בשבע 251:אדמה חרוכה

אני יורד מהארץ, ואפילו למדינה מוסלמית. אני יורק על הדגל ועל המדינה. אני עם מדינת ישראל גמרתי".

עפרה לקס , ד' באב תשס"ז

"הבן שלי שירת בצבא ביחידה מאוד מובחרת. כשהגיע אליו צו המילואים האחרון, הוא קרע אותו לגזרים. הוא לא מוכן לשרת את המדינה שהרסה למשפחה שלו את החיים ואת הפרנסה, ואני תומך בו. ביום שאוכל למכור את המשק למישהו אני יורד מהארץ, ואפילו למדינה מוסלמית. אני יורק על הדגל ועל המדינה. אני עם מדינת ישראל גמרתי".


יעקב מזלטרין מפאת שדה: "הבן שלי שירת ביחידה מאוד מובחרת. כשהגיע אליו צו המילואים האחרון, הוא קרע אותו. הוא לא מוכן לשרת את המדינה שהרסה למשפחה שלו את החיים ואת הפרנסה, ואני תומך בו. ביום שאוכל למכור את המשק למישהו אני יורד מהארץ, ואפילו למדינה מוסלמית. אני יורק על הדגל ועל המדינה. אני עם מדינת ישראל גמרתי"
הדובר הוא יעקב מזלטרין מפאת שדה, שקיים את משפחתו בכבוד 15 שנה, עד לפני שנתיים – היום שבו נאלץ לעזוב עם משפחתו את פאת שדה בצו המדינה.

עוד לפני כן החליט מזלטרין, כמו חברים אחרים מהמושב, שהוא מגוש קטיף יוצא בלי להתווכח. "לא רצינו להתעמת עם החיילים ולקרוא להם בשמות גנאי. ידענו שחייל צריך למלא את הפקודות שנתנו לו, והבנו שלא נוכל לשנות את הגזרה", הוא משחזר את הרציונל שהניע אותו אז. מזלטרין וחברים נוספים מהמושב יצרו קשר עם מנהלת סל"ע ודאגו לעצמם לקרקע חלופית, כדי שיוכלו להעתיק את המשקים שלהם. הם יצאו מהגוש עם חוזים חתומים ועם עתיד. אבל היום הם רותחים מכעס. לדבריהם, הממשלה לא עשתה את שלה, היבולים במשק החדש שלהם נהרסו, והם נותרו בחובות. מבחינתם, "המדינה הזאת פשטה את הרגל".

בסוף השבוע שעבר הכריזו חקלאי גוש קטיף על יציאה למאבק תחת הסיסמה "לקחתם – תחזירו", עד שייענו תביעותיהם. שנתיים חלפו מאז שנעקרו מבתיהם, מקהילתם וממשקיהם, ורובם הגדול עדיין לא הצליח להקים את המשקים מחדש. מי שדאג לעצמו מראש נמצא בחובות, ומי שלא עשה כן לא מעז לנסות, לאור הניסיון הקשה של חבריו.

חוסר הוודאות לגבי יישובי הקבע, הפיצוי החלקי ביותר, שאיננו מאפשר הקמת משקים מחדש, וחוסר מתן קצבת הסתגלות שאפשר לחיות ממנה עד הבנייה מחדש, אוכלים את האנשים האלה מבפנים. שבעי ביורוקרטיה, ויכוחים והשפלות ממצבם המתמשך כבר שנתיים, מה שהכי כואב להם, הוא שהם לא נלחמים על אידיאולוגיה או עקרונות. הם נאלצים להילחם על כסף, על פרנסה, על הדבר שהם ידעו לעשות בוקר בוקר, מזריחת החמה ועד שקיעתה: עבודה. 

איש איננו מאזין

ביום ראשון התכנסו כ-250 איש, חקלאים עקורי גוש קטיף, ליד אוהל המחאה שהוקם בין בית המשפט העליון למשרד ראש הממשלה. המקום הסמלי הזה הוזכר בדברי הנואמים כמה פעמים. הם אינם מסוגלים לשכוח איך נשיא העליון הקודם, אהרן ברק, הקציב להם שעתיים להרצות את טענותיהם נגד חוק הפינוי; הם גם זוכרים היטב איך ההרכב הנכבד לא הסכים לרדת אל גוש קטיף, לפני שהוא מחליט שגירושם של 8000 נפש הוא חוקי. לפניהם שוכנים משרדי הממשלה, אליהם מופנות מרבית הטענות. אולמרט, ברצונו דוחה וברצונו מקרב. אם יחליט, כהרף עין ישתפר מצבם. הרי כמה מאות מחבלים משתחררים השבוע בגלל מחוות, ומה איתם?

