חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 253ראשיהפצה

יומן אישי בהחלט - תרבות ופנאי (ספר)

ביומן העקירה שכתב מאיר הר נוי, הוא שוטח בעיקר ביקורת נוקבת על המגזר ואפילו על העקורים שאיבדו הכל ספר: הזמן הכתום: העקירה מגוש קטיף – יומן אישי/ מאיר הר נוי, ראובן מס, כריכה רכה(?), 264 עמ'.
05/08/07, 17:55
עפרה לקס

בתחילה לא ידע מאיר הר נוי אם ללכת עם האינטואיציה שלו, שלפיה כשאריאל שרון מחליט הוא גם מקיים, או עם הדעה הרווחת, שרעיון פינוי גוש קטיף תמורת שום הסכם הוא מנותק כל-כך מהמציאות, ששרון, אבי ההתיישבות, רק מפריח בלון ניסוי שאין מאחוריו ולא כלום.

ההכרעה של הר נוי, ממייסדי קדומים והיו"ר הראשון של המועצה האזורית שומרון, היתה ללכת עם ההיסטוריה של שרון, זו שרשמה אותו במילון תחת האות ב', כלומר בולדוזר. הוא הבין שאם אריק מחליט, אין מי שיחזיר אותו לאחור. המסקנה הזאת, שימים הרי גורל עומדים לבוא על מדינת ישראל, הפציעה אצל הר נוי עוד באביב תשס"ד, מה שהביא אותו לכתוב יומן אירועים שארך למעלה משנה ורבע.

היומן של הר נוי היווה עבורו מקום לפורקן מחשבות והגיגים, וכעת הוא הבשיל לכדי ספר. עבור הקורא, בעיקר בעוד 5-6 שנים, כשהזמן ישכיח את קורות העתים, ייתן הספר תמונה מלאה יותר על האירועים שהיו סביב אישור התכנית והעבודה עליה: מי פרש מן הממשלה ומי לא, סוגיית משאל העם וההתנהלות של המפלגות החרדיות בסוגיה, מותו של ערפאת, המינוי של ציפי לבני, 'ניסוי הכלים', הקמת המנהלת ועוד.

מהבחינה הזאת, הספר הוא אינו ספר עיון, אך מצד שני הוא נותן מידע רב לקורא. מנגד, הר נוי אינו משאיר את האירועים ברמת הנקודות והדיווח הלקוני. הוא מעניק להם הד ופרשנות עצמית, דבר מתבקש ביומן, שנכתב בראש ובראשונה כרשימות אישיות. אבל כאן גם מתחילה הדילמה לגבי הספר.

הר נוי, רואה חשבון, כבר 20 שנה אינו תושב יש"ע. הוא אמנם מעיד על עצמו שיש לו קשר לגוש קטיף, למשל לקוחות, ומובן שיש לו חברים ברחבי יו"ש. לפני העקירה הוא גם סייע לשפר את חוק פינוי-פיצוי ועזר למתיישבים להגיש טפסים לפיצויים. כל זה קירב אותו בזמן אמת אל העקורים, אבל למרות זאת הוא לגמרי מתבונן מהצד, כל-כך מהצד שהניתוחים שלו על המתרחש מתיימרים להיות פנימיים, אבל נשארים ברמה שטחית משהו. החצים, אגב מכוונים לרוב אל הציבור הציוני-דתי, מעט אל הפוליטיקאים וקצת גם אל פקידי הממשלה.

כבר בהקדמה כותב הר נוי שהוא ראה "תהליכים מסוכנים המתרחשים בציבור הדתי-לאומי": "חודשי ההתנתקות היוו עבורי תקופה של חשבון נפש ביחס למשברים העוברים בשנים האחרונות על הציבור הדתי-לאומי כמעט בכל תחום: אמוני, פוליטי, דתי ומשפחתי. חבל לי שחשבון הנפש לא הפך נחלת הכלל".

