חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 251ראשיהפצה

הגירוש שלא נגמר - בגליון השבוע

שלוש משפחות שנתיים ימים וטראומה אחת.
19/07/07, 16:34
עמנואל שילה וחגית רוטנברג

זעקות התפילה והבכי נדמו, תמרות האש והעשן נמוגו ברוחות שנשבו מן הים, וענני האבק כבר שקעו מעל עיי החורבות. שוב קופחת השמש על אדמת גוש קטיף השוממה מבלי יושביה, על הדשאים המיובשים, ועל גיבובי הברזל והבטון שהיו פעם גן עדן. קיץ ועוד קיץ, והלב עדיין מורתח וקרוע, ממאן להתנחם.

במחנות העקורים העגומים שבדרום יושבים גם היום, שנתיים אחרי, האלפים שחייהם נלקחו מהם באבחת החלטה אכזרית. מתלבטים עדיין, תוך ישיבה כפויה בבתי-עראי צפופים מפח ומקרטון, האם להתאבל על כל מה שאבד להם, או אולי להתאונן על האבטלה, המגורים העלובים והיחס המחפיר של ההווה, או שמא דווקא העתיד, שעדיין לוט בערפל הביורוקרטי, הוא זה שצריך להטריד את מנוחתם. 
 
שנתיים לאחר הגירוש, בחרנו לפגוש שלוש ממשפחות העקורים ולהביא את סיפורן. לא הלכנו הפעם על הסיפורים הקשים יותר, קורעי הלב, על התמוטטות כלכלית טוטאלית, התערערות התא המשפחתי או התדרדרות בריאותית חמורה. אין אלו המשפחות הנושאות עימן את תופעות הלוואי הנוראות ביותר שהולידה העקירה. אך אולי סיפורם של אלה שחווים 'רק' את התוצאות הטבעיות והבלתי נמנעות של הגירוש, ממחיש ביתר שאת את עוצמת העוול שנגרם למגורשים.

משפחת דהן, משפחת טשנדי ומשפחת נמיר, כל אחת בדרכה, מביאות עם סיפורן רוח גדולה של מסירות נפש, אמונה ולכידות משפחתית. הרוח הזו, שממשיכה לפעם גם שנתיים אחרי, לא מותירה ספק: אריק שרון, שותפיו לפשע וממשיכי דרכו לא יהיו אלו שיגידו את המילה האחרונה במדינת ישראל.

משפחת דהן/ נוה דקלים – יד בנימין: תחזירו את מה שגזלתם

באלבום תמונות עב כרס, סידרו שמעון ויסכה דהן עשרות תמונות המתעדות מטר אחרי מטר את הבית המרווח והמטופח שבנו בנווה דקלים: הסלון, העציצים, המטבח, הגינה, הנדנדה בחצר, ואפילו המרצפות, הכיורים וחדר האמבטיה. האלבום הזה הוא כל מה שנשאר מהבית היפה בן שתי הקומות, שהכיל את חייה של משפחה ברוכת ילדים, שמחה ותוססת, שהכתה שורשים בגוש קטיף במשך 16 שנה.

בקרוון ('אלמור') הכפול של שמעון, יסכה ושבעת ילדיהם ביד בנימין, ממשיכה משפחת דהן לשמור על שגרה משפחתית בריאה, לצד זעם גלוי על המדינה שנטשה אותם. מבית של 270 מ"ר, עברה המשפחה למבנה ארעי ששטחו 120 מ"ר. "השם האמיתי של הדבר הזה הוא פחון", אומר שמעון. "זה עשוי מפח שמייצר חום אימים. מצאו לזה שם מכובס". את שכר הדירה הגבוה בסך 500 דולרים הנגבה מהם מדי חודש, הם משלמים עבור מבנה שרצפתו עקומה, שחלק ממרצפותיו סדוקות ושבורות, קירותיו רפים עד שכמעט במגע יד נפערים בהם חורים, שאותם מכסים הילדים בסטיקרים. "פה זו לא בעיה להרחיב את הבית", מחייכים שמעון ויסכה, ומראים את הקיר בחדרו של הבן יאיר, שפשוט נבקע וזז לאחור בגלל מיטה שהוצמדה אליו. "מדי פעם באים הקבלנים ורושמים מה צריך לתקן", מספרת יסכה, "לפעמים הם גם באים לתקן את זה. ובגלל החורים,העכברים חוגגים פה. כבר למדנו לחיות איתם".

למרות תנאי הדיור הלא פשוטים, שמעון אומר שלא זו המצוקה העיקרית: "אנשים מצאו בסופו של דבר איפה להניח את הראש. אבל הבעיה הכי אקוטית של הגירוש היא הפרנסה". שמעון, בן ירוחם, ויסכה, שגדלה בירושלים, חיו בנוה דקלים מיום נישואיהם. יסכה עסקה בעבודת הבית ובגידול הילדים. שמעון, בוגר ישיבת ההסדר בנוה דקלים, הקים עסק מצליח לחשמל ואלקטרוניקה שאותו ניהל מהבית רחב-הידיים בנווה דקלים. הוא ביצע עבודות בכל הגוש עבור לקוחות רבים תושבי החבל, וכן עבור חברות ממשלתיות ואחרות. עם הגירוש איבדה משפחת דהן את מקור פרנסתה. מייד עם ההגעה בירושלים החל שמעון לטפל בצרכיהם של עשרות משפחות המגורשים שהיו עמם במלון. בזכות כישוריו הארגוניים גיבש משרד החינוך עבורו משרה של עבודה חינוכית ניהולית עם קהילת המגורשים בהיקף משתנה למשך כמה חודשים. אולם זמן מה לאחר השתקעות ביד בנימין בוטלה משרה זו, ושמעון נותר עומד בפני שוקת שבורה. "פיזית, לא יכולתי להקים פה את העסק מחדש. ביד בנימין אין מקום לסיכה", הוא מסביר.

