גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 249ראשיהפצה

הגינות בשידור המגויס - שולחן עורך

האמת המסתתרת מאחורי התירוצים החלשים: בגלי צה"ל הרייטינג חשוב יותר מההגינות והאיזון
05/07/07, 17:58
עמנואל שילה

1.  הכתבה על גלי צה"ל שהתפרסמה בגיליון הקודם היא המחשה מצוינת לתהליך שעובר על אנשי תקשורת דתיים אשר משתלבים בתקשורת הכללית ומטמיעים, מי יותר ומי פחות, את תפיסותיה וערכיה. שביעות הרצון האישית שלהם מהתקדמותם המקצועית, התחושות הקולגיאליות כלפי עמיתיהם, והכרת הטובה כלפי הבוסים שהואילו לקדם אותם ולתת להם במה - כל אלה גורמים לכך שדווקא הנציגים הדתיים הופכים לסנגורים הגדולים של חוסר האיזון בתקשורת. אנשים שלא מזמן היו חדורי הכרה בצורך להביא לאיזון תקשורתי, משננים באוזנינו את הטיעונים החלשים של מנהליהם, ומבקשים לשכנע אותנו שפשוט אי אפשר אחרת, ושעלינו להסתכל על עשירית הכוס המלאה. ואנחנו הרי כל כך אוהבים את נציגינו בתקשורת ושמחים לשמוע אותם, שאלמלא היינו צופים ומאזינים יום יום לשידורים המוטים, בוודאי כבר היינו משתכנעים.

2.  עמית סגל, אחד העיתונאים היותר חביבים עליי, אומר לנו כי "בעולם התקשורת הישראלית הקיים, כמעט ואין אף אדם בעל דעות ימניות שמסוגל להחזיק שעתיים שידור ביום, חמש פעמים בשבוע". אז בואו נעמיד דברים על דיוקם. ראשית, גם רזי ברקאי, יעל דן ושאר כל המגישים בגל"צ לא משדרים יותר מארבעה ימים בשבוע. שנית, יש עוד לפחות שתי רצועות אקטואליה בגל"צ שמשדרות שעה יומית בלבד: 'נכון להבוקר' עם רפי רשף ו'חמש עם ירון וילנסקי'. אז אם הגיוון האידיאולוגי באמת חשוב למישהו בגל"צ, למה אי אפשר ליצור עוד משבצת שידור של שעת אקטואליה אחת בלבד? או לחילופין, לחלק רצועת שידור יומית של שעתיים בין שני מגישים ימניים, אחד ביום ראשון ורביעי ואחד בשני וחמישי?


האם אי אפשר היה לגייס, ליום אחד בשבוע, מישהו כמו נדב העצני, או אחד מבני הזוג רהב-מאיר - תקשורתנים מקצועיים ובעלי ניסיון בהגשת תוכניות יומיות ברדיו ובטלוויזיה?
אבל ביקשנו הרבה פחות. לא מגיש קבוע ימני לאורך כל השבוע, חלילה. רק ממלא מקום. יום אחד בשבוע! שלפחות ביום שבו רזי ברקאי או רפי רשף לא משדרים, שהמחליף הקבוע שלהם יהיה ימני. גם זה היה קשה מדי למנהלי גל"צ. "לרוב החיילים יהיה נוח יותר לעבוד עם רפי רשף מאשר עם גאולה כהן", אומר רוני ארזי. אבל מי דיבר על גאולה כהן? האם אי אפשר היה לגייס, ליום אחד בשבוע, מישהו כמו נדב העצני, או אחד מבני הזוג רהב-מאיר - תקשורתנים מקצועיים ובעלי ניסיון בהגשת תוכניות יומיות ברדיו ובטלוויזיה?

3.  "כל מגישי תוכניות הבוקר בגל"צ ובקול ישראל הם מגישים ותיקים ומוכרים, עם קריירה של עשרים ושלושים שנה בתקשורת", מתרץ אורי אורבך, כיפה מס' 1 בגל"צ. אבל כבר ראינו מנהלים שבעת הצורך הצניחו כוכבים צעירים אל הפריים-טיים. עוד לא שכחנו את עלייתה המטאורית של יעל שטרנהל ("הנקודה שלך ברורה"), השמאלנית הבוטה שבגיל 23 התמנתה למגישה קבועה של תוכנית האקטואליה 'שבע וחצי' בערוץ הראשון. עוד דוגמאות? גאולה אבן, וכמובן שלי יחימוביץ' - שבגיל 33, הרבה לפני שצברה עשרים או שלושים שנות עבודה, חלשה על סדר היום הלאומי בתוכנית 'הכל דיבורים' (שאות הפתיחה שלה, אוי לבושה, היה משפט מוקלט של ראש הממשלה רבין), וקידמה בדעתנות שמאלנית את הסכמי אוסלו. ומה עם הח"כ אלי גולדשמיט, מהשמאל כמובן, שפרש מהכנסת ומייד קיבל עמדת שידור בתוכנית בוקר של ערוץ 2? בקיצור, כשרוצים אפשר.

