בשבע 254:המאבק שלא היה

לו היינו נלחמים בכל הכוח, נוטשים את הצבא בהמונינו, פותחים את הבית לאלפי המשוב"חים וקורעים את כבישי הגישה, יכולנו להיות היום בבית.

רוני בקשי , כ"ח באב תשס"ז

עברו שנתיים. רובנו לא שבנו לעצמנו, רבים מחברינו מובטלים, לא מעט חולים. יש גם לא מעט שהמתח הנפשי גרם לפירוק התא המשפחתי שלהם ולגירושיהם. הילדים חלקם עדיין מסתובבים, אינם מוצאים את עצמם, אינם מוצאים את מקומם. אף אחד מאיתנו לא הגיע עדיין אל המנוחה והנחלה, ואלו נראות רחוקות מתמיד. אלו הם חלק מהתוצאות של גירוש תשס"ה.


הגירוש כואב, הבגידה של השלטון בנו כואבת, אך לא פחות כואבת הידיעה הדחוקה למעמקי התודעה, שיכולנו להילחם, על חיינו וחיי משפחותינו, על בתינו ועל אדמתנו, ובכך היינו מצילים לא רק את חיינו ואת כבודנו, אלא את העם כולו, בצפון הרחוק ובדרום. היה גם קידוש השם גדול בעצם המאבק, כל שכן אם באמת היינו מנצחים בו
אני מסתובב שעות, לא מוצא לעצמי מנוחה. שואל את עצמי: האם זה היה יכול להיגמר אחרת? האם יכולנו לעצור את הגירוש הנפשע הזה? ותשובתי היא: נראה שכן. לא באמת נלחמנו, ממש לא. היינו רחוקים ממאבק, כרחוק מזרח ממערב.

אני מצייר לעצמי תרחיש שונה. אני זוכר את פסיקתו של הרב שפירא לגבי סירוב פקודה, כעשרה חדשים לפני הגירוש. לו היינו מתגייסים אז כולנו, כאיש אחד, אל מול ראשי הישיבות והמכינות, ודורשים מהם לשמוע בקולו של הרב, ולהורות לתלמידיהם לסרב לכל פקודה הקשורה לגירוש, ולא משנה באיזה מעגל מדובר; לולא היינו מכלים את זמננו וכוחנו לריק מול שלטון מושחת, אלא מודיעים שהיום בו החוק עובר בכנסת הוא היום שבו אנו כולנו, כל יושבי הגוש, מחזירים את פנקסי המילואים וקוראים לבנינו לעזוב את הצבא ולחזור הביתה; לו היינו מודיעים לילדינו כי בצבא שהולך להרוס את חיי הוריהם וכל יקיריהם אין להם מה לחפש; לו היה עם ישראל רואה אלפים מחזירים פנקסי מילואים, ובמקביל מאות חיילים סדירים נוטשים את היחידות, באשר הם; לו היינו עושים זאת ראשונים, וקוראים למאות האלפים שתמכו בנו לעשות כן – ייתכן בהחלט שהסיפור של הגירוש היה נגמר אחרת.

לו היינו אוספים כספים, לא ל'מאמין וזורע', אלא ל'מאמין ונלחם'. לו היינו מכשירים את בתינו הרחבים לקליטת האלפים שבאו ואלפים נוספים שהיו מוכנים להגיע, לו אפשרנו להם בבתינו הרחבים מגורים סבירים (זוכרים את האוהלים בשירת הים, כפר דרום וכרם עצמונה? עד היום אני מסמיק מבושה כשאני חושב על מאות האנשים הללו, שבאו לעזור לנו אך לא מצאו מקום בבתינו, והשארנו אותם בחום הלוהט בתנאי מגורים קשים מנשוא). נכון, זה היה עלול להיות קצת צפוף ולא נוח, אך עדיף לאין ערוך על מצבנו כיום.

לו החקלאים שבינינו היו קורעים את הכבישים בטרקטורים שלהם, אף אוטובוס של שחורי המדים לא יכול היה להגיע, ואף אוטובוס מפנה לא היה נכנס (זוכרים את הנערים שפינצ'רו את גלגלי האוטובוסים? איפה היינו אנחנו?) אף משאית ואף מכולה לא היתה נכנסת או יוצאת. לא היה להם סיכוי בחולות ובדיונות.

נכון, אם צה"ל היה מתעקש, הוא היה בסוף מצליח, כנראה, אך כמה זמן וכוחות זה היה לוקח לו? מסתבר שבשלב כזה או אחר הסיוט היה נפסק באמצע. אנו רואים את מאות האנשים הנאבקים על השיבה לחומש; הם נמצאים שם כבר למעלה משבועיים, והמשטרה והצבא לא מצליחים לסלק אותם משם.

כן, הגירוש כואב, הבגידה של השלטון בנו כואבת, אך לא פחות כואבת הידיעה הדחוקה למעמקי התודעה, שיכולנו להילחם, על חיינו וחיי משפחותינו, על בתינו ועל אדמתנו, ובכך היינו מצילים לא רק את חיינו ואת כבודנו, אלא את העם כולו, בצפון הרחוק ובדרום. היה גם קידוש השם גדול בעצם המאבק, כל שכן אם באמת היינו מנצחים בו.

לא רק שהצבא לא היה נפגע ממהלכים אלו, אלא אדרבה, המאבק היה מחזק את היסודות המוסריים שבו, שהם סוד עוצמתו. נוסף לכך מסתבר שהביזיון בלבנון בשנה שעברה והאיום מהרצועה החמאסית על כל הדרום היו נמנעים.

אל תגידו לי לא לבכות על חלב שנשפך. שעכשיו כבר לא יעזרו המחשבות הללו. לנו הם כבר באמת לא יעזרו, אך למגורשים הבאים הן יוכלו לעזור מאוד. בכך נרגיע, ולו במקצת, את מצפוננו.

זו גם התשובה לשאלה המנסרת בראשם של רבים וטובים מאיתנו, למה ה' לא שעה אל צעקתנו? ייתכן שה' לא עוזר למי שלא מנסה באמת ובתמים, בכל הכוח, לעזור לעצמו. ה' אומר למשה רבנו על שפת הים: "מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל ויסעו". אומר רש"י: "לא עת עתה להאריך בתפילה, כשישראל בצרה". עכשיו צריך בעיקר לפעול להילחם. גם להתפלל, אך לא להאריך בזה. ודווקא כשמתאמצים ונלחמים באמת, אז, פעמים רבות, ה' שומע אל התפילה.

כותב המאמר הוא ממגורשי גוש קטיף.