"בחצר, כמו שהיה בגוש, ודאי שלא יכולתי להקים חדר עבודה, כי פשוט אין מקום. הכול מלא במחסנים עם הציוד שלנו מהבית" - ציוד שאגב נהרס עם כל יום שעובר עליו במחסני הפלסטיק בחוץ. בעיה נוספת, מסביר שמעון, היא בעיית הקליינטורה הגדולה שהיתה לו בגוש וכעת נפוצה לכל עבר. וכל זאת, מלבד הפיצויים על העסק, הדרושים לצורך הקמתו מחדש, אותם עדיין לא קיבל.

כאן ניצב שמעון, כמו בעלי עסקים אחרים מהגוש, בפני מחסום ביורוקרטי בלתי עביר כמעט. "בחוק קבעו פיצוי מגוחך על בתי עסק. את התחשיבים המסובכים אתה לא יכול לעשות לבד, צריך בשביל זה רואה חשבון". שמעון קיבל חוברת עבה המפרטת את המסמכים שעליו להגיש על מנת להתחיל בהליך קבלת הפיצויים לעסק. "דורשים מסמכים מלפני שמונה שנים. מי שמר את זה? מי חשב אז שיהיה גירוש? הם דרשו שאביא אישור מחברה שעבדתי איתה פעם, והיום היא לא קיימת כבר. רוצים שאנבור בארכיונים של מס הכנסה, למרות שהם יכולים לגשת בעצמם למחשב של מס הכנסה ולקבל תדפיס. אבל זה לא מספיק בשבילם. הם לא סומכים עליך, רוצים שתביא הכול לבד. ואחרי שהבאת את כל המסמכים – דורשים שתביא מסמכים נוספים". רואה החשבון שהעריך עבור שמעון את הפיצוי שהוא צפוי לקבל עבור העסק, נקב במחיר מגוחך. "עם זה אני לא יכול להקים את העסק מחדש".

חוסר האונים מול מסכת הפקידים והחוקים, גורם לשמעון לכעס מצטבר על המדינה: "אם לקחת לי את העט, מגיע לי העט בחזרה ופיצוי על זה שלקחת לי. זו רמת הדיון האנושית הבסיסית שצריכה להיות, אבל זה לא כך מול המנהלת: אני, בתור מי שלקחו לי את החיים, הבית והפרנסה, צריך להתווכח איתם האם מגיע לי לקבל בחזרה את מה שלקחו ממני. זה ויכוח שלא יכול להתקיים בין בני אנוש. הכעס על המדינה הוא עצום", הוא מסכם.

אובדן מקור פרנסתה של המשפחה הביא עמו ירידה ברמת החיים. "אנחנו עושים היום חשבון על כל שקל שמוציאים. כשהילדים מבקשים משהו, אנחנו בודקים אם צריך, או שאפשר להסתדר עם הקיים".

בתוך ערימת האלבומים והקלסרים בהם מתעדת משפחת דהן בפרוטרוט את חייה מלפני הגירוש ובמהלכו, ישנו אלבום קטן: "הגירוש". החיילים שנכנסים לבית, שלומית, הבת הגדולה, היום בת 16, שמנסה לדבר מול פניהן האטומות של החיילות, הישיבה בחצר בפעם האחרונה עם הילדים שמנגנים – כולם מתועדים בדייקנות שמעלה דמעות. "מה יש באלבום הזה, עמיחי, אתה יודע?" שואל שמעון את בנו הקטן בן החמש. עמיחי מתלבט. "אין שם כלום", הוא עונה, וכובש את פניו בחולצתו של האב. "נכון, אין שם כלום", חוזר אחריו שמעון, ומלטף אותו.

כשנכנסו החיילים ונופפו בדף המצולם שעליו הודפס צו הגירוש של אלוף הפיקוד, שמעון לא ידע אם לכעוס או להיעלב: "אתה לא מתבייש?" הוא אמר למפקד כיתת המגרשים, "אתה בא להוציא אותי מהבית שלי, מהחיים שלי, וככה אתה מגרש אותי, עם סטנסיל? לא מגיע לנו משהו קצת יותר אנושי?".

ביום שלפני הגירוש התכנסה המשפחה לדון בדרכי ההתמודדות עם המגרשים. שמעון ויסכה חשבו לנקוט באסטרטגיית הדיבור והשכנוע, אולם עד מהרה גילו שתחנוניהם נופלים על אוזניים ערלות: "ניסינו לשכנע אותם לסרב, שאלנו אותם מה יגידו לילדים שלהם, מה יהיה עם הילדים שלנו. אבל הם באו עם קלטת בראש, ובלחיצת כפתור אמרו מה שהזינו אותם במפקדה. אנחנו שואלים מה יהיה איתנו, והתשובה היחידה שלהם היא: 'איך אתם רוצים לצאת, על הרגליים או שניקח אתכם?'", משחזר שמעון.

