בשבע 251:שנתיים לגירוש

אנשים שהמערכת בחרה , ד' באב תשס"ז

עוד אבנך ונבנית/ נתנאל יוסיפון, תנועת קוממיות

מדי שנה בשנה, מגיש שגריר ארגנטינה בלונדון לממשלת בריטניה מחאה רשמית מטעם ממשלתו, על כך שבריטניה גזלה מארגנטינה את איי פוקלנד. לארגנטינה אין די כוח צבאי כדי להשיב לעצמה את האיים הכבושים, אולם על פי המשפט הבינלאומי, כדי לשמור על זכותה לתבוע את זכויותיה בקרקע, עליה למחות בפני הכובשים בכל שנה.

עם ישראל נוהג כך כבר אלפי שנים. בכל השנה ובמיוחד בתשעה באב, אנו שבים ומזכירים לעצמנו ולעולם כולו, כי אנו תובעים את זכותנו לשוב ולבנות מחדש את ארצנו הקדושה ובית מקדשנו.

אולם, כלל פשוט אמר רבי יהודה הלוי - מחאה וזיכרון כוחם יפה רק בזמן שכל כוחו של התובע בפיו בלבד, אך מי שבידיו לנקוט צעדים מעשיים להשבת זכויותיו בקרקע הנגזלת, והוא מסתפק בהצהרות ודיבורים, הרי כל דבריו "כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר" (כוזרי ב, כד).
 
בשנה שעברה, סביב יום השנה הראשון לגירוש הנורא מגוש קטיף ומצפון השומרון התקיימו אירועי זיכרון רבים. אך השנה, בעזרת ה' ובזכות מסירות נפשם של רבבות העולים לחומש -  בחנוכה, ז' ניסן, יום העצמאות וכו' סיוון, שהעפילו לפסגת ההר במאמצים גדולים, אנו בשלים להתקדם מהזיכרון אל צעדים מעשיים לקראת בניין הישובים החרבים מחדש.

ביום השנה השני לחורבן, אסור לנו להסתפק בכיסופים והצהרות בלבד, פן יהפכו דיבורינו למילים ריקות. עלינו לעשות כל שביכולתנו, כדי לשוב ולקומם את ההריסות. לפיכך, פתח השבוע מטה 'חומש תחילה' במבצע גדול לבניין חומש מחדש. המבצע הזה הוא רק הגל הראשון. מי שאדמת גוש קטיף בוערת בעצמותיו מוזמן להצטרף לגל השני בשבוע הבא עלינו לטובה, ולא לשכוח להצטרף ביום חמישי גם לצעדה לניסנית, שתפתח את מהלך השיבה לגוש קטיף כולו. "גזירה על המת שישתכח מן הלב", אבל זכרוננו ומעשינו מעידים, יותר מכל, שגוש קטיף וצפון השומרון ישובו בעזרת ה' לחיות ולפרוח. 

מדינה הולכת לאיבוד/ ערן שטרנברג 

האדישות שגילתה החברה הישראלית לנוכח פשעי הגירוש והחורבן , מעידה כי ישראל נמצאת על תהום של סכנה קיומית

כידוע, אנלוגיות היסטוריות הינן דבר מסוכן שיש לנקוט בו זהירות, אך מנגד, התעלמות מן ההיסטוריה גם היא דבר פסול. אם יש סיטואציה המזכירה בעיני את מצבה של מדינת ישראל כיום היא תקופת בית שני, בה העם בחלקו אמנם היה בארץ אך ללא נבואה וללא נסים גלויים. ואם יש דמות שעולה לנגד עיני בבואי לחשוב על אריאל שרון כסמלה של תקופתנו הרי שזה המלך הורדוס.

הורדוס כשרון, היה מלך חזק ורב עוצמה כלפי פנים, ושליט בובה כלפי חוץ, גם הוא עסק בקדחתנות בישוב הארץ ותנופת הבנייה חסרת התקדים בה נקט הותירה את רישומה העז במפת הארץ עד ימינו אלה. שיא פועלו היה בשיפוצו, ובעצם בבנייתו מחדש של בית המקדש עליו אמרו חז"ל: "כל מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו".