יום ראשון בבוקר היה אמור להיפתח בתהלוכה של כלי חקלאות רבים, אבל רק טרקטור אחד נכח במקום. הפגנת ההמונים לא התרוממה לגובה של ממש. "אנשים מיואשים, אין להם כוח", מסבירים חקלאים ואישי ציבור גם יחד. "השפילו אותם, ריסקו אותם, הם כבר לא מאמינים שאפשר לעשות משהו".

מי שכן אסף את עצמו והגיע, מניף שלטים וחוזר אחר הסיסמאות "אין פתרון לכל מתיישב", "לקחתם – תחזירו", "חממה תמורת חממה" וגם "אולמרט תתעורר" או "תתפטר". אחר-כך הם יורדים לכביש לכמה דקות. השוטרים מסביב לא זזים. בהמשך קורא שלמה וסרטייל, מחקלאי גני טל, להתאסף סביב הבימה ולהאזין. כמה אנשים יעלו אליה ויגידו את דברם.

הסדר המופתי שבו מתנהלים הדברים יכול היה להשלות מישהו שמדובר כאן באנשים רגועים, כמעט אדישים. אבל מבט מעמיק בפניהם של האנשים מגלה שפשוט נגמר הכוח, והתחושה היא שאין מי שיאזין. "למשרדי הממשלה היו טענות על כך שאנשים לא דיברו עם המנהלת לפני העקירה", אומר ליאור כלפא, יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף, "אבל החקלאים הם המגזר שכן דיבר, והיום המצב שלהם הוא הגרוע ביותר".

אם נחזור לרגע אל מזלטרין, הרי שהוא המקרה הקלאסי של אדם שיצא עם הסכם חתום. את קרקעותיו הוא מעבד כבר שנה וחצי. "אחת המטרות היתה לחזור לאורח חיים מסודר כמה שיותר מהר".

51 דונמים יש לו היום, והם כבר מניבים עגבניות שרי לייצוא. אבל, הוא אומר, בשל העובדה שהמדינה לא עשתה ניקוזים לחממות כפי שהיא התחייבה, הכול הוצף. לדבריו, הנזק שלו נאמד בשני מיליון שקלים וחצי, והנזקים של חבריו שנהגו כמוהו נאמדים סביב מיליון שקלים. הכסף שהם לקחו ועדיין לוקחים כדי להחיות את העסק, הוא מה שהיה אמור להיות הקירות, הרצפות, אולי גם התריסים של בתי הקבע שלהם.

כן, הם צעקו וכולם הגיעו, אנשי מנהלת סל"ע, אנשי משרד החקלאות ופקידים נוספים. "כולם באו וראו", מוסיף חברו, ציון יצחק, שגם הוא השקיע, עובד ומפסיד. "הבטיחו הבטחות, רשמו לעצמם שהיו בפגישה וזהו".

השניים מזכירים את הביורוקרטיה האינסופית שמעמידים בפני חקלאי הגוש. "אני היום שונא את המדינה שלי", מודה יצחק. "שני הבנים שלי היום לא בארץ, ואני לא מעודד אותם לחזור. ברגע שיהיה מי שיקנה את המשק שלי ושל החברים שלי, אנחנו נרד מהארץ. אולי נגור באתיופיה. למה אנחנו צריכים להפגין? למה בשביל לקבל את מה שמגיע לנו צריך להילחם ולצעוק? הפכו אותנו לשבר כלי. לכולם יש היום בעיה נפשית, והילדים לא מוכנים לשרת את המדינה שהרסה להם ולהורים שלהם את החיים".

השיחה עם מזלטרין ועם יצחק נערכת כמה ימים לפני ההפגנה. הם יהיו שם, הם אומרים, למרות שהם חושבים שהחבר'ה 'חלביים' מדי: "אני הצעתי להעלות לירושלים משאית עם אבנים ולרגום את הכנסת", אומר מזלטרין, "או לחסום צירים מרכזיים. לעמוד עם שלטים לא יעזור, צריך לשרוף את המדינה, צריך לסגור אותה, שכולם יעמדו על הרגליים".