על שאלת גורלם העתידי, השיבו החיילים בדבקות כי הם בטוחים שהמדינה כבר דאגה לכל הפתרונות, וכי הבתים ובתי הספר לילדים כבר מוכנים. "אחד הקצינים הבטיח לי שיברר מה יעשו איתנו אחרי הגירוש. עד היום אני מחכה לתשובה שלו", אומר שמעון בחיוך מר. קצין אחר משפחת דהן מביתה, דווקא התקשר אליהם אחרי שבועיים: "רק עכשיו הבנתי מה עשיתי ומה עשו לכם. אולי אפשר לעזור?". אבל משפחת דהן כבר לא יכלה לסלוח. "הבית שלנו כבר הרוס. את מה שעשית אין להשיב", אמר שמעון.

בני המשפחה יצאו לבסוף על רגליהם מהבית. במבט לאחור, הם מצטערים על הקלות בה נעזב ביתם. שמעון עוד חשב בהתחלה שמבצעי הגירוש אינם כה רעים, ושבטח יעזרו להם להשתקם. "אחרי כמה ימים במלון, הבנתי מה קורה, ואמרתי לעצמי: 'איזה טמבל ופראייר הייתי שככה עזבתי את הבית'".

הילדים הגדולים יותר תבעו מאבק נחוש יותר. את שלומית, הבת הגדולה, היה קשה מאוד להוציא מהבית. יסכה ניסתה אז לשכנע אותה לצאת מתוך דאגה אימהית, אך היום היא אומרת: "אני מצטערת על זה, הייתי צריכה לתת לה להישאר שם. אלה השורשים שלה".

שלומית עצמה, תלמידת אולפנת 'רעיה' בבית אל, סבורה שכל המאבק היה צריך להיראות אחרת: "אם כל משפחה היתה מתבצרת בביתה, והיה לוקח שעות להוציא אותה, הכול היה קשה יותר. בצורה שבה זה התבצע, נראה היה שאנשים פשוט הרימו ידיים. זו פשוט בושה", היא אומרת בכאב. שמעון מקשיב לה ומוסיף משלו: "התחושה שוויתרת בצורה כל כך פשוטה וזולה על החיים שלך, בלי מאבק משמעותי – לא עוזבת אותך".

בליל יום העצמאות התקיימו בקהילת העקורים ביד בנימין שני מניינים שונים: תפילת חג בתוך בית הכנסת, ומניין מתפללים בחוץ בנוסח רגיל של חול. משפחת דהן התפללה אמנם בתוך בית הכנסת, אבל כששואלים אותם על תליית דגל, הם משיבים: "דגל לא. עד כאן". הבן הבכור אהוד, שסיים לאחרונה כיתה י"א, אומר שבשירות הצבאי שלו הוא לא יחשוב היכן יוכל לתרום יותר, אלא יחפש תפקיד שיועיל לו בעתידו האישי והמקצועי.

משפחת דהן כבר עובדת על התכנון האדריכלי של הבית שתבנה ביד בנימין. כספי הפיצויים לא יספיקו כדי לבית גדול כמו שהיה להם שם. אם לא יצוצו עוד מכשולים ביורקרטיים, הם מקווים שבעוד שנתיים, לאחר ארבע שנים, יחזרו לחיות בבית נורמלי, בית שלהם.

אתם חושבים לפעמים על החזרה לגוש?

פניה של יסכה מוארות בחיוך קורן. "בוודאי", היא אומרת. "אנחנו חולמים במקביל על הבית והעסק שנקים פה מחדש, אבל לצד זה חולמים על חזרה. מתגעגעים למה שהיה, גם אם יודעים שלשחזר את זה שם, זה לא תהליך של מהיום למחר. יש בנו ציפיה לחזור לגוש, ואם לא אנחנו, שהילדים שלנו יגורו שם".    

משפחת טשנדי/ נוה דקלים – ניצן : המלחמה על הבית

יום חמישי בלילה, י"ג אב תשס"ה. מאז שעות הבוקר הספיקו לובשי השחורים לפנות את שני בתי הכנסת בנוה דקלים, על מאות בני הנוער שמילאו אותם, גירשו מביתם את תושבי כפר דרום ואף הכריעו את המאבק הקשה על גג בית הכנסת ביישוב. אתגר אחד הם עדיין לא צלחו: ביתה הגדול של משפחת טשנדי בנוה דקלים עדיין הומה אדם. "עוד לא היה לנו בית אחד בגוש קטיף שעשה לנו כזה דבר", התחנן מפקד כוח הגירוש לפני אפרים טשנדי "די, עשיתם את המחאה שלכם. עכשיו תצאו". אפרים לא התרגש: "זו לא מחאה", הודיע, "אני מהבית שלי לא יוצא".  
  
24 שנים עשו אפרים וחנה טשנדי בנוה דקלים. הם בנו את חייהם ומשפחתם כשלנגד עיניהם צומחים אט אט בתים מן החולות, ויישובי הגוש קמים זה אחר זה. מלכתחילה הגיעו רק ל'שליחות זמנית' של שלוש שנים מקריית ארבע, בה התגוררו, כדי שאפרים יוכל לנהל את בית הספר הממ"ד של הגוש, 'נאות קטיף', שהיה אז בחיתוליו. חנה עבדה כמורה בבית הספר ובהמשך כמחנכת ויועצת באולפנת נוה דקלים שקמה מאוחר יותר. אפרים ניהל את בית הספר שנים ארוכות, והנהיג קו חינוכי ברור ואמיץ בתקופות המורכבות של הטרור שהיכה בתלמידים ובמשפחותיהם ותחת התקפות הפצמ"רים הבלתי פוסקות. היום, בסלון ה'קרווילה' בניצן, מה שנשאר לו ממפעל החיים המשגשג והמפואר בן מאות התלמידים, שטיפח בעשר אצבעותיו, הוא רק אלבום כרומו צבעוני של חצי יובל ל'נאות קטיף'. הוא מחליק את ידו באהבה על כל עמוד וכל תמונה מימיו הראשונים של בית הספר.
     
