפסיק את כל העבודות באתר, למרות שאלה חפפו את התב"ע הישנה והמאושרת. כמו כן הורה בג"ץ שלא לאכלס את הדירות האחרות שבנייתן הסתיימה, וגם לא לשווק את הדירות האחרות.


בצלאל סמוטריץ': "המקרים שמגיעים לבג"ץ הם הרבה יותר ערכיים ממשפטיים, והוא אמור להגן על האזרח מפני הרשויות הנצמדות לפרוצדורה ולחוק היבש. אבל בג"ץ שכח מזמן את התפקיד שלו. צריך לראות מה קורה פה, הרי בכלל לא פגעו כאן בערבים. התב"ע הראשונה אושרה לפי חוק, ובשנייה לא היה שינוי בתוואי השטח. אז על מה המהומה?"
במקביל להתדיינות בבג"ץ, ולמרות שלא חשבו שכך צריכים להיות פני הדברים, פנו היזמים והחלו להעביר מחדש את התב"ע החדשה תהליך של אישור. במהלך התהליך הזה פורסמה התכנית המתוקנת גם בעיתונות בשפה הערבית. בשלב הערעורים ערכה 'שלום עכשיו' גיוס חירום של כל התואנות, והוגשו 41 התנגדויות לתכנית. רובן נדחו, מיעוטן התקבלו, ונמצא להן פתרון.

בתמוז תשס"ו אושרה התב"ע החדשה, בתנאי שיתוקן עניין ה'מובלעות' – כלומר שטחים של כפריים מבילעין שנמצאים בתוך השטח המיועד להיבנות בשכונה. תוקף התב"ע החדשה הותנה בתיקון המצב במובלעות אלה, פינוי פסולת הבניין וכיסוי השטח באדמת גן. "אנחנו טוענים שגם אדמות המובלעות נרכשו כראוי", מסביר גליק. אבל העמדה הזאת של היזמים לא נתקבלה.
בשלב הזה, חודשים אחרי שבעלי הדירות היו אמורים לקבל את המפתח, נשמע גם קולם. בסך הכול מדובר במשפחות גדולות, שרכשו דירות במיטב כספן. הן הסבירו כי נקלעו למצוקה קשה, כי הן משלמות שכר דירה וגם משכנתא, כי הן חיות בחוסר ודאות מכל הבחינות.

ברק, פרוקצ'יה וריבלין, שישבו בהרכב, הטו אוזן והחליטו לצמצם את צו איסור העבודות הגורף שנתנו קודם, אך כמה מפתיע... הצמצום נגע ל'מובלעות בלבד'. 'רחמנות' ו'חמלה' הן כנראה מושגים בלתי רלוונטיים כשמדובר ביהודים. היזמים נצטוו לטפל במובלעות ולהשיב אותן למצבן הראשוני. התושבים בינתיים נשארים בחוץ.

אולם אטקס וחבריו לא התכוונו להסתפק בשיפוץ המובלעות ובאישור התכנית בדיעבד. הם רצו את ראשן של חברות הבנייה, כדי שאלה לעולם לא יעזו לבנות שוב ב'שטחים הכבושים': פרט להפסקת העבודה, הם רצו לראות צווי הריסה, די-ניינים שוברים וטרקטורים מחסלים. מעל כל אלה הם רצו לראות העמדה לדין של היזמים.

חיים בתנאי מאחז

גם גורל 70 המשפחות שזכו להיכנס לבתיהן לפני שצו בג"ץ נכנס לתוקף, לא שפר עליהן. המצב שבו הן חיות כבר שנה וחצי הוא בלתי אפשרי. משפחות נוספות אינן נכנסות להתגורר במקום, ופיתוח התשתיות אסור בצו בג"ץ. "מדובר באנשים שחיים בלי עירוב אל היישוב המרכזי, ואימצו מחסן כבית כנסת. מעבר לגבולות הבניינים המאוכלסים, הם אינם יכולים לצאת מן הבית בשבת", מספר ולנשטיין. "למשפחות האלה אין גם גינה ציבורית. התושבים גיבבו כמה קרשים והוסיפו שק של חול לטובת הילדים, וזהו.