"חבל שהאמנתי למדינה"


הסדר המופתי שבו מתנהלים הדברים יכול היה להשלות מישהו שמדובר כאן באנשים רגועים, כמעט אדישים. אבל מבט מעמיק בפניהם של האנשים מגלה שפשוט נגמר הכוח, והתחושה היא שאין מי שיאזין
גם אסף עסיס, חקלאי קטוע רגל ממלחמת ההתשה, לא ויתר והקים את חממותיו מחדש. 22 שנים גידל בגני טל 50 דונם ייחורים של גרניום. לפני שנתיים וחצי, כשחבל העקירה הלך והתהדק סביב צווארו, הוא החל לחפש קרקע חלופית. עסיס לא המתין לראות היכן יתיישבו חבריו ביום שאחרי. חודש לפני הפינוי נמצאה האדמה המיוחלת, והוא החל להעתיק את המשק שלו אל מול אזור התעשייה הדרומי של אשקלון.

על אף שהוא גר היום ביד בנימין, ובין הבית לחממות משתרעים 30 קילומטרים, עסיס לא התלונן. העיקר לא להפסיד את מפעל החיים. "התחלתי לעבוד עם הבטחות של המנהלת ומשרד החקלאות שהכול יהיה בסדר", הוא משחזר. "בשנה הראשונה זה היה קשה, לא הספקתי הכול. נסעתי לקניה, קניתי שם ייחורים ומכרתי אותם באירופה, כדי לא להפסיד את השוק. אף אחד לא כיסה לי את זה. עד כה השקעתי במשק 8 מיליון שקלים וחצי, וכדי להשלים את ההשקעה אני צריך עוד 4 מיליון. אבל הפיצוי שקיבלתי ממנהלת סל"ע, וסיימתי את העבודה מולם, עומד על 4 מיליון ו-400 אלף שקלים. נכון שהמנהלת הבטיחה שהם יכסו את הכול עד הסוף. אז הבטיחו".

עסיס מספר שבהתחלה שלחו אותו למנהלת ההשקעות של משרד החקלאות, כדי שיקבל מענקים של חקלאי עוטף עזה. סוף כל סוף, המשק שלו נמצא בדיוק שם; אבל פניו הושבו ריקם. "אמרו לנו שאנחנו לא גרים שם, זה רק המשק שלנו". היתה גם אפשרות שנייה, לקבל מענק אחר, שלו הם המתינו במשך שנתיים. "היה צריך לשרטט את הקו מחדש כדי לראות למי מגיעים המענקים", מסביר עסיס. "לפני שבוע התקשר אלי יוסי ישי, המשנה למנכ"ל משרד החקלאות, ואמר לי שאני אמנם בתוך הקו, אבל אי אפשר לתת לי את המענק, כי כבר הקמתי את החממות שלי, ואי אפשר לשלם למפרע".

אחר-כך אמרו לעסיס שישלמו לו דרך הוועדות המיוחדות. "הייתי הראשון והיחיד שהגיש בקשה, וראש הוועדה התייחס אלי בזלזול, ואמר לי: 'אם אני הייתי עורך הדין שלך, הייתי הולך איתך לבית משפט והיינו מנצחים שם, אבל אין לי סמכות לדון בזה'".
עסיס, שנמצא היום בחובות גדולים, מבקש מהמדינה שתעזוב את החוק. "שיתנו לי לפי הדין הכללי. בימית לא היו חוקי יסוד ויכלו לנפנף את האנשים, אבל לבגין היה מצפון. החוקים הם אלה שמקפחים אותנו. במקום המשפט, שם הרשע".

כשהחבר'ה שלך רואים אותך כך, איך זה משפיע עליהם?

"המדינה היתה צריכה לקחת אותנו כדוגמה, ולהראות שאפשר להקים את המשק מחדש, אבל זה הפוך. אנשים רואים את המשק שלי, שומעים את הסיפור ובורחים. גם אני חושב היום שעשיתי טעות, האמנתי למדינה יותר מדי". 
  
ריסקו להם את החיים

אהרון חזות, האיש המוביל את חקלאי הגוש ואת המאבק שלהם, גידל בגן אור "ילדים, עגבניות ופרחים ליצוא", ועזב את התחום כשנפצע בפיגוע טרור. הדבר לא גרם לו להפסיק להיות מעורב, ולמרות שעיסוקו ב-15 השנים האחרונות היה בניהול תחנת דלק, הוא שם, עם החקלאים, מנסה לקדם את מאבקם בכל דרך. "אני איש ציבור", הוא מסביר את מעורבותו.