מנגד, ממש באותה עת, התייחס הורדוס באכזריות לבני עמו. הכביד את עולו עליהם והרג בהם אלפים. בד בבד עם שיפוץ בית המקדש קבע הורדוס בשעריו פסל של נשר מוזהב – סמלה של רומא, פטרוניתו. ניתן לומר באירוניה כי רומא נתנה ורומא לקחה, יהי שמה מקולל לעד.

דומה כי ישנה הקבלה זועקת בין הורדוס ובין שרון, שכמוהו, בנה יישובים רבים בארץ, החריב את חלקם ופתח את הפתח המוסרי לחורבן השאר. גם שרון, האמביציונר, ראה בבניה עצמה פרויקט, ומסתבר כי ערך יישוב הארץ היה משני בעיניו. על האכזריות בה נקט כלפי הציבור הכתום ובפרט כנגד מגורשי גוש קטיף אין מה להרחיב. העובדה ששרון בנס לא שפך דם נזקפת בעיניי אך ורק לזכות המגורשים וכלל הציבור הכתום (על זה נאמר רצה לאכול חזיר והעלה טלה בידו), יש אף שיאמרו כי גם על שרון ניתן להחיל את המימרה המפורסמת שנאמרה על הורדוס: "עלה לשלטון כמו שועל, מלך כמו נמר ומת כמו כלב". אגב, שניהם ניחנו בבנים לא מוכשרים במיוחד ושניהם חיסלו את הגורם בעזרתו נבנו – הורדוס את בית חשמונאי ושרון את הליכוד. במחילה מהחשמונאים על ההשוואה.

הבעיה עם ההקבלה הזועקת הזו היא משמעותה העקרונית ומה שבא אחריה. הרמב"ם, ממקום מושבו בגלות יכול היה לכתוב בהלכות חנוכה שיש לחוג את החג כיוון ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה", ובחשבון זה הוא כלל את תקופתו האפילה של הורדוס. אמת ויציב, מדברים אלו משמע שלמרות שהשלטון המושחת חולל תהליכים שהובילו לחורבן מאוחר יותר יש לשמוח על כל רגע ורגע בקיומו, אך מנגד אסור לשכוח שזה טוב כמובן לפרספקטיבה של אלף שנה לאחר החורבן. העובדה שישנם כאלו שמשתמשים בציטוט הזה ובנסיבות בו נכתב בעצם הימים הללו במדינת ישראל, ובאמצעותו מסרסים כל יוזמה לשינוי, היא מזעזעת בעיני כיוון שבכך ישנה הודאה שאנו נעים ל... חורבן. מי שמצטט ראוי שיזכור שזו עסקת חבילה.

 המקורות ההיסטוריים (יוספוס ועוד) מלמדים על כך שהעם לא קנה את זה בתקופה המדוברת. שוב ושוב שלחו היהודים שקצה נפשם במצב משלחות של נכבדים לרומאים והתחננו לביטול השלטון היהודי (!) בארץ. לבסוף השיגו את מבוקשם ולאחר שסולק בנו המושחת של הורדוס מונו נציבים רומאיים לשלוט בארץ, אלו התגלו לבסוף כאכזריים עוד יותר וגרמו לחורבן הבית. התהליך שהחל בימי שרון (וגם אנשי שמאל מודים כיום ששלטונו חיסל מוסרית כל חלקה טובה) וממשיך כיום תחת השלטון הנוכחי עשוי להמאיס לבסוף על הציבור בארץ את עצם קיומו של שלטון יהודי. זו לכשעצמה סיבה שבגינה אני לא סולח לעצמי על כך שהפסדנו במאבק בגוש קטיף. מי שהתבטא בסגנון "יש להקריב את גוש קטיף על מזבח אחדותה של החברה הישראלית" וכו' פשוט לא הבין כלל על מה המאבק. החברה הישראלית אולי נותרה מאוחדת פיזית (?) אך יחד עם חורבן גוש קטיף נחרב גם חלק גדול מנשמתה. הגוף אולי קיים אך העצבים משותקים והם כמעט אינם מעבירים למרכז את התחושות. נמק האדישות כלפי המגורשים התפשט גם לשדרות ומי יודע לאן עוד יגיע חלילה. במצב שכזה עלולה להשתרר תחושה, ממש כבימי הורדוס והלאה, שאם זו עצמאות יהודית אז כל העסק באמת לא שווה. העובדה שבעוד אלף שנה עשויים להוקיר עצמאות זו אינה יכולה לשמש כעת צידוק לכל תועבה.