בשנתיים שקדמו לגירוש שהו בני הזוג בשליחות חינוכית במקסיקו. הילדים אמנם נשארו לגור בבית, והקשר האינטרנטי עם הארץ היה יומיומי, אך כאשר נחתו אפרים וחנה בנמל התעופה בן גוריון, חודש לפני הגירוש, הם נסחפו באחת לתוך מערבולת האירועים. "הבת שלנו באה לאסוף אותנו משדה התעופה. היו לה דמעות בעיניים והקול שלה רעד", מספרת חנה. "הרגשתי שהיא הולכת לבשר משהו נורא, כאילו מישהו מת". כששאלו ההורים בדאגה מה קרה, ענתה הבת: "אני רק רוצה להכין אתכם: בדיוק כשיצאנו מנוה דקלים כדי לאסוף אתכם, סגרו את הגוש. כשנחזור תצטרכו להראות תעודת זהות". "לכאורה בסך הכול תעודת זהות", משחזרת חנה "אבל מה שעמד מאחורי זה הוא שהסוף מגיע".

עם החזרה לנוה דקלים, התחיל אפרים להתוודע להלכי הרוח ביישובו. הוא שמע דיונים בשאלה האם לארוז או לא, הסברים שהמאבק הוא בעצם השהיה בבית עד היום האחרון, 'היה לא תהיה' ועוד. משהו לא הסתדר לו. כמי שמגדיר את עצמו מ'הזן החברוני', שנטל חלק אקטיבי במאבקים בסבסטיה, ימית, חברון ועוד, הוא לא היה מוכן להשלים עם הקו שמסתפק באי עזיבה של הבית מראש. "ההתבצרויות בסבסטיה היו מאבק לא פשוט, אז על הבית שלנו יהיה פחות? נעצרנו בימית, אז בגוש קטיף, הבית שלנו, לא יהיה מאבק של אלפים? בשבילי להיכנס למעצר זה מינימום. פשוט לא הבנתי מה קורה שם", הוא אומר על הקו ששמע מפי חבריו ליישוב. שבוע לאחר הנחיתה פתחה משפחת טשנדי את ביתה לעשרות שב"חים, שהפכו לחלק מהמשפחה, גם אם מספרם היה כה רב עד שחנה לא ידעה לזהות מי הם היוצאים ובאים בביתה.

ביום שלישי שאחרי ט' באב, התקיים מפגש תושבים בבית הכנסת אחרי תפילת שחרית. מהמפגש הזה חזר אפרים בעיניים אדומות. השניים נכנסו לשיחה פרטית בחדרם, והבינו שאת קו המאבק הם יקבעו לעצמם. "הבנו שמי שיישאר בבית ביום שלישי אחרי חצות, מועד האולטימטום שהציבו לתושבים, לוקח אחריות על כל נזק שיקרה לו. ישבנו והחלטנו שאנחנו לא יוצאים במועד הזה. קראנו לילדים ושיתפנו אותם בהחלטה. כולם הסכימו פה אחד: אנחנו לא אורזים, לא מתקפלים, לא יוצאים מפה לבד.

נשארים עד שיוציאו אותנו מהבית", משחזרת חנה את המפגש הטעון. "ישבנו כולנו בחדר ובכינו. קמנו, ויצאנו בעיניים אדומות לשב"חים שלנו שישבו בסלון. אמרנו להם: 'זה יקרה הערב. קיבלנו החלטה משפחתית לא לעזוב. זו הדרך שלנו, אבל אנחנו לא כופים על אף אחד להישאר'. כולם פרצו בבכי גדול ואמרו שהם נשארים איתנו. היתה שירה גדולה והתעלות. כשהתפזרנו ידענו שאנחנו עוברים לחלק השני: יוצאים למאבק".

אפרים מספר שלא היתה חשיבה מסודרת על האופן הטכני של המאבק. "בשבוע האחרון אמרתי לשב"חים: 'כאן יהיה מאבק. בית לא עוזבים'. הם שאלו אותי: 'אפשר קונצרטינות?' אמרתי: 'כן'. 'בזנ"טים?' 'כן', 'להתבצר?' 'כן'. כך צריך להיות מאבק". 

המשפחות שבחרו להישאר אחרי התאריך בו נכנס לתוקפו חוק ההתנתקות, עמדו בפני איומים כלכליים כבדים: תשלום הפיצויים, הרכב, הריהוט והרכוש בבית - עתידם של כל אלו עמד תחת סימן שאלה גדול ומרתיע. התרחיש הצפוי למשפחה כזו היה להישאר בחוסר כל, פשוטו כמשמעו. בעניין זה אומרים חנה ואפרים כי הם לא שופטים את ההנהגה, שהחליטה על קו שנוהג באחריות כלפי אוכלוסיה גדולה ביישובים שלא היתה בנויה למאבק, וגם לא את התושבים שהחליטו לעזוב מאימת אותו חוק.

בני הזוג טשנדי, שבבעלותם היה בית בן עשרה חדרים ושתי קומות עם חצר מטופחת, עמדו בפני ההחלטה הקשה ביותר מבחינתם. "אמרתי לחנה: צריך להחליט". עם קבלת ההחלטה, פנה אפרים לבני הבית: "זה הבית שלנו, ואנחנו לוקחים בחשבון שהכול הולך לאיבוד. לא מעניין אותנו מה יקרה עם הרכוש הזה, כי רכוש אפשר להשלים". ביום הגירוש ביקשו הילדים, בשנות העשרים לחייהם, לנפץ מה שניתן בבית. "עוד לא היה ברור שיהרסו את הבתים, והם לא יכלו לשאת את המחשבה שערבים יגורו פה", אומרת חנה. "כשהם שברו את הקרמיקות אמרתי: לא נורא. אם תתבטל הגזירה נקנה קרמיקה חדשה".

