חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 250ראשיהפצה

אור וירושלים - בגליון השבוע

בגיל 18 כבר הוצגו יצירותיו של ליאוניד בלקלב במוזיאונים במולדוביה, אך אפילו השפע הכלכלי בו זכה לא מנע ממנו לממש את החלטתו לעלות לארץ ישראל.
12/07/07, 16:14
דינה אברמסון

יש שירושלים מזמנת בדרכו של אדם דמויות מרתקות. חסד עשתה עמי ירושלים השבוע, שזימנה בדרכי את ליאוניד בלקלב. דמות ציורית, אמן בעל נפש מרתקת. נמרץ, חזותו מעט מרושלת, עפרונות פחם תמיד בכיסיו. בלקלב מדבר בקצב מהיר ובהתלהבות, כאילו מנסה להספיק הכול. עיניו פעורות בסקרנות אל העולם, הקמטים בזוויותיהן מבשרים על חיוך תמידי השוכן שם.


"כשהקב"ה הצפין את האור הגנוז", טוען בלקלב, "הוא הותיר מעט ממנו בירושלים. לפעמים, בשעות מסוימות של חסד, האור הזה מרצד בין הסמטאות, ואם אתה מספיק מזוכך אתה יכול לראות אותו לשנייה. אני עוקב אחרי האור הזה כבר שנים. בשעות הנדירות שהוא מתגלה, אני ממהר להעתיק אותו אל הבד, לפני שהוא נעלם שוב"
אני מהלכת לאטי בין הסמטאות הציוריות של שכונת ימין משה. קירות אבן ירושלמית, שחלונות מעוטרים קבועים בהם, מלווים את דרכי אל גלריית 'אלה', שבה מוצגות בימים אלו עבודותיו של בלקלב. בגלריה הקטנה, בעלת קימורי קשתות, ממתין לי האמן, שמקבל אותי בחיוך קורן ומזמין אותי בשפתו הייחודית להתבונן בדממה בעבודות טרם נדבר אודותיהן.

על פני הקירות פרושים הציורים. אני מתבוננת בהם, משתדלת להשהות את המבט. פיסות של נוף, מרפסות גגות ישנים, עשב בחצרות. נדמה כאילו האמן הצליח לנצור רגעים קטנים של יומיום. מבט קטן מבעד לחלון בשעה ששמש של ערב שבת יורדת על עץ הרימונים בחצר. משהו נוגע בנו.

אני עוברת מתמונה לתמונה, ומול תמונתו של בית מדרש ישן מכה בי האור, אור בהיר החוזר ומופיע על הבדים. אור ארצישראלי מובהק כל-כך, שגם אילו הייתי פוגשת בציוריו של בלקלב תלויים על קיר במדינה אחרת, רישומי נוף ללא גילוי גיאוגרפי, הייתי יודעת כי האור הזה שייך לישראל.

באיזה צבע מציירים אור ארצישראלי? אני מקשה לליאוניד, שמתקן אותי ומבהיר כי זהו אורה המיוחד של ירושלים. "כשהקב"ה הצפין את האור הגנוז", טוען בלקלב, "הוא הותיר מעט ממנו בירושלים. לפעמים, בשעות מסוימות של חסד, האור הזה מרצד בין הסמטאות, ואם אתה מספיק מזוכך אתה יכול לראות אותו לשנייה. אני עוקב אחרי האור הזה כבר שנים. בשעות הנדירות שהוא מתגלה, אני ממהר להעתיק אותו אל הבד, לפני שהוא נעלם שוב". זוהי תמצית עבודותיו של בלקלב.

אני נזכרת במאמר של הרב עדין שטייזלץ אודות האור באמנות. "איך מציירים אור אלוקי?" הקשה שם הרב. "באילו צבעים משתמשים כדי להביאו אל הבד? מה ההבדל בינו לבין אור המצוי בחדר מגורים? איזה מן אור הוא זה, שאינו אור השמש ואינו אור הירח? האם הוא אור הנפרד מן החושך, או שמא נאבק בו תמידית?" נדמה שבלקלב פיצח את התשובה.

עבודותיו של בלקלב הן המשכה של מסורת רבת השנים, דורות של ציירים שהתיימרו לפענח את מהות האור המקודש. במרבית עבודותיו המוקדמות ביקש בלקלב ללמוד אותו, לנהל דיאלוג עם יצירתם של המאסטרים הגדולים של האמנות האירופאית, כמו קרווג'ו וריפין, ויותר מכולם רמברנדט, שעליו אמר הרב קוק שזכה לראות את האור הגנוז.