פרט לגן ילדים אחד, גני הילדים האחרים מרוחקים, שלא לדבר על בתי ספר, ודאי שלא על מקווה".

התושבים חיים למעשה בתוך אתר בנייה גדול, שלא מתאכלס ולא מתקדם כבר שנה וחצי. ולנשטיין מוסיף ומספר על שני חורפים קשים שחוו התושבים בלי תשתית של כביש גישה ודרכים סבירות. "באחד הימים נתקע ילד במעלית. הכבאית שבאה לחלץ אותו שקעה בבוץ, ולא הצליחה להגיע. כבאית אחרת הוזעקה למקום כדי לחלץ אותה, ורק אז הגיעה אל הילד".

היזמים החליטו לפרוץ דרך לתושבי השכונה, כדי להקל על מצוקתם. אבל כלבי השמירה של זכויות היסוד במדינת ישראל, כלומר אנשי 'שלום עכשיו' עלו על הפשע החמור והלשינו לבג"ץ. הפעולה הזאת היוותה עברה על צו בג"ץ, שהורה לא להזיז שום כלי, ולו במילימטר, לטובת התושבים היהודיים.

במהלך הדיון התייחסו השופטים לתנאי חייהן של המשפחות במקום. אפילו הם הודו כי: "המציאות בשטח פוגעת פגיעה ממשית בתושבי המקום, הנאלצים לקיים חיי יומיום בתנאים קשים מנשוא. קושי זה נובע מהעדר נגישות לבתיהם, וגורם הכבדה יתרה לא רק על מהלך חיי היומיום שלהם, אלא גם על צורכי חירום שונים, שלא ניתן לספקם לשכונה עקב קושי של רכבי חירום ושירותים להגיע למקום בהעדר תוואי דרך מסודר לצורך כך. במציאות בשטח, נדרש פתרון מהיר ויעיל שיאפשר חיים תקינים של תושבי השכונה, ויש לחתור לפתרון כזה באמצעים שהחוק מעמיד למעורבים בדבר". השופטים אישרו את הדרך שנפרצה, אך הטילו קנס על היזמים בסך 100 אלף שקלים, למען ייראו מבג"ץ ומצוויו.

גלגלי הביורוקרטיה חורקים

בשלב זה, ואנו מתקרבים לקיץ תשס"ז, כשהתב"ע החדשה כבר בשלבי אישור סופיים, והמשתכנים המיועדים כבר יכולים לשמוע את שקשוק המפתחות הנמסרים להם, שלף עו"ד ספרד שפן נוסף מן הכובע, כדי לעכב את ההשתכנות בכל מחיר. הוא התאמץ ומצא שלא הוגשה תכנית מתאר לפני שאושרה התב"ע, מה שנהוג לעשות ברחבי מדינת ישראל אבל לא בשטחי יו"ש.

הוא הגיש בג"ץ נוסף ונפרד, והשופטים החליטו לאחד אותם יחד. "ניסינו לענות לשופטים בעל-פה שזה לא נהוג", אומר גליק, "וגם לא דרשו את זה מאיתנו. הרי חודשים ארוכים אנחנו עמלים על התב"ע החדשה, ובג"ץ מעודכן בשלבים השונים. יכלו לומר לנו על זה מילה במהלך כל התקופה הזאת. אבל השופטים לקחו את הטיעון הזה ברצינות. אפילו ספרד לא האמין שזה יתפוס, והתפלא שזה הלך לו".