חזות מתאר מציאות שלפיה מדברים עם החקלאים יפה, אבל לא נותנים כלום. "כל משא ומתן מתפרש כחולשה, ובוועדות הפנימיות שלהם אנחנו יודעים שהם קוראים לנו 'סחטנים'. ריסקו אותנו. לקחו לנו לא רק את הבית אלא את החיים".

כשחזות מדבר על חוק פינוי-פיצוי, הוא מספר שמנכ"ל משרד ראש הממשלה הקודם, אילן כהן, ירד לפרטי פרטים והבין שלפי ההיגיון הטמון בחוק, יוצא שהחקלאים כמעט צריכים לשלם למדינה. החוק שונה מאז בכמה סעיפים, אבל הוא נשאר עדיין בלתי הוגן.

הרוב המכריע מ-400 חקלאי הגוש אינם אנשים צעירים. מאחוריהם שנים רבות של עבודה חקלאית, ועתידם לוטה בערפל. מעבר לצורך להקים את העסק מחדש, אי החזקת העסק בשנתיים האחרונות פירושה איבוד השווקים, ושנתיים יקרות ופוריות של גיל העבודה. נוסף לכך, שנת תשס"ח המידפקת על הדלת היא שנת שמיטה.

אם בתחילת הדרך היו שטענו שהפיצוי שניתן לחקלאים הוא הוגן, היום מציגים חקלאי הגוש מסמכים אובייקטיביים והצהרות של בעלי מקצוע, שאינם חוששים לומר שהצדק איתם. מלבד תמיכה של צמרת משרד החקלאות, מציגים החקלאים את המסקנות של חברת 'מכלול', חברה חיצונית שמבצעת בדיקות כלכליות עבור משרדי הממשלה. החקלאים ביקשו מהחברה לבחון את הפיצוי המוצע להם על-ידי משרדי הממשלה, והחברה חקרה ויצאה עם ממצאים. נקודת המוצא היתה הפער בין ההכרזה המופיעה בסעיף 1 של חוק ההתנתקות: "מתן פיצויים הוגנים וראויים..." לבין יישומה בשטח.

מסלול הפיצוי לחקלאי הגוש יכול היה להתבצע בשני מסלולים: נכסי ופיננסי. חברת 'מכלול' בדקה את שני המסלולים האלה מבחינת הפיצויים שניתנו בפועל לחקלאים, השווי הריאלי של הנכסים שהיו להם בגוש, והעלות האמיתית של הקמת חממות זהות לאלו שהיו להם.

במקרה שהחקלאים אינם רצו להקים את משקיהם מחדש, שיעור הפיצוי, לפי 'מכלול', נע בין 35 אחוזים ל-49.6 אחוזים. המדינה חישבה שהיא נתנה לחקלאים הללו שני שלישים משווי החממות, אבל חברת 'מכלול' עמדה על כך שהמדינה השוותה את הנכסים לחממות ממוצעות בארץ, ואילו בגוש החממות הכילו יותר, ולכן גם עלו יותר. אגב, משרדי הממשלה אינם מאמינים לדיווחי החקלאים. חזות מסביר שהפקידים טוענים שלא היו בתי אריזה ולא היה ציוד שהחקלאים טוענים שהיה בחממותיהם.

57 שקלים לחודש


אסף עסיס, חקלאי קטוע רגליים מגני טל: "בשנה הראשונה לא הספקתי הכול. נסעתי לקניה, קניתי שם ייחורים ומכרתי אותם באירופה. עד כה השקעתי במשק 8 מיליון שקלים וחצי, ואני צריך עוד 4 מיליון. אבל הפיצוי שקיבלתי ממנהלת סל"ע עומד על 4 מיליון ו-400 אלף שקלים. המנהלת הבטיחה שהם יכסו את הכול עד הסוף. אז הבטיחו"
גם אצל מי שבחר להקים את משקו מחדש, ולכן הוא זכאי, לפחות לפי הספר, למענקים של מנהלת ההשקעות ושל מנהלת סל"ע, הפיצוי כולל המענקים יגיע מקסימום ל-85 אחוזים. ב'מכלול' שמו לב לעובדה שתנאי הגידול בגוש שונים מתנאי הגידול במקומות החדשים שאליהם הגיעו החקלאים, ולכן מדובר בעלויות אחרות. האקלים שונה, יש צורך בניקוז – שלא היה קיים בגוש, מאז העקירה התייקרו חומרי הגלם, אובדן עונות ועוד.