4.  אתם אשמים, אומר לנו צביקה גולדברג, דתי לשעבר ועמיתי לשעבר לספסל הלימודים. "בציבור הדתי-לאומי התייחסו במשך עשרות שנים לעיסוק בתקשורת כאל שילוב של התקלקלות, בוהמיות ובזבוז זמן". השינוי המיוחל, לדבריו, חייב להיות איטי והדרגתי: "טוב שהתרחש שינוי ביחס לתקשורת, אבל טועה מי שמצפה ששעתיים אחרי שנפל האסימון והובנה החשיבות, כל כלי התקשורת יעברו לדום ויצדיעו, וגם יפטרו חצי מהמגישים הבכירים והמנוסים 'בשביל האיזון'. זה לא עובד ככה". ואפרים לפיד, יהודי יקר ומפקד גל"צ לשעבר, מוסיף כי יש להניח שאבי בניהו "לא רצה להיפרד משדרנים טובים מביאי רייטינג".


גם אם הציבור הדתי-לאומי, בתמימותו, הבין רק אחרי שנים רבות שאנשי התקשורת רק מתיימרים להיות אובייקטיביים, זה לא גורע מזכותו לדרוש, ברגע שנפל לו האסימון, לעשות הכול כדי להשיג איזון אידיאולוגי כאן ועכשיו בתחנה שהיא של הימין לא פחות משל השמאל
אכן, זו בדיוק הבעיה. צביקה גולדברג שוכח שהתחנה לא שלו. שמנהלי גלי צה"ל משתמשים במשאבים של כולנו - תדרים ארציים יקרי מציאות, כוח אדם במדים ותקציב מקופת צה"ל (מישהו מבין למה גלגל"צ, תחנה שמשדרת מוסיקה ודיווחי תנועה, צריכה להיות מוחזקת בידי צה"ל?). גם אם הציבור הדתי-לאומי, בתמימותו, הבין רק אחרי שנים רבות שאנשי התקשורת רק מתיימרים להיות אובייקטיביים, זה לא גורע מזכותו לדרוש, ברגע שנפל לו האסימון, לעשות הכול כדי להשיג איזון אידיאולוגי כאן ועכשיו בתחנה שהיא של הימין לא פחות משל השמאל. ואם באמת אין מגישים ימניים מצוינים (ואני לא באמת מאמין בכך), אז נסתפק בטובים. במדינה שבה המחנות הפוליטיים חלוקים ביניהם לא בסוגיות כלכליות שוליות אלא בעניינים של חיים ומוות, תחנה ציבורית כמו גל"צ צריכה להיות קודם כל מאוזנת ורק אחר כך מואזנת. ההגינות קודמת לרייטינג. משום מה, מפקדי גל"צ שמים בראש מעייניהם את הרייטינג, כאילו היו תחנה מסחרית המתפרנסת מפרסום.

5.  "גם אם כל העורכים והמגישים ימונו לאחר התייעצות עם עורך 'בשבע' - אנחנו לא נרד מכם", מצטט צביקה גולדברג דברים שאמר לו ולאבי בניהו "עיתונאי ימני מוכר מאוד". ואני מבטיח שאני לא מצפה כרגע לשיוויון, אסתפק בשלושים אחוז, אפילו בעשרים. תנו לי מגיש ימני אחד מתוך חמישה. אפילו פחות. אל תפטרו מגישים קבועים - הם הרי לא יכולים להיות רק בטלוויזיה, הם מוכרחים גם ברדיו. תנו לי מגיש-מחליף רק יום אחד בשבוע ואפרגן לכם קשות - כפי שכבר עשיתי כאן כשרק חשבתם לתת לעמית סגל יום אחד בשבוע. תנו לי שני מגישים-מחליפים ואשתוק לכם שנה.

לפני למעלה משנה, כששלי יחימוביץ' נטשה את המקרופון, שטחתי כאן את בקשתי לפני ראשי גל"צ: "אנא לו יהי מגיש ימני בתוכנית אקטואליה פעם אחת בשבוע". כלום לא השתנה מאז.

ואם אינכם משנים דבר, אל תספרו לנו שאיזון אידיאולוגי מעניין אתכם. קודם כל הרייטינג והקולגיאליות הברנז'אית ורק אחר כך ההגינות - זו הרוח המוטמעת בדור העתיד של התקשורת הישראלית אשר לומד, על חשבון שירות צבאי, בבית הספר לתקשורת מספר 1 של מדינת ישראל.