דומה כי בריחתה המתמדת של ישראל מפני ייעודה וזהותה היהודית צופנת מאבקים מכריעים בהמשך. האם ייקלט המסר כי המאבק הוא לא על יישוב כזה או אחר אלא על קיומה של המדינה? האם יופנם כי הבתים, האבנים והחממות הם ביטוי חיצוני לזהות ולמהות וכי בשל כך אסור להפסיד? האם יימצא העוז להציל את ישראל מעצמה? הפסד נוסף לא רק שיגרור מלחמה איומה עם אויבינו פי כמה מזו האחרונה בצפון, אלא יגביר את רוח הנכאים שפשתה בחברה ואת חוסר האמון במדינה ובמוסדותיה, עד כדי סכנת קיום חלילה. האתגר הגדול של טלטול המדינה לצורך יקיצה מההיפנוזה רגע לפני הנפילה לתהום מוטל דווקא על אוהביה. רק להם יש סיכוי להצליח במשימה הכה מורכבת והכמעט בלתי אפשרית, כיצד לנקז את המורסה בעוצמה המכוונת לכך שהגוף יתחשל ולא יתחסל.

האמנם יילמד הלקח ההיסטורי? עמונה השאירה סימן כחול וכואב בגוף הלאומי, אך מנגד, שם התברר שהגוף מגיב והעצבים אכן מעבירים את תחושות הכאב. בשל כך עמונה היא סימן מעודד בהשוואה לאדישות ששררה אחרי חורבן הגוש. גם בחומש ישנן כמה סנוניות חיוביות נוספות באופק... ימים יגידו.

מאבק על המובן מאליו/ ליאור כלפא

שנה: השנתיים האחרונות היו מבחן התמודדות קשה ביותר למגורשי הגוש. רק האמונה הגדולה תאפשר לעבור את המבחן הזה.

המתמטיקה לא תמיד צודקת. בתקופה שחלפה מאז הגירוש למדנו על בשרנו שמיליון, חמישים ואחת אלף ומאתיים דקות הם הרבה יותר מאשר שנתיים ימים, למרות השוויון מבחינה חשבונית.

השנתיים שחלפו מאז שנעקרנו מבתינו התקדמו בקצב של דקות. היתה זו תקופה ממושכת של חוסר ודאות, ימים של תקווה לצד ימים לא מעטים של מפח נפש. התמודדות יומיומית בין הפיתוי לשקוע בייאוש מול חומת האטימות, הביורוקרטיה חוסר המחשבה והתכנון של המדינה, לבין חובת האחריות והאמונה כי אמנם נפלנו, אך "קמנו ונתעודד".

וכך, במשך שנתיים נאלצנו, תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, להיאבק על מה שעבור כל אזרח הוא מובן מאליו; על זכיותינו הלגיטימיות, על השבת הרכוש שנגזל מאיתנו, על קורת גג של קבע שהוחרבה לנו, על הזכות להתפרנס בכבוד, על הזכות לעבד את אדמותינו, על הצורך להצמיח ולראות פירות בעמלנו, על קיומן של הקהילות והמסגרות החברתיות שלנו, על מוסדות חינוך יציבים לילדינו, על הזכות להתגייס ללא תשאולים פוליטיים ועל הזכות להמשיך את מפעל הערכים שוקק החיים שלנו.

כיום פועלים ראשי הקהילות בשתי חזיתות מרכזיות: קידום יישובי הקבע, ושיקום החקלאים ובעלי העסקים, זאת נוסף למאבקים הנקודתיים יותר. למרות המאבקים העיקשים שמתנהלים, נראה שהמשימות קשות מאוד, ורשויות המדינה עדיין לא התגייסו כראוי ועדיין אינן רואות בכך משימה לאומית, כפי שהיה צריך להיות.

האבסורד הוא שבניגוד למאבקים קודמים של הציבור הכתום, במאבקי השיקום השגנו את דעת הקהל. למרות זאת, הממשלה 'סוחבת רגליים' ואיננה מציעה פתרונות מספקים. התוספת של חצי מיליארד ₪ לשיקום המשפחתי הנה משמעותית, אך היא עדיין איננה נותנת מענה למכלול הנושאים, כגון יישובי הקבע, חקלאות, עסקים ובעיות פרנסה. למרות זאת, אנו אנשי אמונה, והרוח שנשבה בתוכנו לפני הגירוש עוד קיימת. בעזרת ה' "עוד יבנו בתים ויטעו כרמים..."