היהודי הולך לארץ ישראל

בלקלב נודע כאמן מבטיח בארץ הולדתו, מולדביה. את דיוקנו העצמי הראשון צייר בהיותו בן 15. מגיל צעיר ביותר שוטטה נפשו במרחבי הנפש של האמנות. בית הספר היסודי לא ממש עניין את אותו; במקום ללמוד היה מטייל הילד הצנום בין ספרי האמנות בספריית בית הספר, כשהוא מעתיק בלהיטות על גבי ניירות את הציורים שמהם הוקסם: רמברנדט, טיציאן, ליאונרדו דה וינצ'י ואחרים. את כולם צייר ותלה בהיחבא במקלט שהיה ליד ביתו.

כשאמו של בלקלב גילתה את ציוריו, היא החליטה לרשום אותו לבית הספר לאמנות בעיר. בבית הספר התפעלו מהרישומים, אך טענו כי ליאוניד צעיר מדי. למרות הכרעה זו הוא המשיך לפקוד את המקום, מבלי להשתתף בשיעורים. "ישבתי לי במסדרונות", הוא משתף, "וציירתי את הפסלים שהיו מפוזרים באולמות". מורי בית הספר, ששמו לב לדיוק המופלא ברישומיו, החליטו ללחוץ לקבלו למרות מגבלת הגיל. ליאוניד העביר שם כמה שנות יצירה פורייה, עד שלאחר זמן-מה הוחלט להיפרד ממנו לשלום.

"ציירתי אז בכל מקום: על קירות, על שולחנות, בכל מקום שבו עברתי. מסיבות מובנות, לא היתה לזה סימפטיה".

כעת החליטו במשפחה שיסע לקייב ללמוד. ואכן, כשהיה ליאוניד בן 14 הוא התקבל לבית ספר נודע לאמנות, עזב את הבית ולא שב לשם לעולם. "עזבתי עם האופניים של אבא. מעולם לא שבתי עמם הביתה".

בבית הספר שהה יחד עם סטודנטים לאמנות הגדולים ממנו ב-5 שנים לפחות. יחד עמם פקד הנער הצעיר בצימאון את מיצגי האמנות בעיר: "באחד מימי ראשון ביקרתי במרכז אמנות בקייב", הוא מתאר את דרכו אל ההכרה האמנותית. "זה היה אולם תצוגה גדול שבו התקיימו תערוכות. נכנסתי לאולם, ומהבלוק שלי נפל רישום. אנשים ששהו שם הרימו אותו והתבוננו, ושאלו בפליאה מי צייר את זה. הייתי כבר בן 15, אבל הייתי קטנצ'יק ונראיתי אולי בן 9".

במקום הוצגה תערוכה של קריקטוריסט ידוע, שצייר ציורים פוליטיים שנושאם יהודים 'בעלי אף גדול'. האמן שציוריו הוצגו במקום ביקש מהנער האלמוני לצייר אותו, אהב את מה שראה והחליט להפגישו מידית עם סגן שר האמנות בעיר ואשתו, שניהלה את המוזיאון. התברר שאלו הם זוג יהודים, שאימצו את בלקלב כבנם. הם סייעו להכניסו לבית ספר מיוחד שבו למדו בני אמנים נחשבים, שם פגש בגדולי הציירים.

וכך, מגיל 18 לערך, החל בלקלב מציג את ציוריו בתערוכות בעלות שם. מוזיאונים החלו לקנות את ציוריו, סרט אנימציה שצייר זכה בפרסים יוקרתיים ומדליית זהב, ובלקלב החל לרכוש את שמו בניכר.

אך למרות ההצלחה, והשפע הכלכלי שהחל לסגל לעצמו, לא חש חופשי ברוסיה. "הרגשתי שזה לא אני. הגויים אמרו לי: 'יהודי צריך ללכת לארץ ישראל'. למה? את התשובה הם לא ידעו".
 