ביום שלישי בלילה, שעות ספורות לפני פקיעת האולטימטום, הקיפה שורת חיילים את בית טשנדי, והמפקד נכנס לדבר עם אפרים. הקצין, שהורה לאפרים לארוז חפצים ליציאה ולעזוב את הבית, נתקל בשאלות מדוקדקות מצדו של אפרים כיצד בדיוק עליו לארוז, מה צריך לקחת, לאן יובילו אותם ועוד. נציג צה"ל, שלא ידע לענות על דבר מלבד הפקודה שהושמה בפיו, החל לגמגם, והשיחה התמשכה אל תוך הלילה. זה בדיוק מה שרצה אפרים. "רציתי למשוך את הפגישה כדי שבשעה 12 בלילה נהיה עדיין בבית, ויהי מה. זה היה בשבילי תרפיה, שנעבור את הזמן הזה ונישאר פה".

בסיום השיחה דרש אפרים מהקצין לחזור רק כאשר יהיו לו תשובות מפורטות בנוגע לעתידם. הוא תיבל את דבריו בסיפור: "אתה מזכיר לי סיפור ילדות שגדלתי עליו", אמר לקצין. "עוזרי הנאצים שבאו למשפחתה של אימא שלי בהונגריה אמרו להורים שתוך שעתיים הם צריכים לעזוב את הבית. צר לי, אבל זה מזכיר לי את החיים שלנו כאן. רק שאתה נותן לי חצי שעה. גם שם אמרו להם לקחת מזוודות עם הדברים החשובים, וגם שם אמרו להם שלא יחזרו יותר הביתה".
     
אפרים קרא לכל השב"חים לסלון וכולם ישבו שם ופרצו בשירה אדירה בדמעות לעיני החיילים. "הקצין הדתי שבא ניסה להראות שהוא איתנו", מספרת חנה באירוניה, "אז הוא הצטרף איתם לשירה, להראות שהוא מכיר". החיילים עזבו בידיים ריקות, ובשתיים לפנות בוקר נערכה סעודת הודיה רבתי בבית טשנדי. "לא ידענו מה יהיה", מסביר אפרים, "אבל סעודת ההודיה היתה על מה שהיה לנו 24 שנים בגוש, הברכה הגדולה הזו. היה לנו גן עדן עלי אדמות". "חלום טוב", מוסיפה חנה בגעגוע.

באותו לילה גילתה חנה כי בין השב"חים שהתארחו בביתה היה גם חייל גולני, תושב הר חברון, שערק מהצבא על מנת להצטרף למאבק בגירוש. כשהגיע ביקש מייד בגדים להחלפה. "הוא אמר שהוא לא מסוגל להישאר עם המדים האלה עליו", נזכרת חנה. מלבד החייל, שהו בבית טשנדי עוד שלושה קציני גולני במילואים, לא כולל אחד מבני המשפחה, שהיה 'גולנצ'יק' משוחרר.

ביום חמישי בשעה רבע לשש בבוקר, הוזרמו כוחות גדולים לבית טשנדי, שנחשב למתחם מבוצר של ממש, על כל השב"חים, בני המשפחה ויוצאי היחידות הקרביות שמילאו אותו. במשך כמה שעות ניתנה פקודה לא להתעסק עם המתחם. אפרים יצא בינתיים לסיבוב בנוה דקלים בהזמנת יניב עשור, מפקד גדוד 51 של גולני. לאחר זמן מה פנה עשור לאפרים: "קיבלתי טלפון שמפנים את הבית שלך". "אל תדבר שטויות", ענה אפרים "את הבית שלי לא מפנים". השניים הגיעו לבית, ועיניו של אפרים חשכו: עשרות חיילים לובשי שחורים, מנופים, מכולות, הכול סביב ביתו שלו. קצין בכיר וענק בשם יוני פנה אליו ופתח בשיחה: "אני מבקש מכם להתפנות. אם אתם רוצים לעשות קודם טקס – בבקשה". הקצינים, המג"ד והמ"פ שנכחו במקום, שמעו את תשובתו הברורה של אפרים: "אני לא פה בשביל טקסים. על הבית שלי תהיה מלחמה". יוני עדיין לא תפש: "טוב, תשירו קצת.
נבוא בעוד חצי שעה". אפרים בשלו: "אנחנו לא שרים. אנחנו נלחמים". יוני, שנבהל מהמושג 'מלחמה', קיבל הבהרה מאפרים שאם הצבא לא ינהג באלימות, גם אנשיו ינהגו בהתאם. "אני לא אקרא לך נאצי ולא אזרוק עליך ביצים", הטעים "אבל בבית שלי תהיה מלחמה".

והמלחמה החלה: העשרות הרבות שבאו לחזק את משפחת טשנדי התבצרו בבית פנימה, ובמרפסת הקומה השנייה, במטרה ליצור את המסלול הארוך והקשה ביותר להוצאת כל אחד ואחד מהמתבצרים. "אני מצטער שוויתרנו בסוף על הקונצרטינות והשמן במדרגות", אומר אפרים, "זה היה עושה את המאבק נחוש יותר". חנה היתה זו שהחליטה ברגע האחרון שלא להשתמש באמצעים אלו, מחשש שחייל יחליק וייפצע אנושות בראשו, תוצאה שהיא לא מוכנה לשאת על מצפונה.