כשהר נוי מנתח את המשברים הפנימיים (הקיימים) בציבור הציוני-דתי הוא בוחר להתעלם מכך שהחברה הציונית-דתית איננה חיה בתוך בועה, אלא בהקשר כלל-ארצי וכלל-עולמי שבו שוררים בלבול, פירוק התא המשפחתי וחוסר הנהגה. וכך יוצא שהוא סוקר כל תופעה בציבור הנדון בדרך של צקצוק לשון, ומצייר את הנקודות הנוגעות למאבק כגורמות למשברים בציבור.

לפי כל זה, הקריאה לסרבנות היא זו שגורמת לבלבול אידיאולוגי בקרב בני הנוער, העמותות הרבות לעצירת הנסיגה מצביעות על חוסר הנהגה, וכך גם התנהלות של ראשי הציבור, שבריש גלי יוצאים נגד שיתוף פעולה עם המנהלת אבל בבית מכינים את היום שאחרי.

הר נוי מוסיף וחובט בציבור הציוני דתי על מחסור בסובלנות. הוא יוצא נגד ההתקפות על יונתן בשיא, יאיר שטרן ויאיר נווה, וטוען שכשהיו איומים על חברי כנסת איש לא יצא חוצץ נגדם, משום שהם שירתו את הציבור. לדבריו, ביש"ע מותר להגיד רק מה ש'מותר להגיד'. איפה הוויכוחים הגדולים על הקריאה לסרבנות? היכן הדיונים על כל מה שהוא מזכיר? סובלנות היא אמנם מוצר שחסר היום על המדף, וביקורת וחשבון נפש הם דברים מבורכים, אך הציבור הציוני-דתי איננו זוכה לטיפה של חמלה מצדו של הר נוי, אפילו לא בשל העובדה שמדובר במאבק של חיים עבור אנשים שנתנו את חייהם למפעל ההתיישבות.

תחושה נוספת שעולה למקרא הדברים היא שאין דיון. להר נוי, וזו זכותו, יש תובנות משלו, אבל הן מגיעות ממקום מסוים מאוד, לא עוברות ניתוח מעמיק ונשארות כשהיו. 'מנהלת ההתחברות' הוקמה 20 שנה מאוחר מדי, הוא כותב, ההנהגה היתה מפורדת מדי, פעולות המחאה בזבזו המון ואנרגיה ונעשו לפני הזמן, הקריאה לסרבנות היא מסוכנת ובלתי אחראית, האזרח הישראלי התרגז על המוחים ולולא היו מעצבנים אותו בכביש היו יותר מתנגדים להתנתקות, ועוד.

אם ניקח את הטיעון האחרון, על מה מסתמך הר נוי, על תחושות בטן? על רושם כללי? היכן הטיעון הנגדי שאומר שיש דברים שבשלהם צריך 'לסגור את המדינה'? האם כך עורכים חשבון נפש? גם המבט הרטרוספקטיבי נעדר מן התמונה. שנתיים אחרי, יש כבר תוצאות והר נוי מתעלם מהן. הכתיבה שלו נשארת ברמת ההצעה להעניק את פרס ישראל למשטרת ישראל, לחיילי צה"ל ולמתיישבים מייצגים על שפינו והתפנו באצילות מבתיהם... היום, שנתיים אחרי, האם יש מי שעוד חושב כך? 

בכלל, ניתן היה לצפות מראש מועצה לשעבר שיזדהה מעט יותר עם המתיישבים בגוש. הוא שופט אותם על דרך התנהלותם כמעט ללא רחם, כאילו יכלו להתכונן ליום הזה באופן שכלתני ורציונלי, כאילו לא מדובר על אידיאולוגיה וחזון ובית, וכאילו המציאות היתה ידועה מראש. הוא מעביר ביקורת נוקבת על מי שלא התכונן ליום שאחרי. אגב, האם הוא בדק לאחרונה מה מצבם של אלה ש'סגרו', לפעמים בזכות משרדו, את העניינים מראש? איפה הם גרים היום? מה מצבם הכללי והנפשי?

כללו של דבר, הספר של הר נוי מאכזב. מבטיח חשבון נפש אבל משקף את הלך הרוח של כותבו, וכמעט תו לא.

ofralax@gmail.com