בשבע 251:לאן נעלמו התפילות?

אסתי רמתי , ד' באב תשס"ז

"סבא, אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת".

"רק אחת?" חייך סבא.

"כן, רק אחת", השבתי. "לאן נעלמו כל התפילות שלי? כל התפילות שהתפללתי בכותל, ובבית הכנסת, וליד הים... כל הדמעות שבכיתי לה' שלא יגרשו אותנו מהבית... איך הוא לא שמע? מה, כל התפילות שלי ככה סתם הלכו לפח?"

סבא שתק לרגע, וסידר לי את השמיכה. כמעט כל ערב הוא בא להכין לנו ארוחת ערב, ולהשכיב אותי ואת האחים שלי לישון. בגוש קטיף היו לו חממות ענקיות, אבל עכשיו אין לו כלום. אז כשאבא ואמא מצאו סוף סוף עבודה במקום מרוחק, הוא הציע לטפל בנו בערבים, שלפחות הם יוכלו לעבוד.

בכל אופן, עכשיו  הוא לא חייך. הוא רק הביט בי, וראיתי שגם הוא עצוב. "אני רוצה לספר לך סיפור", הוא אמר פתאום. "רוצה לשמוע?"

בטח שרציתי. אז הוא פתח וספר: "אי שם בשמים, הופצה יום אחד שמועה. גזרה קשה, גזרה איומה, מרחפת מעל עם ישראל! כל המלאכים התחילו להתרוצץ.

"זה נכון מה שמספרים?" הם שאלו זה את זה בפחד.

"כן, זה נכון", אמרו להם בצער.

"אני כבר רץ לקרוא לאבות ולאמהות!" קרא מלאך אחד, ובמשק כנפיים הביא עמו את אברהם, יצחק ויעקב, ואיתם את ארבע האמהות.

"ריבונו של עולם!" בכו אברהם ויצחק בקול גדול, "זכור נא את העקידה, שעקדנו ונעקדנו, ובטל את הגזרה מעל בנינו!"
אך הקב"ה רק אמר: "אינני יכול, בני. אינני יכול..."

באו יעקב והאמהות הקדושות, שטחו לפני בורא העולם בקשות ותחינות – אך ה' רק הניד ראשו בצער.

רץ המלאך והביא את משה ואהרן, דוד ושלמה, ולא נח ולא שקט עד שהביא איתו את כל צדיקי הדורות כולם: רש"י והרמב"ם, הבעש"ט והאר"י הקדוש, ועוד רבים רבים אחרים– לא שכח אפילו אחד. כולם התחננו ובקשו מה' שיבטל את גזרתו, אך הוא השיב להם: "בני חביבי, צדיקים יקרים, שאת עם ישראל כל-כך אוהבים! כבר שנים מרובות שעל כל צרה אתם באים ומתכנסים לפני. רק אתם ואני יודעים כמה תאונות וכמה פיגועים וכמה צרות נמנעו בזכותכם. כמה נסים שבאי עולם אפילו לא מרגישים בהם, מתרחשים בזכות תפילותיכם אלי יום יום. אך כעת הגזרה היא קשה וחמורה, ותפילותיכם – כבר תש כוחן..."

שקט נורא השתרר. הביטו זה בזה צדיקי הדורות, ולא ידעו מה לומר. ולפתע – קם המלאך, ועף במהירות, בלי לומר לאן. תוך שניות הוא חזר, ובידו תיבה. ובמקום מנעול – סרט כתום קושר אותה. "ריבונו של עולם!" הוא קרא בהתרגשות. "אנא, שמע נא, למרות שרק מלאך קטן אני! יודע אני שאת כל מה שיש כאן לקחת ושמרת, ובני עמך לא הבינו מדוע לא נענית... שמא תרשה לפתוח את התיבה כעת לפניך?"

הסכים בורא עולם, והמלאך פתח את התיבה. בן רגע התמלאו השמים בבכי ילדים, אמהות ואבות, בתפילות נלחשות ותפילות בצעקות, בקבלות טובות שקבלו אנשים, בשירים מרעידי לב של בחורות ובחורים. במצוות ומעשים טובים, באמונה טהורה, ואהבת העם ואהבת האדמה. כל הצדיקים עמדו נפעמים, והביטו בתפילות הבוקעות את הרקיעים.

"בטלה הגזרה!" קרא הקב"ה בשמחה. "איך ידעת, מלאך יקר, ששמרתי את התיבה במיוחד בשבילה?"

סבא גמר את הסיפור, ואני הבטתי בו בעיניים גדולות. "אל תשאל אותי אם זה אמיתי..." הוא אמר בחיוך, עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה. "מאיפה לי לדעת? אבל אומרים שאין תפילה שלא פועלת. ואני בטוח שהקב"ה לקח את התפילות היקרות שלך, יחד עם כל השאר, ושמר אותן למשהו חשוב במיוחד..."