חמישים איש ישבו במרפסת הקטנה אחוזים זה בזה. השירה שבקעה מפיהם למעלה, זכתה למענה חוזר מפי תושבים ושב"חים שהסתובבו בחוץ, והצטרפו לשירים ולתפילות. "הביאו לנו גורילות במדי צה"ל", מספרים בני הזוג, "אבל היה להם קשה מאוד להוציא כל אחד. את הבחור הראשון לקח להם שעה שלימה להוציא". המסלול תוכנן כך שאחרי שיצליחו לנתק מישהו מהאחיזה בחבריו, יצטרכו המגרשים לעבור איתו שני משקופים, סלון בקומה העליונה, מדרגות לולייניות, סלון למטה, פתח נוסף, כאשר עליהם להיאבק כל הזמן באדם שמשתולל בידיהם ומנסה להיאחז בכל מה שאפשר בבית. חמש שעות ארך פינויים של הבחורים.

פניאל, הצאצא הגולנצ'יק לבית טשנדי, היה אחד האיומים הגדולים על המגרשים. "בצבא פחדו ממנו. ידעו שהוא היה מהמארגנים העיקריים של ההתנגדות בקרב הנוער. השאירו אותו לסוף, והיה להם מאוד קשה. גמרו אותו", מספרים ההורים.
מאבקן של בנות טשנדי היה נחוש לא פחות. רעות היתה הבת האחרונה שהוצאה בחצות מהבית, והוריה מעידים ש"החיילות חטפו ממנה חזק". בת אחרת, ברכה, גילתה שני טורים של חיילות ממלאים את חדרה האהוב. "היא נתנה להם נאום כזה", משחזרת חנה "הסבירה להם מה עברה כל החיים שלה בחדר הזה, שאלה איך הן מעזות לעמוד כאן. בסוף הדברים שלה החיילות פרצו בבכי ופשוט ברחו מהחדר. חלקן לא הסכימו לחזור לשם יותר".

ניצחון נוסף ומעניין השיגו הבנות מול החיילות בדרישה שיחליפו את המדים בחולצות טריקו לבנות. "הבנות אמרו שהמדים עם הדגל עליהם מביישים את המדינה, ושהן דורשות שהחיילות יחליפו את המדים בחולצות רגילות, אחרת הן לא יירדו. החיילות הסכימו והחליפו את המדים בחולצות שנתנו להן הבנות". יוני, המפקד, לא התיר לצלם את המעמד המביש מבחינתו, כפי שדרשו הבנות, והן בתמורה הבטיחו מאבק, וקיימו. החיילות, מעידים ההורים, התנהגו כמו חיות במהלך הפינוי.
   
כשעמד הכול לפני סיום, ניגש יוני, מפקד הגירוש, אל חנה, שישבה בפינה מבודדת, ואמר: "אמאל'ה, אני רוצה להגיד לך שאת יכולה להיות גאה בילדים שלך. יש לך ילדים גיבורים. תסבירי לי איך לכם הדתיים יש ילדים כאלה".

שנתיים חלפו מאז אותו מאבק נועז וייחודי בו נאחזה משפחת טשנדי בציפורניה עד הרגע האחרון בקירות ביתה. הרבה חיזוקים הם קיבלו מאז על הדרך שבה בחרו, והרבה הרהורים בנוסח "אם כולם היו כמותכם, אז אולי..." הושמעו באוזניהם. לאפרים וחנה מהווה הזיכרון הזה סוג של נחמה. "בתוך כל ההשפלה הגדולה, נתנו לילדים לצאת בכבוד. זה לא קל לעבור את זה, אבל הם יודעים שנפרדו מהבית כמו מישהו שלא רוצה לצאת מהבית".

 בני הזוג מדגישים כי אינם מתכוונים שתשתמע מדבריהם חלילה נימה שיפוטית כלפי מי שנהג באופן שונה, אולם הם סבורים שהתנהלות אחרת היתה יכולה להביא לתוצאות אחרות. "ראיתי תמונות של תושבים שיצאו מחובקים עם המגרשים. בכיתי: איזה חילול ה'!", אומר אפרים, ומוסיף באותו עניין: "אם כל בית בגוש היה כמו בית בעמונה, מה היה קורה?" הוא שואל, וקובע: "עמונה היתה רפואה בשבילנו. זה השלב הראשון לאיך צריכה להיראות התנגדות. זה הרים את כבודה של א"י, של יהודי שמוסר את נפשו למען א"י, ולאו דווקא אם הוא לבוש במדי זית".

חנה ואפרים טשנדי הצליחו לחזור למעין שגרת עבודה. שניהם עובדי משרד החינוך, שדואג להם למשרות חלופיות. אולם גם הם, שמזלם שפר עליהם יחסית לעומת אחיהם המובטלים, מתמודדים עם קשיים לא פשוטים: אפרים הועבר מניהול 'נאות קטיף', אותו הקים מחדש למשך שנה, לאחר הגירוש. בשבילו הפרידה ממפעל חייו היא "גירוש שני", כהגדרתו. עבודתו הנוכחית, כאחראי ארצי על נושא השמיטה במשרד החינוך, מהווה תפקיד מסוג שונה, על כל קשיי ההסתגלות הכרוכים בכך. חנה, שהיתה רגילה לצעוד כמה דקות לעבודה בנוה דקלים, נאלצה להתחיל להתנייד בטרמפים לביה"ס בשפיר. התנאים הורעו, וגם השנה היא תוצנח למקום עבודה חדש שאליו תצטרך להתרגל שוב.