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

כמו נשמה שנקרעה מהגוף/ אייל ורד

י"ז באב תשס"ו. ליל שבת עקב. על דרך לבנה בין מטולה לכפר יובל עמדו בזה אחר זה שורת הטנקים שלנו, מוכנים להיכנס ללבנון. תאורת הצריח הכחלחלה האירה רק מעט, ומהקשר נשמעו פקודות אחרונות לפני יציאה. הלב דפק, אך לא רק לקראת הכניסה הצפויה. היה שם משהו בפנים שלא נתן מנוח, שביקש לפרוץ כל השבוע, אך לא קיבל מקום, וכעת, לפני הכניסה הוא תובע את שלו. הסדק נפתח. י"ז באב . היום לפני שנה גורשנו מנצרים.  גל ענק של געגוע החל לגלגל עצמו מבפנים החוצה. ראשון עלה מול פני היום ההוא, קשה ומר, תהומות של כאב וצער, ותימהון עצום - איך ייתכן שככה יעשו יהודים לאחיהם?  גלים נוספים החלו מגיעים, אחד אחרי השני, מציפים את הלב. מול עיני אני רואה כמו נשמה גדולה, מלאת חיים, מלאת גבורה ואופטימיות, ותוכה רצוף אמונה, כשלפתע, נקרע  ממנה הגוף והיא מרחפת למעלה, אפופת כאב, מחפשת גוף חדש להיות ניצוקת אליו שנית, מחפשת מקום לשוב ולהינטע.
 
תמונות רצות אחת אחרי השנייה, המנחת, הציר, בית הכנסת שלנו, האוטובוס של איציק, אך בעיקר, האנשים, החיוך שתמיד על הפנים לא משנה איזה לילה עבר, האופטימיות חסרת התקנה, שתמיד היתה נגד כל הסיכויים, ובעיקר, התמימות. תמימות מסוג מאוד מיוחד, של אנשים מאוד חכמים שבוחרים בתמימות, כי הם יודעים שכל דרך אחרת, מפוכחת ושכלית, לא תחזיק מעמד בנצרים. יש בי געגוע לתמימות הזו שבכלל שרתה על כל גוש קטיף ומי יודע מה הגירוש עשה לה.

הלב מתרחב ומתכווץ חליפות, ומחשבה עולה, מה שלום נצרים כעת. איך היא אחרי שנה לבד? מה עבר עליה?  פקודת התנועה ניתקה אותי מהכחול של הים והחזירה אותי לכחול מעומעם של הצריח. מתחילים תנועה לתוך לבנון. אבל זה כבר סיפור אחר.   


פתרון עכשיו/ ח"כ אורי אריאל
 
נמאס לשמוע נאומים והבטחות, המגורשים רוצים לוחות זמנים # הממשלה מחוייבת לתת עדיפות ראשונה לפתרון מצוקת העקורים שנגרמה ביוזמתה
 
אינני מצליח שלא לפתוח בציטוט מ'הגשש החיוור': "מכיוון שנתכנסו פה הערב, באולם חגיגי זה, והימים ימי חשבון, והלילות – לא באים בחשבון כלל, רצינו לקבל כמה תשובות, ולהעמיד אי אלו שאלות על דיוקן, ומהקהל הנכבד נבקש לפצוח את סגור לבו, להיות ישר עם עצמו, ואם למישהו יש להגיד משהו להגיד – שיקום".

השבוע, גם בכנסת, הימים הם ימי חשבון. על סדר יומה של הממשלה נמצאים נושאים רבים: מינוי שרים, ועדת התרופות, פליטי דארפור, עלויות החינוך וצמצום הפערים הכלכלים. מובן שבכל נושא הממשלה עושה כמיטב יכולתה לעזור בבעיות הקיימות, בחלק ההצלחה גדולה יותר ובחלק פחות. אך מצב מגורשי גוש קטיף, המחדל המתמשך, האטימות והביורוקרטיה – הבעיה הזו היא שונה במהותה. כי את הבעיה הזאת יצרה הממשלה!

