בשבע 250:תכלית הכוסף

עודד מזרחי , כ"ו בתמוז תשס"ז

כאשר עלה סבא מנשה מעירק לארץ ישראל, השתטח ונשק את עפרה. יחד עם אשתו מסעודה הגיע למעברה בעקיר שליד רחובות. בבגדד היה ראש החמולה ואילו בארץ הפך לנטל על משפחתו. החיים היו קשים ולא היה ישוב דעת לכבד זקן מופלג וירא-שמים כמוהו. הסבא חרד בלבו לדבר אחד: להגיע לירושלים. דבר נוסף הדאיגו. עם עלייתו לארץ לא הצליח להתוודע לגורלו של בנו הצעיר יוסף, והדבר הסב לו צער.


הסבא השתטח על המדרכה הירושלמית ונשקה בשפתיו הרועדות מזיקנה, מקור ומכיסופים. ערב החל לרדת על ירושלים וסבא מנשה מצא ספסל בקרבת מקום, דידה לעברו והתיישב. בינתיים חשו בני המשפחה במעברה בהעדרו של סבא ולא העלו בדעתם כי נסע לירושלים. היו משוכנעים שהלך למקום מרוחק ואינו מוצא את דרכו בחזרה. משטרת רחובות נכנסה לתמונה ואף הפיצה מודעה
ויקטוריה, אשתו של בנו ששון, הכינה לו באמצעיה הדלים, כוס יין לקידוש בליל שבת. גם יתר בני המשפחה נהגו בו כבוד כדי לצאת ידי חובתם. לא היה בית-כנסת במעברה, והפשלת השרוולים היתה לצורך עבודת כפיים ולא להנחת תפילין.

לאחר כמה חודשים התבסס בנו ששון ופתח בית-קפה, בו ישבו המובטלים למיניהם בשעות היום, והעייפים מעמל היום בשעות הערב, שיחקו שש-בש ודומינו ושתו משקאות קלים או חריפים. הסבא ישב על כסאו הפינתי במשך שעות ארוכות מול כוס התה הכהה והגה בחומש.

לא הרחק מבית-הקפה ניצבה תחנת האוטובוס של המעברה. פעם ביום, בשעה אחת בצהריים, עבר אוטובוס מרחובות דרך עקיר בדרכו לירושלים. סבא ידע זאת והתחנן לפני בניו ונכדיו שילווהו לעיר הקודש, עד שנואש מהם והחליט לעשות מעשה.

מבלי להודיע לאיש דבר, עלה סבא מנשה ביום חורפי על האוטובוס לירושלים. הנהג הביט בתמיהה בזקן העולה בגפו ובמקלו לנסיעה כה ארוכה, והמתין לו בסבלנות כדי שיצליח להתיישב. לאחר שהתמקם על הכסא הקדמי, שאל הנהג:

"סבא, לאן אתה רוצה לנסוע...?"

"לירושלים... לירושלים..."

הנהג סימן לסבא לשלם כך וכך אגורות. הסבא הושיט לו מטפחת ובה צרורים מטבעותיו. הנהג לקח את הסכום הדרוש והחזיר את היתר לידו הרועדת של סבא. האוטובוס קרטע בעליה ולאחר כמה שעות הגיע ליעדו המיוחל.

היתה זו שעת אחר-הצהרים. השמים התמלאו בעננים כסופים, כאילו לבשו חליפה אפורה לכבוד סבא. אחד הנוסעים עזר לו לרדת מהאוטובוס ושאל:

"לאן אתה צריך? מישהו מחכה לך?"

הסבא לא ענה ורק השתטח על המדרכה ונשקה בשפתיו הרועדות מזיקנה, מקור ומכיסופים. הנוסע משך בכתפיו והניחו לנפשו.

ערב החל לרדת על ירושלים וסבא מנשה מצא ספסל בקרבת מקום, דידה לעברו והתיישב.

בינתיים חשו בני המשפחה במעברה בהעדרו של סבא ולא העלו בדעתם כי נסע לירושלים. היו משוכנעים שהלך למקום מרוחק ואינו מוצא את דרכו בחזרה. משטרת רחובות נכנסה לתמונה ואף הפיצה מודעה.

אנשים חלפו על פני סבא מנשה, וככל שחלף הזמן, התדלדלה התנועה. טיפות החלו לנטף על מצנפת ראשו. אט-אט הפכו הטיפות לגשם זלעפות. לא נראתה נפש חיה בתחנה המרכזית. רק מרחוק אץ לו בעל מזנון עם עגלתו המקופלת כדי להימלט מהגשם הסוחף.

הרוכל נעצר לפתע מול הסבא וקרא בתדהמה:

"אבא! מה אתה עושה פה?"

היה זה בנו יוסף.

האב חייך חיוך רחב כלפי בנו, כאילו שאין דבר יותר טבעי מלפגוש את בנו האבוד בירושלים הגשומה, שהיתה במשך שנות חייו הרבות רק מילה קדושה בסידור.

הוא התרומם כלפי בנו והם התחבקו בחיבוק עז. הסתבר שהבן רכש מזנון לממכר גזוז ליד התחנה המרכזית בירושלים. גם הוא לא ידע דבר על יתר בני משפחתו האחרים.

בינתיים, הדאגה לשלומו של הסבא במעברה גברה. בניו ונכדיו התפזרו לכל עבר יחד עם כוחות המשטרה. אט-אט התגבשה בקרבם ההכרה כי סבא מנשה נפל לאחד הבורות הרבים הנמצאים בקרבת מקום. כולם השקיעו את מירב מאמציהם בלילה הראשון. היה ברור שאם ישאר כל הלילה בבור, לא יחזיק מעמד.

יוסף אחז באביו והוליכו אל ביתו בשכונת הקטמונים. אשתו ובתו הבכורה נדהמו אף הן לראות את הסבא וטיפלו בו היטב, ייבשוהו, הגישו לו כוס תה והשכיבוהו לישון. באותם ימים לא ניתן היה להתקשר למעברה. במשך שבוע שלם נשאר הסבא בירושלים, כאשר צאצאיו במעברה בטוחים כי חייו הגיעו לקצם. החיפושים התמעטו ובני המשפחה חזרו אט-אט לשגרת חייהם. 

הסבא התגורר בצריף הפח של בנו, כשהוא מתפלל מדי-פעם וגומע במלוא פיו ואפו את אווירה הצונן של עיר הקודש. לא ניתן היה באותם ימים לבקר בכותל-המערבי, ורק השם הקדוש "ירושלים" הספיק להחיות את נפשו.

לאחר שבוע חזרה עמו נכדתו באוטובוס היומי למעברת עקיר. בני המשפחה נדהמו לראות את הסבא מופיע עם נכדתו הירושלמית ושמחו מאוד לקראתם. כאשר שמעו מפיה את הסיפור המופלא על סבם העיקש, חשו לרגע גם הם את תכלית ביאתם לארץ-הקודש. 

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il