מתחת למעטה השגרה היומיומית, הכעס עדיין מפעפע. הילדים זועמים על המדינה והצבא, "הם הודיעו לנו שלא נהרהר אפילו לקנות דגל". הבן פניאל, שהיה 'מורעל' על הצבא, קיבל טלפון להתייצב למילואים: "עד שההורים שלי לא יגורו בבית קבע, תשכחו מהמילואים שלי", השיב לקצינה.

לחנה יש מטען משלה: ביום השנה הקודם לחורבן גוש קטיף, היא נתקלה באחד האירועים בשלטים אופטימיים בנוסח 'ממשיכים קדימה'. עם זה היא לא מוכנה להשלים: "יש אנשים שאומרים הכול בסדר, הכל אידיאלי. אני אומרת: לא. אני מאוד כועסת, ואנחנו לא נשכח ולא נסלח. בפירוש מדגישים את 'לא נסלח' בבית הזה. וממשיכים קדימה, אין סתירה. אנחנו חיים, חולמים על בנייה, אבל אני לא יכולה להסתדר עם אנשים שאומרים: 'הכול נגמר, הכול יפה'. לא, זה לא נגמר בכלל".      
               
משפחת נמיר / נוה דקלים – יד בנימין : התנתקות מהביפר, מהמדינה ומתרבות המערב

הוא קם בבוקר, הלך לעבודה במרפאה, נסע לערוך ברית מילה, חזר למרפאה, נסע לערוך ברית נוספת, הספיק לעשות סיבוב ריצה יומי, חזר הביתה ועדיין הוא מרגיש שלא עשה היום כלום.

ד"ר סודי נמיר, הרופא בה"א הידיעה של גוש קטיף, מרגיש מובטל כמעט ללא שרשרת הביפרים והזימוניות שהיתה מעטרת את חגורתו עד לפני שנתיים. בלי להיות כונן 24 שעות, בלי העיסוק ברפואת חירום, בלי ההקפצה לכל אירוע טרור שהתרחש ברחבי הרצועה והצלת חיים כפשוטה כמעט מדי יום – כל זה יצר חלל עצום בחייו הפעלתניים של ד"ר סודי.

אמנם מאז הגירוש לא היו ימים רבים בהם לא עבד. 'שערי צדק', מרפאות במבשרת ציון, בקריית ארבע ובאזור יד בנימין, הן חלק מהתחנות שעבר בחייו המקצועיים בשנתיים האחרונות, וזאת מלבד עבודתו הנוספת כמוהל, במקרים רבים אצל משפחות המגורשים. "זה כמו לקחת הר אדם ולהכניס אותו לבקבוק קטן", מסבירה אשתו, רבקה, את המצוקה. "קטן עליו איזו מרפאה במבשרת".

חוש ההומור המחודד שהיה מפורסם בקרב מטופליו הרבים בגוש קטיף (כמו לפתוח את דלת המרפאה לחולים ולשאול: "אז את מי אני צריך להציל היום?") לא מתקבל בהבנה אצל המטופלים במושבים, עימם עבד כחצי שנה, בעיקר בטיפול בניירת. "היה מאוד מעניין במושב", הוא מחייך עם ניצוץ שובב בעיניו, "עשיתי שם כפרת עוונות. שם היו מקללים ומבזים אותי בשביל לקבל איזה פתק. אמרתי לעצמי: כל הכבוד המדומה שקיבלתי בגוש, פה אני מקבל את התיקון". כיום הוא עובד במרפאה בעין צורים ומקבל גם חולים בקליניקה קטנה שפתח בקרווילה המשפחתית ביד בנימין. "אני מרגיש שאני מנוצל 50 אחוז ממה שעשיתי בגוש. שם ידעתי בכל רגע נתון מה קורה עם כל מטופל. כאן בסוף היום אתה נועל את המרפאה ולא יודע מה קורה עם החולה בשאר הזמן. זה לא מודל עבודה בשבילי".

 לאחר שגורשו מביתם, בתום מאבק עיקש שגם מתועד בסרט רב עוצמה, שוכנו בני משפחת נמיר במלון בירושלים. המצב היה בלתי נסבל: סודי לא יכול לשאת את הבטלה ואת הערבים שעבדו במטבח, עשרה ילדים שהתרוצצו בין המעליות והחדרים מחוסר מעש, ילד שנזקק לטיפול פסיכולוגי בשל הגירוש, ולידתה של הבת הקטנה שלושה שבועות אחרי הגירוש, שהיתה אמנם פתח לנחמה אך לא השתלבה עם שהות ממושכת במלון. בהתייעצות עם הרב מרכדי אליהו, חזר ד"ר סודי עם משפחתו לכור מחצבתו הרוחני בקריית ארבע, אך לאחר שמונה חודשים הניסיון נכשל. "סודי לא מצא את הנישה שלו שם. זו היתה השנה הכי שקטה מבחינה ביטחונית שהיתה בקרייה. חסרו לנו גם משפחות המגורשים שיהיו איתנו, זה סוג של תרפיה", מסבירה רבקה. "הבת שלי אמרה שרוצים להרים את העיניים, לראות את השכנה ממול ולדעת שהיא מבינה בדיוק מה את עוברת". לסודי הפריעו גם בעיות צניעות בהופעתן של נשים חילוניות בקריה, הן בהליכה ברחוב והן בביקורים לצורך טיפול במרפאתו.