גורמים המעורבים בפרשה מדברים על קיצוניות של בג"ץ, שהלך שבי אחרי הרטוריקה והשפה של 'שלום עכשיו' לאורך כל התיק. "נכון שלא היתה התאמה מלאה בין הזווית שבה נבנו הבניינים לתב"ע המקורית שאושרה, אבל מכאן ועד להגיד שמדובר בעברות בנייה חמורות? אף בניין לא עומד על שטח ציבורי או ירוק! אם יש אי התאמה של 10 אחוזים, מדובר בניואנסים, אז בינתיים תאשרו את 90 האחוזים האחרים".

אבל, כאמור, זה לא מה שבחר בג"ץ לעשות. ובשורה התחתונה, מי שסובל הם התושבים. ולנשטיין ממשיך ומספר על קשיים חינוכיים שחווים הרוכשים: "התושבים המיועדים להיכנס לדירות לא יודעים היכן יגורו בעוד כמה חודשים. זה גורם לילדים לעשות מה שהם רוצים בבית הספר, כי הם מרגישים שממילא אין להם המשכיות במקום. הדבר מורגש אפילו בגני הילדים, כשגננת אומרת לאבא: 'לא אעשה תיקיה לילד שלך, כי אתם ממילא עוד מעט עוברים', וכך נגרר הילד בלי תיקיה כבר כמה חודשים, כי ה'עוד מעט' מתארך והולך".

ישעיהו קרלינסקי, תושב אחר שממתין להיכנס לביתו שבשכונה, ביקש מבג"ץ להצטרף ולהיות משיב בעתירה. במכתבו לשופטים הוא מפרט את הקשיים שחווים הוא וחבריו, ומספר גם על הפן הנפשי: "מאחר שבאופן מעשי לא ניתן לרכוש דבר, כמו רהיט חדש... לא יכולים ליצור כל קביעות בדירה (אפילו לא קביעות של תליית תמונה או מדף – שהרי בחודש הבא כבר עוברים...), ממילא אין עוד מוטיבציה להשקעה בשום דבר, נוסף לסבל מעשי". קרלינסקי מספר על הקרנה של חוסר היציבות הזה על כל מערכת החיים, המציבה את ההווה והעתיד גם יחד במין ערפל.

קרלניסקי ממשיך וכותב לשופטים כי התושבים הם צד שלישי העומד בין התובע והנתבע, אך הסובל יותר משניהם גם יחד. הצו האוסר את האכלוס, הוא מסביר, מהווה פסק דין גרוע ביותר עבורם, וכל יום שעובר "הנו המשך ענישה לאלפי נפשות הסובלות מגלות קשה מנשוא, מחוסר יציבות גופנית, נפשית, כלכלית וחברתית".

לערבים בכלל לא אכפת


ישעיהו קרלינסקי, תושב שממתין להיכנס לביתו שבשכונה כתב לבג"ץ כי התושבים הם צד שלישי העומד בין התובע והנתבע, אך הסובל יותר משניהם גם יחד. הצו האוסר את האכלוס, הוא מסביר, מהווה פסק דין גרוע ביותר עבורם, וכל יום שעובר "הנו המשך ענישה לאלפי נפשות הסובלות מגלות קשה מנשוא, מחוסר יציבות גופנית, נפשית, כלכלית וחברתית"
כששואלים את עקיבא ולנשטיין על מניעים פוליטיים ברכישת הדירה, הוא כמעט צוחק. כן, התושבים ידעו שהם קונים בית מחוץ לקו הירוק, אבל הדבר בא לידי ביטוי רק כשבאו להוציא משכנתא והבנק לא העלה את נושא הערבות הבנקאית.

נוסף לכך, טוען ולנשטיין, לערביי המקום אין בכלל עניין בעתירה: "הם ראו אותנו בבית המשפט, ואמרו לנו: 'בסוף נעשה סולחה'. אנחנו חיים מצוין עם הערבים שגרים בסביבה. הם פועלי הבניין שלנו, הרצפים, האינסטלטורים והכול. בג"ץ הזה קיפח להם את הפרנסה, כי בגלל צו הביניים רבים מהם הפסיקו לעבוד".

