גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 253ראשיהפצה

אוטו חדש - סיפור לילדים

05/08/07, 17:55
אסתי רמתי

"אני ליד החלון!" צעקו דרורית ושמעונה יחד, וניסו להידחק בבת אחת דרך הדלת של המכונית המשפחתית.

"די! מה את דוחפת?!" צעקה דרורית על שמעונה, שכמעט הפילה אותה מהמדרגה.

"אני הייתי ראשונה!" קראה שמעונה, "את תמיד מנסה להידחף בכוח!"

"מספיק!" כעס אבא. "עוד לא נכנסתם לאוטו ואתן כבר מתחילות לריב? אני לא מבין אתכן, זאת בסך הכול נסיעה קצרצרה לסבתא – מה זה משנה מי יושב איפה?"

אמא נאנחה. מבחינתה, הנסיעות במכונית היו סיוט. זה התחיל, כאמור, עוד לפני שהתיישבו, ונמשך כל הנסיעה.

"אמא, תגידי לדודי! הוא מועך אותי!"

"א-ב-א! שמעונה תוקעת בי את המרפק שלה!"

"אמא, דרורית מושכת לי בחגורה!"

"ד- - -י!!!" היה אבא מתפרץ לבסוף. "אני לא יכול לנהוג ככה!" לפעמים אמא היתה מנסה להמציא משחקים, או מציעה לספור מכוניות צהובות, אבל כשנגמרו לה הרעיונות – הצעקות התחדשו.

הילדים קבלו הרבה שיחות מוסר – על כך שגם כשכל עם ישראל עלה לרגל, אף אחד לא אמר שצר לו המקום בירושלים, כי כולם התחשבו זה בזה. ואם עם שלם יכול להסתדר בעיר אחת, אז שישה ילדים יכולים להסתדר במכונית משפחתית. אבל הילדים התעקשו שזה לא אשמתם. "הרכב שלנו קטן מדי", אמר דודי. "וכל-כך חם! איך אפשר לצפות מאיתנו שנשב בשקט? זה בלתי אפשרי!"

גם אבא החליט שזה בלתי אפשרי. אחרי שבאחת הנסיעות הוא כמעט עשה תאונה בגלל הצעקות, הוא לקח את אמא לשיחה. "אין ברירה", הוא אמר. "אנחנו חייבים לקנות רכב יותר גדול. זאת פשוט סכנת נפשות! אולי הילדים צודקים, והם באמת לא מסוגלים לשבת בשקט כשהתנאים כל-כך לא נוחים?"

אמא משכה בכתפיה. "המכונית באמת לא הכי מרווחת, אבל אני עדיין טוענת שעם קצת רצון, הילדים יכלו להתנהג אחרת. ולמען האמת, אני חוששת שגם אם נקנה מכונית חדשה ומשוכללת הם ימצאו על מה לריב... אתה יודע מה? יש לי רעיון".

למחרת, אבא הציע לילדים לצאת איתו לטיול קטן. אמא טענה שכואב לה הראש, וכך המקום שליד הנהג נשאר פנוי. אחרי שכולם הצליחו להתיישב ואבא התחיל בנסיעה, הוא פנה אל החבורה: "ילדודס, אתם יודעים שתכננו לצאת השנה לנופש של שבועיים, נכון?" ברור שהילדים ידעו. הם עזרו לתכנן כל פרט בחופשה, וחיכו לה בקוצר רוח.

"אז רציתי לשתף אתכם בהתלבטות שיש לאמא ולי... נופש כזה פירושו הרבה מאוד נסיעות ארוכות. אתם תמיד אומרים שזה בלתי אפשרי להיות רגועים ברכב הצפוף שלנו, ואני פשוט פוחד לנסוע למרחקים ארוכים עם המריבות שלכם. אז חשבנו למכור את האוטו הזה ולקנות רכב גדול יותר".

"יש!!!" צעקו הילדים מאחורה.

"...זה אומר, כמובן, שנצטרך לקצץ את הנופש", המשיך אבא. "שלושה ימים במקום שבועיים. החלפת רכב זאת הוצאה גדולה... מה אתם אומרים?"

שקט נבוך עלה מהספסלים האחוריים. אוטו חדש זה מצוין, אבל לקצץ בשביל זה את הנופש?

ברגע זה אבא עצר. הוא מצא בצד הדרך בדיוק את מה שחיפש – טרמפיסט. "תודה" אמר הבחור, והתיישב.

הרכב המשיך לנסוע, הסתובב סביב פינה חדה, ושמעונה נדחפה על דודי. הוא כבר רצה לכעוס עליה – אך לפתע נזכר בטרמפיסט, ושתק. לא נעים לריב לידו! שאר הנסיעה עברה בשקט מופתי. הילדים התביישו לריב לעיני אדם זר, וסבלו את חוסר הנוחות בשקט. אבא חייך לעצמו. נראה שהרעיון של אמא עובד יפה....

הטרמפיסט ירד, ואבא פנה לילדים. "נו, אז מה החלטתם?" הוא שאל.

הילדים הביטו זה בזה מבוישים. הנה, הם מסוגלים לא לריב, עובדה! "אולי עדיף נופש ארוך..." אמר דודי לבסוף, ואבא חייך.