אורח מגלריה 'גורדון'

יחד עם השינוי הפיסי שעבר בדרכו מהגולה לארץ, עברה שינוי גם פלטת הצבעים של בלקלב באופן קיצוני. גווני החום והשחור ששלטו ביצירותיו בהיותו בגולה הומרו. הציור שלו כמו נברא מחדש באור הישראלי. האור הבהיר פעל את פעולתו על בלקלב באופן מידי וישיר: "כבר בשדה התעופה הרגשתי באור מיוחד, לא כבד כמו ברוסיה. אור חזק ואווירה מיוחדת. הרגשתי כמו דג ששהה באקווריום, ולפתע הושלך אל אוקיינוס גדול. שם זה הבית האמיתי שלו, אבל שם גם יש כרישים ולווייתנים גדולים. כאן בארץ האור חזק מאוד, אור חיצוני שהוא פנימי".


"אפילו בגוש קטיף לא יכולתי להילחם. אני לא איש מלחמה. נסעתי לשם, והחלטתי פשוט לצייר עבור הילדים. ניגשו אלי ילדים רבים: אחד ביקש שאצייר לו צב, אחר ביקש ים. בסוף התור ניגש אלי ילד בן 11, הביט בי בעצב וביקש שאצייר לו בית. נתתי לו את הבית שרצה. חילקתי את כל הציורים מתנה לילדים. זו היתה תרומתי הקטנה למאבק"
שינוי סביבה בהכרח יערוך מהפך דרמטי ביצירה?


"כל אדם משתנה ומושפע מהסביבה שבה הוא נמצא. אם האדם הוא צייר אמיתי, בהכרח כל שינוי יופיע בעבודות שהוא עושה. התחלתי לנשום אוויר חדש, אור נכנס לתוך הציורים. רואים דרך הציורים שלי שאני אדם חדש. בשנה הראשונה בארץ בכלל פחדתי לצייר, ציירתי רק בשחור ולבן. רק בהדרגה, כשהשינוי הפך להיות חלק ממני, התחלתי לצייר שוב בצבע. התחלתי לצייר בעיקר דלתות. הדלתות עזרו לי להיכנס אל תוך האור הזה.

בישראל בחר בלקלב שלא להסתפח אל קהילת האמנות המקומית, שהתאפיינה בעיקר באמנות פוסט-מודרנית בעלת אופי ביקורתי. בחוגים הללו נותר אך שריד עמום לזיכרון תולדות האמנות הקלאסית, מוטיב שהיה כה מרכזי בעבודתו שלו. כתוצאה מכך, דרכו של בלקלב אל תודעת האמנות הישראלית לא היתה קלה. אך בעזרת קסמו התיאטרלי, ישירותו המתוחכמת והבחנתו הדקה, קנה לו לאט אך בבטחה בלקלב האלמוני שם ומסילות אל לבם של אמנים ישראליים רבים, אספנים ובעלי גלריות, שקירבו אותו למסגרות שפעלו בהן ונתנו מקום לעבודתו.

פריצת הדרך הראשונה בארץ היתה אקראית לגמרי, כמעט מבלי שציפה לה: "יום אחד הופיע אדם לא מוכר בסטודיו שהקמתי בנחלאות, ושאל כמה עולות התמונות", הוא מספר. "התברר שהוא האוצר של גלריית 'גורדון' מתל אביב. לא ידעתי במה מדובר; אמרתי או מיליון שקל או שום דבר. התקשרתי לתל אביב, ואמרו לי שגלריה 'גורדון' היא חשובה, ושלא משנה מה המחיר. שאלתי אותו: 'יש לך ילדים?' הוא השיב: 'מדוע?' אמרתי לו: 'כי אם יש לך ילדים אתה יודע שצריך גם להתפרנס'".

שעיה יריב, כך התברר שמו של האיש, קנה כעשר עבודות, ותלה אותן בגלריה לצד אמנים ידועים. אז החלו אנשים לחשוב שכדאי לקנות בלקלב.

עם הזמן הפכה פריצת הדרך לעובדה ממשית. עבודותיו של 'העולה החדש' הוצגו בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, כולן בעלות שם. גלריית 'גורדון', בית האמנים בירושלים, המשכן לאמנות עין חרוד, מוזיאון הרצליה, בית ציוני אמריקה ועשרות תערוכות קבוצתיות ופרטיות. בלקלב אף זכה בפרס ירושלים לציור ולפיסול בישראל.

