בשבע 250:משמר השכונה

חגית רוטנברג , כ"ו בתמוז תשס"ז

הצעקות ששמענו מהרחוב ב-12 בלילה, גרמו לנו לקפוץ מהמיטות ולהיצמד לשמשת החלון.

"וואי, איזה מפחיד!" קרא יחיאל.

"איי, זה שורף!" מלמלה אחותי הקטנה, תמר.

מבעד לחלון ראינו את כל השכנים נקבצים בפיג'מות מסביב לחצר של שכננו הזקן, נחום. נחום עצמו עמד בחלוק הלילה האפור שלו והביט בעיניים כלות באש שכילתה את עצי התפוזים המפורסמים שלו.

"מי הפושעים שעושים דבר כזה?" הרעים בקולו דוד, השכן בבית הצמוד לנחום.

"זה נורא, פשוט נורא איך שהצעירים היום מתנהגים", הוסיפה ציפורה השכנה. "בטח זרקו איזו סיגריה לחצר, ולא אכפת להם שכל העצים של נחום ייעלמו כך, תוך שנייה".
 
"אסור שהמצב יימשך כך", הכריז שוב דוד, וכולם הנהנו בראשיהם.

"אבל מה אתה מציע לעשות? איך אפשר למנוע את המקרים הללו?" הקשתה ציפורה.

דוד גירד לרגע בפדחתו, ואז אורו עיניו: "יש לי רעיון! נקים משמר שכונתי!"

השכנים הביטו זה בזה, ונחום שאל בשקט: "מה זה משמר שכונתי?"

דוד הסביר: "פשוט מאוד. כל לילה ייצאו כמה תושבים ויסתובבו בשכונה, כדי לוודא שאין פה צעירים שפוגעים למישהו בחצר, במכונית או בבית. אם יתפסו מישהו כזה – מיד יעבירו אותו לטיפולה של המשטרה".

הרעיון של דוד התקבל בהתלהבות, ובערב שלמחרת הוכנה רשימה של משתתפי משמר השכונה מדי ערב, בתורנות. גם אני וחברים שלי צורפנו למשימה, אחרי ששכנענו את המבוגרים שאנחנו כבר גדולים מספיק. בכל זאת, סיימנו כיתה ח'. שמעיה, אריאל ואני שובצנו לתורנות ביום שלישי בערב. לא יכולנו לחכות כבר: "אני בטוח שנתפוס את הפושעים שמסתובבים פה", אמר שמעיה בהתלהבות.

"כן, וכשנגלה מיהם, נכריח אותם לפצות את נחום על הנזק שגרמו לו", הוסיף אריאל.

ביום שלישי בערב הגענו לנקודת המפגש, ליד בית הכנסת. דוד נתן לנו את הווסטים הזוהרים המיוחדים שלובשים המתנדבים, שעליהם מודפסות המילים: 'משמר השכונה'. לבשנו אותם בגאווה, והרגשנו גיבורים ממש.

התחלנו את הסיור ברחובות השכונה. הלילה היה שקט במיוחד, ואפשר היה לשמוע את יללות החתולים ואת קולות הצרצרים. "אתם חושבים שנגלה היום את המציתים?" שאל שמעיה, "נראה לי שאף אחד לא יוצא הערב החוצה".

"סבלנות", אמר אריאל, "הם יגיעו".

המשכנו ללכת, ובדיוק כשעברנו ליד הבית של נחום, נשמעו רחשים מכיוון החצר.

"אני שומע אותם", אמרתי, והרגשתי שאני קצת רועד. "מה אתם אומרים חבר'ה, נתקרב?"

ראיתי גם אריאל קצת מהסס, אבל שמעיה היה נחוש: "קדימה! נזחל בשקט ליד הגדר, וכשנשמע אותו קרוב יותר, נקפוץ עליו ונצעק לכל השכנים שיבואו".

התקדמנו בהליכה שפופה לגדר של נחום. הקולות מבפנים הלכו והתחזקו. זה נשמע כאילו מישהו עוקר את כל הדשא והפרחים שם. שמעיה הורה לנו לספור עד שלוש, ואז נפרוץ פנימה. לקחנו נשימה ארוכה, וכשהגענו לשלוש רצנו לחצר. בפנים עמד אדם שפוף עם כובע צמר ותלש עשבים. קפצנו עליו ותפסנו אותו מכל הצדדים, שלא יוכל לזוז.

"מה אתם רוצים? תעזבו אותי!" זעק האיש.

"לא נעזוב אותך! באת להרוס שוב את הגינה של נחום", אמר שמעיה בקול תקיף. "עכשיו תשלם על כל מה שעשית".

האיש נראה מבולבל, ולא הבין על מה שמעיה מדבר. "נחום, נחום, תעזור לי! מה הם רוצים?" צעק.

האור בביתו של נחום נדלק, והוא יצא אלינו בחלוק האפור.

"ילדים, הניחו לו", אמר.

"אבל הוא הורס לך את הגינה", גמגם שמעיה.

"הוא לא הורס", השיב נחום, "בסך הכול ביקשתי ממנו לנקות את הגינה מעשבים, והוא מעדיף לעבוד בערב, כשאין שמש. תכירו, זה דורון, הגנן שלי". דורון התרומם מהאדמה, ניער את בגדיו ואמר: "בפעם הבאה כדאי שתחשבו קצת יותר לפני שתחליטו שמישהו פושע..."