ב'מכלול' התייחסו גם לנושא של דמי הסתגלות, שאושרו לחקלאים לתקופה של חצי שנה עד שנה. לפי תוצאות המחקר, עד שמשק חדש מוקם, עומד על תלו ומניב פרנסה לבעליו, לוקח זמן רב, שבמהלכו אמור החקלאי למצוא אדמה, להעביר ולהקים תשתיות, לקבל אישור להעסקת עובדים, לשתול, לגדל ולמכור את היבול. לפי זה, נקבע בדו"ח, יש לאשר לחקלאים דמי הסתגלות עד הקטיף הראשון של היבול. לאחרים, שאינם מעוניינים לחזור ולעסוק בחקלאות, יש להעניק דמי הסתגלות עד שיסודרו בעבודה אחרת. כיום, על-פי חוק, מצבם של החקלאים שונה מזה של השכירים הרגילים, והם אינם זכאים לקצבאות הללו, או שהם זכאים להם בשיעור נמוך.

דוד גואטה מספר את סיפורו ליד המיקרופון של ההפגנה. כולם מאזינים, לפעמים מוחאים כפיים, הציניות מרקיעה שחקים. בשל מצבו הבריאותי לא הצליח גואטה להמציא לוועדות תלושי משכורת. ב'תאריך הקובע' לצרכי פיצויים גואטה עבר ניתוח מעקפים, ולכן לא עבד. הוא בסך הכול רצה דמי הסתגלות, שיהיה לו מה לאכול בחודשים שאחרי הגירוש. הוועדות השיבו את פניו ריקם.

"ידינו כבולות", הוא מצטט את התשובות. "אתה צודק, אבל זה לא אנחנו, זה החוק". הוא עבר ועדה ועוד ועדה, ואחר-כך פנה לבקש דמי הסתגלות כשכיר. "בוקר אחד מתקשר אלי עורך הדין ואומר לי: 'אישרו לך דמי הסתגלות, 57 שקלים לחודש'. אמרתי לו: 'אולי זו טעות, יכול להיות 5,700 שקל?' הוא ענה לי שגם מי שהפעיל משק קיבל 3500-4000 שקלים לחודש, אז בטוח לא מדובר בטעות. אמרתי לו: 'תבדוק בוועדה המיוחדת, זה לא יכול להיות'. אבל הוא אמר, 'כשאישרו לך את זה ביקשתי שיאשרו את דמי ההסתגלות לשנה, ולא הסכימו, רק ל-6 חודשים'".

גואטה ממשיך ומספר שהוא התקשר למנהלת ואמר להם שזו "בושה וחרפה, אני מעדיף לקבל החלטה על אפס שקלים מכם ולא 57 שקלים". הקול של גואטה יציב, אבל הידיים שלו, איש חולה לב, רועדות.

גם בנושא דמי הפרישה מצבם של החקלאים קשה יותר. החוק קובע ששכיר שמלאו לו 55 שנים ב'יום הקובע' זכאי לדמי פרישה. הכלל הזה איננו חל על החקלאים. "מצבי טוב", אומרת אניטה טוקר מ'נצר חזני'. "אני בת 61, אז אני מקבלת דמי זקנה בסך אלף ומשהו שקלים בחודש. חברי אינם מקבלי אפילו את זה".

בקלחת אחת עם ניצולי השואה

על הבמה עולה יהואר גל, שאיננו ממגורשי הגוש, אבל הגיע להזדהות. הצמיד הכתום עדיין על פרק ידו. גל מסביר כי מצבם של חקלאי הגוש איננו שונה ממצבם של ניצולי השואה, שגם אותם המדינה איננה מתביישת לעשוק. "מדינה שעושה כך לניצולי המחנות", הוא מסביר, "אין פלא שהיא גוזלת גם אתכם", הוא אומר, וזוכה להנהוני תמיכה. זו בדיוק התחושה של הנוכחים.