הראיה הנוספת של ולנשטיין לכך שלערבים לא ממש אכפת, היא ההשתלשלות בזהותם של העותרים בתיק. בתחילה היה דרור אטקס העותר היחיד. רק מאוחר יותר הצטרף, או צורף, ראש מועצת בילעין, אחמד עיסא עבדאללה יאסין. "זה כמו בהפגנות של יום שישי", מסביר ולנשטיין. "היהודים יוזמים את זה, אחר-כך הערבים באים".

אגב, התושבים ניסו לדבר גם עם אטקס, שענה להם, לדבריהם, בזו הלשון: "אני יודע שאתם תנצחו, אבל אני רוצה למשוך אתכם כמה שיותר. אני רוצה שבפעם הבאה תחשבו היטב לפני שאתם הולכים לקנות דירה באזור כזה". תגובתו של אטקס לדברים, ולפרשה בכלל, לא נמסרה עד סגירת הגיליון.

בצלאל סמוטריץ', מן 'התנועה לשמירת אדמות הלאום' מכיר היטב את הטקטיקה המשפטית של 'שלום עכשיו'. הוא לוקח מקרים שבהם חמל בית המשפט על הערבים, ו'מכריח' אותו לנהוג באופן שווה עם היהודים. לדבריו, הסיפור של מתתיהו מזרח לא היה קורה אם הלאום של המתיישבים היה שונה. "קחי לדוגמה את הסיפור על הגשר בכפר הבדואי הבלתי חוקי אום בטין. בג"ץ הכריח את המדינה לבנות אותו, למרות שבנייתו לא עלתה בקנה אחד עם ההוראות של רשויות התכנון. איפה תב"ע ואיפה שלטון חוק? זה בכלל עניין מישהו? מדברים על הפרות בנייה בסדר גודל הרחב במדינה. מה עם אום אל פאחם, שאין לה תב"ע מאושרת? מישהו חושב להרוס או לבטל עיר בת 40 אלף מבנים?"

סמוטריץ' מדגיש שאת 'שלום עכשיו' לא באמת מעניין החוק, אלא ההשלכות הפוליטיות שלו, ובג"ץ הוא בדיוק המקום שבו אמור בית המשפט להסיר את משקפי החוק המרובעים, ולהרכיב מסגרת מעודנת יותר, של סעד לאזרח הקטן מול רשויות החוק.

"המקרים שמגיעים לבג"ץ הם הרבה יותר ערכיים ממשפטיים, והוא אמור להגן על האזרח מפני הרשויות הנצמדות לפרוצדורה ולחוק היבש. אבל בג"ץ שכח מזמן את התפקיד שלו. צריך לראות מה קורה פה, הרי בכלל לא פגעו כאן בערבים. התב"ע הראשונה אושרה לפי חוק, ובשנייה לא היה שינוי בתוואי השטח. אז על מה המהומה?"

עיוות דין מהדהד

ומה כעת? ביום ה' השבוע צריכים כל המשיבים למסור את חוות דעתם לבג"ץ בנושא תכנית המתאר. לספרד, אטקס ושות' יינתנו עוד 15 ימים להגיב על התשובות. מבחינה משפטית, עילת תכנית המתאר איננה חזקה, ומהמתיישבים מקווים שבעוד חודש הכול ייגמר. האם כך אכן יקרה? לא ברור. הדבר תלוי ברמת הדחיפות הדיונית שייתן לכך בג"ץ, ובעומק הכובע של עו"ד ספרד.

השאלה היא כמה שפנים עוד יש לו, ועד כמה בג"ץ יהיה קשוב אליהם הפעם. "מעולם במדינת ישראל לא קרה מקרה כמו של מתתיהו מזרח", אומר גורם המעורב בפרשה. "אני אומר לך באחריות".

ofralax@gmail.com