תשובה דרך הצבע והמכחול

בציוריו מרבה בלקלב לצייר פרטים קטנים, שבהם הוא פוגש תמיד את עצמו. הוא מתייחס באופן פואטי למרחב. דמויות במנוחה שעונות על מפרקן ושוקעות בתוך עצמן. על קרטונים ישנים, לוח פורמייקה שבור, קרשים מנוסרים שמזכירים לו את ריח אביו הנגר שעה שהיה מחבקו. עשרות פורטרטים עצמיים הוא יצר במשך השנים, אם בגלוי ואם באמצעות תמונות הנוף.

"את רואה את הציור של פולקסווגן כחולה ולצדה שלולית? זה אני כשאני בוכה. הבית ההרוס בתמונה השנייה? זה גם אני. אני מצייר מה שאני רואה מולי. אם זה כיסא, אם זה שולחן, את ילדי את אשתי, את עצמי. אדם צריך לצייר את מה שמולו. לא צריך לנדוד רחוק, כל העולם מונח סמוך אלייך. אני מצייר את אשתי, זה ברור. הרי אשתי היא חלק ממני, אני חצי מאשתי, זו השכינה. אני יכול לצייר נוף ויצא לי דיוקן, ואני יכול לצייר דיוקן ויצא לי נוף".

גם התמונה של הילד והזקן ברחוב ירושלמי היא אתה?

"ודאי, אני הילד וגם הזקן. לכל ילד יש מבט של זקן, ולכל זקן יש מבט כשל ילד. שמת לב לזה? אני לפעמים ילד קטן ולפעמים גדול. היום אני למשל בן 13. יש כאלה שבגיל 18 הם זקנים, וישנם זקנים שאני מצייר והם ממש ילדים".

מה גורם לך לצייר את עצמך?

"אי אפשר לשקר כשאני מול עצמי. הפורטרט מראה הכול, וזה עוזר לי לחזור בתשובה, כשאני רואה את המצב שלי משתקף בעבודה. זה עוזר לי לצאת ממצב אחד ולעבור למצב חדש".

יצרת פעם מתוך חושך?

"בהחלט. היכן שקיים אור חזק בהכרח מתקיים צל כבד, זה כלל בחיים. כשאדם בתוך האור, היצר משתולל. יש כמה צינורות באמנות; יש אמנים שהם צינור לנפש הבהמית, ויש לקדושה. השאלה היא מה יוצא ממך. את רואה למשל את הדיוקן העצמי שלי, והוא בשחור כזה? רואים שזה מצב קשה מאוד. ציירתי אותו אחרי טיפולי כימותרפיה שעברתי, הייתי מאוד חולה. יש כל מיני מצבי רוח. לפעמים בן אדם לא רוצה לראות אף אחד, ואז הפולקסווגן עם השלולית זה אני הבוכה, הבית ההרוס הוא נפשי הנחרבת.

"יש עבודות אחרות שציירתי בסביבה שלא היה בה אור, למשל התמונה שציירתי בכפר מימון, לפני ההתנתקות. אני ואשתי היינו שם, ובכינו כל הזמן. אני נגד פוגרומים, ומה שהיה שם היה כלוב גדול לגוף ולנפש. זו קטסטרופה גדולה. לכן התמונות יצאו חשוכות מאוד".

שנתיים אחרי, אתה עדיין עונד צמיד כתום, איך חווית את התקופה הזו?

"הייתה בי צעקה גדולה, אבל לא יכולתי להילחם. אני לא איש מלחמה. שאלתי מה אני כצייר יכול לתרום למאבק. נסעתי לגוש קטיף, הייתי במלון, החלטתי פשוט לצייר עבור הילדים. ניגשו אלי ילדים רבים: אחד ביקש שאצייר לו צב, אחר ביקש ים. בסוף התור ניגש אלי ילד בן 11. אמרתי לו: מה אתה רוצה שאצייר לך? הוא הביט בי בעצב וביקש שאצייר לו בית. נתתי לו את הבית שרצה. חילקתי את כל הציורים מתנה לילדים. זו היתה תרומתי הקטנה למאבק.
 
בלי הבחנות חיצוניות

בלקלב חדל בעקבות תקופה זו להאמין בממשלה ובשלטון, אך לא חדל להאמין באנשים ובאדמה. "ראיתי שלהרבה אנשים יש תבניות, סטיגמות: זה חרדי, ההוא כיפה סרוגה, היא חילונית. בשבילי אין כלום. רק יהודים, אחים ואחיות שלי מארץ ישראל הקדושה. גם הקב"ה רואה אותנו רק מבפנים".