עד לפני שנתיים, אנשי הגוש התלבטו לאיזה גן לשלוח את ילדיהם, כמו כולנו. הם התייעצו איזה פרחים לייצא השנה, כמו כל חקלאי, ושאלו את עצמם באיזה צבע לצבוע את הסלון, כמו כל זוג באביב. החלטת ממשלה אחת הפכה אותם לפליטים.

בגלל הממשלה, המצב היום הוא שמי שיודע לאיזה גן הילדים הולכים בעוד חודשיים – שיקום. מי שיודע מתי 70 אחוזים מהחקלאים יקבלו אדמה – שיקום. מי שיודע מתי ייבנו הבתים וסלון שאפשר לצבוע – שיקום. אף אחד לא קם!

המשלה לא בנתה אף בית.

כי הממשלה לא יזמה את חטיפת החיילים, והממשלה איננה יוזמת את המחלות ואת עלות התרופות, והממשלה איננה יוזמת את הזקנה. ובכל זאת, הממשלה עושה את המרב כדי לעזור.

לעומת זאת, הממשלה יזמה את הגירוש. הממשלה השקיעה 10 מיליארדים במהלך מפלג והרסני, הממשלה פילגה את העם וסירסה את הצבא, הממשלה הרסה חיים וחלום של אזרחים. הממשלה התחייבה לתת פתרון, ועדיין, אף אחד לא קם!

הנתונים יבשים, המציאות דומעת

מתוך 26 יישובי קבע, התחילה עבודה רק בשני אתרים. 1450 איש מובטלים. 370 חקלאים לא קיבלו אדמות. לאף מגורש לא נבנה בית! רק 50 חקלאים (מתוך כ-400 משקים חקלאיים) קיבלו אדמות. מתוכם, רק חלק קטן מאוד חזרו לפעול ברמה של גידול ממש. גם המעטים שחזרו לגדל נאלצים להתמודד עם בעיות רבות בנושא תשתיות בשטח (אין תשתיות מלאות של חשמל, ביוב, ניקוז  וכו').  החקלאים איבדו את השווקים, הקניינים וצינורות השיווק בחו"ל.

1232 בני הנוער, בכיתות ז'-י"ב, מפוזרים ב-120 מוסדות לימוד. הנוער שגורש חי במציאות של חוסר ודאות מתמשך ובמצב של חוסר יציבות לימודית, משפחתית, חברתית וקהילתית. מציאות זו משפיעה על הנוער ומכניסה אותו למצב רגשי קשה של דאגה, פחד וחששות. אצל רבים מבני הנוער נוצרו פערים לימודיים, הנובעים מחסרונן של מסגרות לימודיות מסודרות, וכן עקב הקושי להתרכז בלימודים.

מגורשים רבים צריכים להתמודד עם לחצים נפשיים קשים בעקבות המצב שאליו נדחקו כתוצאה מהגירוש. רבות מהמשפחות סובלות מקשיים כלכליים הנובעים מהאבטלה הכפויה, מהעתיד הבלתי ברור, מפירוק הקהילה ומאיבוד החברים, מחוסר מקום בקראווילה, מהקושי לנהל חיי משפחה תקינים, מאי היכולת לארח אפילו בני משפחה קרובים, מביורוקרטיה המצריכה כוחות נפש. הם חיים בתנאי לחץ ואי וודאות מתמשכים.

תושבים רבים אינם עובדים (שלא מרצונם), ולכן משתמשים בכספי הפיצויים לקיום היומיומי, במקום לשמור אותם לבניית ביתם. מגורש אחד תיאר לנו כך את המצב: "שלשום אכלתי את הטיח, היום את הבלוקים, ומחר אוכל את היסודות..."

לפני יותר מ-7 חודשים, בביקור באתר חלוצית, אמר אהוד אולמרט את הדברים הבאים: "אנחנו חייבים לשדר לכל עם ישראל שהחלק השני של ההתנתקות הוא בנייה. החלק השני של היציאה מעזה הוא לא בריחה מארץ ישראל אלא בנייה בארץ ישראל, במרחבי הנגב. אם אתם רוצים, זה המפגש של הקונצנזוס ההיסטורי, של הגשמת חלומו של בן גוריון, לבין אלה שלא גדלו בבית מדרשו אבל שיודעים להתחבר לחזון הזה, ברגע שבו זה יכריע את גורלה של מדינת ישראל".