"מדובר בגזל, ותושבי מדינת ישראל צריכים לעמוד מאחורינו. היום זה אנחנו מחר זה כל אחד", מסבירה טוקר, מוותיקי נצר חזני. "הגזל שנעשה לנו זה לא רק נגד התורה, זה נגד 7 מצוות בני נוח. זאת המוסריות הכי בסיסית בעולם. זה צריך להיות משהו שמפריע לכל אזרח במדינה, לכל חבר כנסת. הוציאו אותנו בשם החוק, ובשם אותו חוק אתה צריך לנהוג בהגינות: לקחת משהו מבן אדם? תחזיר לו, ואם אתה לא יכול מאיזו סיבה ביורוקרטית, תביא לו בינתיים איזושהי פנסיה, שיהיה לו ממה לחיות".

טוקר מתגוררת היום עם משפחתה ב"שדות הארטישוק של עין צורים", וממתינה לאדמות חלופיות באזור נחל שורק. גם כשאלה יאושרו היא תהיה בבעיה, כי הפיצויים שקיבלה עבור החממות מכריחים אותה לקחת הלוואות של עוד 80 אחוזים כדי לשחזר את מה שהיה לה. אבל אם זה יקרה בקרוב, היא מבטיחה לחזור ולגדל. אחרי הכול, זו האהבה שלה.

לא הגיעו לכאן הרבה אנשים.

"לאנשים אין כוח. בשבילי זה פשוט ריפוי בעיסוק, ואני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו". טוקר מבהירה היטב, שהשקט שנראה על פני האנשים מסתיר זעם שעלול להתפרץ יום אחד. "שמעתי כאן אנשים שמדברים על אלימות. אין אפשרות אחרת, צריך לעשות מרד, שיבואו לעצור אותי. יכול להיות שנגיע לשלב כזה, כי אין עם מי לדבר, גוזלים אותנו לאור היום ונשאר לדבר רק עם הקדוש ברוך הוא – כמו בתקופת הפצמ"רים בגוש".

אז מה יהיה?


אנשי גוש קטיף הם אזרחים מלומדי הפגנות ופעולות מחאה. לפני שנתיים הם נלחמו על הבית בדרכים היצירתיות ביותר שאדם יכול להעלות בדעתו. אבל כאן, בירושלים, הנוכחות איננה גבוהה, וגם מי שבכל זאת הגיע איננו משוכנע שעמידה עם שלטים היא הדרך להשיב את הכספים האבודים. אז למה בעצם?

ליאור כלפא, יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף, חושב שיש לפעול בכל הערוצים, החל מהשפעה על דעת הקהל וכלה בוועדות הכנסת, מקום שבו הפך לחבר מן המניין כמעט. כלפא מספר על העשייה הפרלמנטרית והממשלתית, ומסביר שאם המדינה פועלת, היא עושה את זה בקצב "ישראלי טיפוסי". אבל המצב דורש קצב אחר: "את הגירוש הם עשו בחקיקת חירום, מלחמת ששת הימים.

תוך שישה ימים הם החריבו את הגוש והשאירו את האנשים תלויים באוויר, בלי בית ובלי כלום. השיקום של האנשים זו משימה לאומית, וזה דורש חקיקה לאומית, אבל הם מפחדים מזה, כי הם חוששים שלדבר תהיינה השלכות על אנשי יו"ש, ובכפולות".


אהרון חזות, האיש המוביל את חקלאי הגוש ואת המאבק שלהם, מתאר מציאות שלפיה מדברים עם החקלאים יפה, אבל לא נותנים כלום. "כל משא ומתן מתפרש כחולשה, ובוועדות הפנימיות שלהם אנחנו יודעים שהם קוראים לנו 'סחטנים'. ריסקו אותנו. לקחו לנו לא רק את הבית, אלא את החיים"
ובכל זאת, כלפה איננו מרים ידיים, ומסביר שמנכ"ל משרד ראש הממשלה אמר כי יבחן דרך לעבוד על חוק שמקצר תהליכים, שקודם בעבר על-ידי אריק שרון, בזמן העלייה מחבר העמים. "אנחנו עובדים על ההצעה הזאת כבר שבועות. ברור לי שהוא לא ייקח אותה כמו שהיא, אבל כעת יש סיכוי שהוא יפעל לפיה".

חבר הכנסת זבולון אורלב נכח גם הוא בהפגנה. במהלך השבוע ועד תשעה באב, התחייב בפני המארגנים, הוא יביא לאזור המאהל חברי כנסת מ'קדימה', 'העבודה' ו'מרצ'. ההזדהות עם מגורשי הגוש היא כבר עניין חוצה מפלגות (השבוע חתמו 15 ח"כים מרוב סיעות הבית על עצומה הדורשת להקים ועדת שרים לטיפול בבעיה). ולמרות זאת, הדברים אינם באים על פתרונם. 
   