המצעד התקשורתי

הרבה מאוד דובר בציבור ובתקשורת על 'מצעד הגאווה' לפני שצעד, ומעט מאוד לאחר שהסתיים. ברחוב הירושלמי המצעד היה קצר מאוד, אבל בתוכניות האקטואליה נמרח הסיקור והדיון לפחות על שבוע. הבג"צים למיניהם, ההתנגשויות האלימות עם המשטרה, האיום לפוצץ את המצעד באלימות - כל אלה הפכו את המצעד הקצר ודל-המשתתפים לסיפור תקשורתי חם שבכל יום הניב כותרות חדשות. לאחר שהמצעד צעד וכלום לא קרה, גם העיסוק התקשורתי דעך במהירות.


היום, יותר מדי רבנים שמתבטאים בנושא הזה נוקטים עמדה אפולוגטית, כמו מבקשים סליחה על שהם בכל זאת לא יכולים להתיר איסורי כרת. באתר nrg יהדות מאפשרת המערכת ללסבית דתייה לבחור את בת הזוג שלה לאשת השנה, ואין מוחה
רובו של הציבור החרדי לא השתתף הפעם במחאה, בגלל חשש מנזקים חינוכיים כתוצאה מהפיכת הנושא לשיחת היום ברחוב החרדי. לטעמי, הנמכת הפרופיל התקשורתי והציבורי של העיסוק בעניין היא יעד חשוב לא פחות שמצדיק לשקול שוב אם יש טעם בהמשך המחאה. כי מבחינתם של בעלי הגאווה, הערך התעמולתי של המצעד עצמו הוא כאין וכאפס לעומת הבמה הנרחבת והתומכת שהם מקבלים בתקשורת. ללא המחאה והאיומים, האירוע יישאר עניין מקומי, והסיקור בתקשורת הארצית יצטמצם לאפס. כמו שקורה במצעד הגאווה בתל-אביב או בחיפה.

ברוב הדיונים התקשורתיים מתנהל העימות בין תומכי המצעד למתנגדיו במתכונת קבועה. נציגי 'הבית הפתוח' טוענים לזכותם הליברלית לחיות על פי נטייתם ולבטא בחוצות את דעתם, כשהטיעון הנגדי הוא שיש להימנע מהצעדה בגלל פגיעה ברגשות הדתיים או כדי לחסוך את הבלאגן ואת משאבי המשטרה. טיעונים לגופו של עניין, השוללים את עצם הלגיטימיות של התופעה, כמעט אינם נשמעים. ומי שינסה להשמיעם לא יזכה לבמה הוגנת, בגלל השקפתם הברורה של רוב השדרנים ומנחי התוכניות. קשה מאוד להסביר את חומרתם של איסורי עריות בבמה חילונית, שאינה מכירה במצוות שבין אדם למקום. הסברים חברתיים ודמוגרפיים אינם מספיק חזקים כדי לשכנע מדוע מישהו צריך לוותר על מה שמבחינתו הוא קריטי כל כך. כך מוטמעת בתודעת צרכני התקשורת הדעה שברור כי זכותם של בעלי הגאווה לחיות על פי נטייתם, וכל השאלה היא רק האם נכון לנופף בסמרטוט האדום הזה מול עיניהם של מי שעוד לא מספיק נאורים כדי לקבל זאת.

אולי במקום לנהל מלחמה אבודה נגד התאזרחות התופעה במגזר החילוני, מוטב שניתן את הדעת כיצד לבלום את הלגיטימציה הזוחלת שלה בתוך המגזר הדתי. פעם הצהירו חז"ל כי "לא נחשדו ישראל על משכב זכור ולא על הבהמה". היום, יותר מדי רבנים שמתבטאים בנושא הזה נוקטים עמדה אפולוגטית, כמו מבקשים סליחה על שהם בכל זאת לא יכולים להתיר איסורי כרת. באתר nrg יהדות מאפשרת המערכת ללסבית דתייה לבחור את בת הזוג שלה לאשת השנה, ואין מוחה. במאית שמזוהה כדתייה שותפה בעשיית סרט על בנות מדרשה צדקניות שבוחרות בזוגיות לסבית, ובראיון איתה מביעה את דעתה ההלכתית המלומדת כי "הדת לא אוסרת". בדיווח באתר ynet יהדות מספרים לנו איך באחד המופעים ב'פסטיבל היהדות' בכפר בלום (אירוע שזוכה ליחסי-ציבור מצוינים בכלי התקשורת הדתיים) דיבר מישהו על "אנקדוטות מחייו עם בן-זוגו", ומציינים כי למרות נוכחות דתיים רבים בקהל "לא נרשמו התעלפויות או מחאות". הסחף ההדרגתי הזה מדאיג הרבה יותר ממצעד של אלפים בודדים, שאלמלא ההפגנות האלימות מעטים היו מתעניינים בו.