אמר, אך לא עשה. לצערנו, מתברר שלפי הממשלה, אין חלק שני. האנשים גורשו, יושבים חסרי עבודה בקרוונים מתפרקים ולא רואים התחלה של בית. הבריחה של הממשלה איננה רק מהארץ. הבריחה היא מאחריות. בריחה מהאנשים, מהחלוצים, מאלה שרוצים להמשיך ולבנות, רוצים להגשים את החלום. מגיע להם בית. מגיע להם החלום!

מי שיכול להסביר לילדים קטנים איפה הגן שלהם – שיקום. מי שיכול להגיד לאדם שראה את ביתו נהרס מתי יהיה לו בית – שיקום. מי שיכול להגיד לחקלאים מתי יזכו לקטוף פרחים – שיקום. ש-י-ק-ו-ם!

אף אחד לא קם.

המגורשים, ומחצית העם שתמכה בהם ובמאבקם הצודק והמוסרי מאין כמוהו, התעייפו מלשמוע הבטחות ונאומים על עשייה. הם רוצים לוחות זמנים. אם 'החלק הראשון' של הגירוש היה נבלה, 'החלק השני', שמבושש לבוא, הוא חרפה. לכולנו, אבל בעיקר לממשלה.

הכותב הוא יו"ר סיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל ויו"ר השדולה למען המגורשים

הסליחה תבוא אחרי החרטה/ יגאל קירשנזפט

"בוא תציל את נשמתי האובדת" - כך נשמע בפלאפון סנ"צ מאיר בן-ישי ידידי משכבר הימים, חבר לנשק וכעת סגן מפקד הגירוש, הרוח החיה הרעה של הגירוש.  בן ישי ייזכר לנצח כמי שעומד ומכריז מול בית הכנסת המרכזי בנוה-דקלים: "אני קורא לכולם לצאת...".

שבוע לפני הגירוש, אני במיטתי, פצוע מפצמ"ר. בן-ישי, אז ידידי, בא לביקור חולים בלוויית חבריו. לאחר זמן נודע לי שאלה היו הפסיכולוגים הראשיים של הגירוש. בן-ישי ניצל את ידידותנו הטובה לביקור חולים כדי ללמוד על הסכנות הצפויות מחברו הפצוע.

היה זה ביום ראשון, שלושה ימים אחרי שגורשנו מנוה-דקלים. "בוא תציל את נשמתי", נאנח בן-ישי בפלאפון. אני כעת בביהכנ"ס במושב 'קטיף'. ברקע בכיות וזעקות נוראיות. באתי. נכנסתי לתוך ביהכנ"ס שקירותיו רעדו מבכי. על הבמה עמד ובכה-דיבר דוד חטואל. פילסתי את דרכי לבן-ישי שפיקד על הגירוש במקום. אחזתי בידו ."בוא החוצה, הצל את נשמתך", אמרתי לו. ניסיתי למשכו בחוזקה, לעזור לו להתגבר על שטיפת המוח אותה עבר חודשים רבים, אך לשווא. " לא יכול, לא יכול.." הוא עבר מיישוב ליישוב ולא עצר עד שאחרון המגורשים  עזב את האזור.

לא נשכח ולא נסלח אינו רק חלום בלהות אותו אנו חולמים בקביעות, אלא תמרור זעקה וקריאה לאחינו, שברשעותם המתוכננת היטב, פגעו פגיעה קשה והיסטורית בעם ישראל ובאזרחים נאמנים שחייהם נהרסו. זהו תמרור אזהרה וקריאה לפושעים: אנו אוהבים אתכם, מתפללים על נשמתכם, חזרו בתשובה על פשעיכם, התוודו על החטאים, בקשו סליחה וכפרה וקבלו קבלה לעתיד: לעולם לא עוד. לעולם לא ארים יד על אחיי היהודים. לעולם לא  אהי-ה שותף שוב לטרנספר אכזרי והריסת בתים וחיים יהודים! כן, אפילו אתה, סנ"צ בן-ישי (אפילו דרגה לא קיבלת...) יכול לחזור. לא מספיק להתקשר אלי ולשאול "האם אתה עדין חבר שלי", צריך לחזור בתשובה שלמה וקבלה לעתיד.
 
יגאל קירשנזפט, ידידך משכבר הימים ובעזרתך ובע"ה גם לעתיד.