אצל בלקלב לא מדובר רק בקלישאה. בזמן שהותי בגלריה נכנסים ויוצאים בה אנשים שונים, בעלי חזות מדהימה במגוונה הרחב. רבים הם תלמידיו של בלקלב, אמנים צעירים בראשית דרכם, תל אביביים בהווייתם שהחיבור בינם לבין האמן שחזותו אומרת אמונה נראית במבט ראשון תמוהה. אבל ניכר בבלקלב שאכן, לא קיימת אצלו כלל אבחנה חיצונית. הוא עסוק באהבת הבריות, והן מצדן משיבות לו אהבה. בלקלב כבר הספיק להעמיד בישראל דור שלם של תלמידים, המעריצים את הדמות שהם רואים מולם.

"אתה יכול להיות אמן גאון, מוצלח, מפורסם", מסכמת באזני תלמידה שבאה לחזות בפעם שנייה בתערוכה, כדי להרגיש יותר מקרוב, "אבל להיות נוסף לאלו להיות גם מורה, שיודע לראות את האחר, שיודע להקשיב, זו האמנות האמיתית. בדברים האלו ליאוניד כל-כך מדויק. הוא בא עם אנרגיה טהורה של ללמד מכל הלב".

יש שפה ייחודית שאתה משתדל להקנות לתלמידך?


"אתה יכול להיות אמן גאון, מוצלח, מפורסם", מסכמת באזני תלמידה שבאה לחזות בפעם שנייה בתערוכה, כדי להרגיש יותר מקרוב, "אבל להיות נוסף לאלו להיות גם מורה, שיודע לראות את האחר, שיודע להקשיב, זו האמנות האמיתית. בדברים האלו ליאוניד כל-כך מדויק. הוא בא עם אנרגיה טהורה של ללמד מכל הלב"
כל תלמיד זה עולם. לכל תלמיד יש כישרון שייחודי רק לו. אני כמורה יודע רק באיזה כיוון לקחת אותו לעבר עצמו, זו האחריות שלי כלפי התלמיד. לתת לכל אחד את הכיוון האמיתי שלו. יש לי הרבה סוגי תלמידים; צריך רק לאהוב אנשים בשביל ללמד אותם, זה הכול. פעם שאל מישהו את הרב שלי איך אפשר ללמד תלמידים שהם קשים. הרב השיב לו: 'הרי הם נשמות עתיקות בתוך גוף קטן, לכן הם על סף פיצוץ כל הזמן'. צריך רק לאהוב אותם באמת. אם אתה אוהב את תלמידיך מכל הלב, הם כבר ילמדו ממך כל דבר. אי אפשר לשקר. תלמידים מרגישים מתי אתה אמיתי ומתי לא".

אתה מספר שהגעת אל הבורא דרך האמנות.

"לא הייתי צריך להגיע, הכול כבר נמצא בפנים. תסתכלי על עצמך, הרי יש לך נשמה. היה לי קל יותר כי כצייר. ראיתי שיש בעולם בעל הבית, אין בלגאן אלא בעל הגן, אבל לא כולם רואים אותו. לא ידעתי הרבה על היהדות שלי כשהייתי ברוסיה, אבל אלוקים תמיד היה בלבי. אז לא ידעתי להתפלל, אז הייתי מתחיל את היום כל בוקר עם ציור. לא ידעתי כלום על זהותי, לא ידעתי למשל שאני כהן. פתאום בגיל 30 אבי סיפר לי שסבי היה עולה לדוכן.

"אנחנו חיים בתקופות. החיים משתנים, הציורים משתנים", מסכם בלקלב. "כל תקופה בחיים צריך לעשות ציור, לא תמיד יוצא ציור. וזה אני, אני אדם פשוט שצריך לעבוד, לגדל ילדים. צייר צריך לחיות הרבה שנים כדי לעשות משהו. טיציאן ורמברנדט, הציירים הגדולים, עשו את הדברים הכי טובים בסוף חייהם. אני בינתיים רק באמצע חיי".

עבודותיו של בלקלב מוצגות בימים אלו בגלריית 'אלה', רחוב טורא 1, ימין משה, ירושלים. התערוכה שנפתחה ב-15 ביוני תוצג עד ליולי 2007, הכניסה חינם.