"התמיכה היא תמיכה", מסביר אורלב, "אבל אין שר שידפוק על השולחן ויגיד לראש הממשלה: 'עד כאן'. אני מאוד מעריך את אנשי 'קדימה' שפועלים בנושא אנשי הגוש, אבל אין מרד של חברי הכנסת בנושא. עובדה שיש הצעות חוק שחתומים עליהם 60 ו-70 חברי כנסת, ואי אפשר להעביר אותן, כי ברגע שמביאים את זה להצבעה, אנשי הקואליציה שחתומים על ההצעות אומרים: 'בוא נדחה את זה'".

גם בנצי ליברמן היה ביום ראשון בשטח, הפעם בכובע קצת פחות רחב שוליים. הוא כבר לא יו"ר מועצת יש"ע, אבל עדיין איש ציבור, יו"ר המועצה האזורית שומרון (אגב, מועצת יש"ע מסייעת למפגינים בייעוץ לוגיסטיקי וארגון). ליברמן דווקא חושב שהפגנת החקלאים יכולה לעזור, כי היא מביאה את אנשי הגוש קרוב לכנסת, ואת מצוקתם האותנטית עד סמוך לאוזני נבחרי הציבור, שאמורים לבקר במאהל בימים הקרובים. הוא דווקא אופטימי: "מדובר על סביבות חצי מיליארד שקלים, שזה בערך הסכום של כספים ייחודיים של מפלגה לשנה. עבור מדינה זה לא הרבה, ומדובר בצרכים אקוטיים של אנשים".

את ליברמן אני גם שואלת על הציבור הכתום, שלא נמצא כאן. רק חקלאים מהגוש מראים נוכחות, וגם הם, לאור מצבם, אינם רבים. 

ההפגנות לפני הגירוש היו ענקיות, אבל הכתומים לא נמצאים כאן היום. האם ידענו לזעוק על חבלי ארץ, ועל עוולות כלכליות אנחנו לא יודעים לזעוק?

"התשובה היא כן", הוא משיב. "אני חושב שאנחנו צריכים להתכנס בתוך עצמנו ולשאול איך כשאנחנו קוראים לעלות לחומש אנשים באים באלפיהם, וכשאנחנו קוראים לבוא לפה אז הם לא. על מה הנביא זועק? האם לא על עוולות מוסריות? זו בעיה שאנחנו צריכים לתת עליה את הדעת, ולראות איך אנחנו מתקנים אותה. צריכים להגיע לכאן אנשים ולהפגין יחד, עד שיבואו הדברים על מקומם".

תגובה בסל"ע

ראש מנהלת סל"ע, גב' צביה שמעון:

"ממשלת ישראל נותנת לחקלאים שעסקו בחקלאות בגוש קטיף קרקעות ברחבי הארץ, לאחר שהכשירה ופיתחה בהם תשתיות בהשקעה של מאות אלפי שקלים מעבר לפיצוי שנקבע בחוק.

"בנוסף, משלמת הממשלה לחקלאים, גם לאלה שלא עסקו בפועל בחקלאות בגוש, פיצוי בשלושה מסלולים שונים, על-פי בחירתם. המסלולים הם פיננסי, נכסי ונורמטיבי. גובה הפיצוי עולה על הערך הריאלי של העסק שלהם ביום שבו החליטה המדינה על הפינוי. נוסף לפיצויים, עומדים לרשות החקלאים שלושה מענקים שונים המאפשרים להם להקים משק חדש.

"באשר לטענה כי יש חקלאים שטרם קיבלו את מלוא כספם – מדובר בחקלאים שטרם הגישו תביעת פיצויים למנהלת, או שטרם סיפקו את המסמכים הדרושים לפסיקת פיצוים סופית בעניינם.

"הממשלה קוראת לחקלאים שטרם הגישו את תביעת הפיצויים שלהם לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע, במטרה לפתור את הסוגיות העומדות על הפרק. דונמים רבים ממתינים לחקלאים שיבקשו לקבלם ולהקים עליהם את משקיהם. מנהלת הסיוע תלווה את החקלאים שירצו להקים משק חדש לכל אורך הדרך".

ofralax@gmil.com