"נאלצנו להתפשר על מקום לא אידיאלי בין כביש 3 לכביש 8", הוא מסביר את המעבר ליד בנימין. גם כאן הם לא מוצאים את מקומם בין שברי הקהילות שהתקבצו באופן אקראי, ובעיקר בשל המיקום מהצד הלא נכון מבחינתם של הקו הירוק. "מפני חטאינו גלינו בארצנו", אומר סודי לילדים, "זו גלות בתוך הארץ, אך גם יד בנימין היא כנראה ארץ ישראל. ה' בודק אותנו אם אנחנו אוהבים את ארץ ישראל באמת, ולא רק מחוץ לקו הירוק". סודי מתנחם בכך שביד בנימין הוא "גולה למקום תורה": הוא חזר ללמוד עם החברותא שלו בישיבת 'תורת החיים' שהתמקמה באתר זה.

למדנותו של ד"ר סודי הביאה אותו גם לשיעורים בנושאי רפואה והלכה של הרב יצחק זילברשטיין בבני ברק. דקות ספורות לאחר שגורש מביתו, והוא עוד כולו כואב והמום, צלצל אצלו הנייד. מעברו השני של הקו היה הרב זילברשטיין. "אתם תזכו לראות בנחמת ישראל", אמר בכאב ובקול נרגש, "אתם מוסרים את נפשכם על הארץ כמו ר' יהודה הלוי, וכמוהו גם תזכו לראות בנחמת ישראל". שבועיים מאוחר יותר עלה ד"ר סודי לביתו של הרב זילברשטיין. "ישבתי אצלו בסלון ופשוט בכיתי ובכיתי. הוא ישב ובכה איתי גם".

המגורים ביד בנימין, כאמור, מהווים את אחת ההתמודדויות העיקריות של משפחת נמיר לדורותיה בעקבות הגירוש. "הילדים שואלים מה יש לנו לחפש ביד בנימין. זה הקושי הגדול", מסבירה רבקה, "כי מי שחי בתוך שליחות, בין אם זה המגורים בגוש ובין אם זו העבודה של סודי, קשה לו לרדת מהפאזה הזאת. אנחנו אומרים לילדים שנשמח אם הם יתחתנו ויגורו ביישוב ביו"ש, ונעבור לגור לידם".

עד לפני שנתיים הכירו רוב האנשים את רבקה נמיר בכינויה 'בקי'. גם את זה שינה הגירוש. "אנחנו משילים מעצמנו את כל תרבות המערב", היא מסבירה את החזרה לשם העברי, "השורש של מה שגירש אותנו הוא שאנו שטופים בתרבות המערב". מכאן קצרה הדרך להתנתקותה מהמדינה: "היום אני לא מניפה דגל, ביום העצמאות הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לעלות לחומש. כל השלטון רקוב מהיסוד, יונק מתרבות המערב. רואים עד כמה מי שלא מחובר לתורה נופל, ולכן מהרסיך ומחריביך ממך ייצאו". רבקה לא מסוגלת להסתכל על חיילים, ולא מפריע לה שבנה הגדול לא מתגייס לצבא. "הוא לא זקוק לתבלין הזה שצה"ל נותן לחייל. הוא היה חייל בצבאות ה' בגירוש". רבקה רואה רק פתרון אחד למצב: "אני יודעת שב"ה אני מגדלת משפחה שתהיה יראת שמים, ובדרך הזו נכבוש את המדינה". 

לד"ר סודי מצידו יש ביקורת נוקבת על הציבור הדתי לאומי, שלוקה לדבריו באי קבלת מרות של הרבנים הגדולים: "אצל החרדים גדלות בתורה זה הדבר הבלעדי והקובע, ולא יקום מאן דהוא ויצפצף נגדו. אצלנו כל אחד תופס מיקרופון, רשאי להביע את כל מה שיש לו. כשאנו נראים כך, התוצאות הן בהתאם". בחירתו של מנהיג חילוני לראשות מועצת יש"ע, היא לדעתו סימפטום נוסף לחולי בציבור הדתי: "אנחנו ציבור שהתורה רק מפריעה לו במובנים מסוימים. לוקחים את המדינה כערך בפני עצמו ומכופפים לזה הכול. מגיעים למצב שיו"ר יש"ע המתחדשת הוא אדם בלי כיפה וזה לא מפריע לאף אחד. אנחנו מעמידים בראשנו אנשים שלא חיים לפי מערכת ערכים של תורה, והרי ראינו לאיזה ערכים מושחתים אפשר להגיע בלי תורה".

אחת המסקנות של ד"ר סודי מהגירוש היא שהציבור הדתי, כאשר יגדיר את עצמו נכון, הוא התקווה היחידה של המדינה. "עלינו להעמיד מערכת ערכים יצוקה. יש לנו ערכים נצחיים שנמות בשבילם, ולא נהיה סלחנים למי שנלחם בהם".
               
האמונה וחיבור החיים לקב"ה בכל מצב רק התחזקו אצל משפחת נמיר בעקבות הגירוש, אך עדיין הכאב על מה שאבד הוא גדול. "זה כואב בכל הגוף", אומרת רבקה, "כשאני מדברת איתך עומדת לי גולה בגרון. יש חלל שלא יעזור נגדו כלום". הילדים, היא מספרת, מבקשים בכל יום אחרי קריאת שמע שה' יחזיר אותם לגוש קטיף. כשרבקה קוראת את קריאת שמע היא רואה מול עיניה את תמונות הגירוש וגם את חתונת הבן הגדול מלפני חודשיים. "אני רואה את זה מול זה. שניהם באו מאת ה'. בעיניי גם החתונה וגם הגירוש הם נס".