בשבע 254:ראויים לגיבוי מלא

12 הצדיקים מ"דוכיפת" הצילו את כבודו של הציבור הדתי-לאומי, ותרמו לביטחון לא פחות ממי שחירפו את נפשם בקרב.



עמנואל שילה , כ"ח באב תשס"ז

1.  12 טירוני 'דוכיפת' ומפקדיהם החזירו מעט ברק לעיניו של מחנה גדול רמוס ומושפל, וזקפו במשהו את קומתה השחוחה של ההתיישבות האמונית הדואגת והדואבת. כשם שהמאבקים בעמונה ובחומש הם חוויה מתקנת לקלות הבלתי נסבלת של גירוש אלפי תושבים והרס 25 יישובים, כך התייצבותם האמיצה של הלוחמים מחטיבת כפיר - חובשי כיפה ברובם - מרפאת במשהו את פצע חרפת השתתפותם של קצינים וחיילים חובשי כיפה בכל מעגלי הגירוש, כולל בתוך בתיהם של אחינו בגוש קטיף.

12 הגיבורים הללו, שעלולים לשלם מחיר כבד "למען יראו וייראו", ראויים למלוא התמיכה והגיבוי. מי שתורת משה יקרה לו, מי שמצוות יישוב ארץ ישראל חשובה בעיניו, מי שמבין שהתורה והסולידריות היהודית עומדות מעל לאליל הדמוקרטיה - ראוי שיישא על כפיים את מי שמסרבים להשתתף במלחמה נגד אחיהם.

ואל תאמרו שהם נשלחו רק למשימת אבטחה. כי מי שנכווה ברותחין ראוי שיזהר בפושרין. כי אחרי טראומת גוש קטיף, לא נשאר עוד מקום להתייצבות בשום מעגל שמישהו שירטט במסגרת משימה של גירוש יהודים מבתיהם. כי אחרי שנכשלנו ולא הצלחנו להציב את הגבול במקומו המדויק - יש לברך על כל מי שהחליט לתפוש מרחק בטוח מהמדרון החלקלק המוביל להשתתפות בפשעים נגד התורה ונגד העם היהודי.

2.  הציבור הדתי-לאומי מתגאה בצדק בבניו הלוחמים בסיירות ובשאר היחידות הקרביות. אבל בימי המבוכה הללו, כאשר אויב הופך לידיד ואח לאויב, צריך להתגאות עוד יותר בגבורת הרוח והדעת של טירונים שהעזו להישיר מבט אל מפקדיהם הבכירים ולקרוא לפשע בשמו. חד וחלק: כל אחד מאותם 12 סרבנים תרם במעשהו לביטחון המדינה יותר מכל מה שיוכל לתרום לאורך שירותו כלוחם. גם אומץ הלב שגילה הוא מסוג נדיר יותר. כי קל יותר להילחם במסירות נפש בתוך מעטפת של קונצנזוס מחבק, מאשר לשלם מחיר אישי כבד וגם להיות מוקע כאויב האומה.

בימים של אובדן דרך של כל המערכת הצבאית, אשר יודעת לנצח באופן מזהיר רק את בני עמה - המאבק על החזרתו של צה"ל לשפיות ולדרך הישר חשוב לא פחות מגבורה עילאית בשדה הקרב. על כל לוחם ומצביא מסוגם של דרור ויינברג, עמנואל מורנו, בניה ריין ורועי קליין - הי"ד, אנו זקוקים למפקדים ולוחמים כמו - ייבדלו לחיים ארוכים - חיים כהן מגוש קטיף, מאור כהן מקרית גת ודוד סעיד מקרית ארבע. נהיה שותפים מלאים ונמסור את נפשנו במלחמה למען שלום אחינו - דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, מתנחלים או 'צפונים' - אך נסרב בקול צלול ובוטח לקחת כל חלק במלחמה נגד אחינו.

3.  "הצבא אינו בוחר את משימותיו", משננים באוזנינו אלה שרוממות הדמוקרטיה בפיהם. אבל הכלל הזה נכון לגבי פקודות ביטחוניות, לא לגבי פקודות פוליטיות. הצבא אינו מכשיר להגשמת שאיפותיו הפוליטיות של השלטון.

לצה"ל יש משימה ברורה - להגן על ביטחון המדינה ושלום אזרחיה. הציבור הדתי-לאומי חורק שיניים ומתייצב בקו הראשון, בין לוחמי צה"ל שידיהם כבולות על ידי מוסר לחימה זר ומעוות שפעמים רבות עולה בחיים. כך למשל, החיילים מסכנים את חייהם בכניסה לבתי מחבלים רק משום ששופטי בג"ץ השמאלנים פסלו את 'נוהל שכן'. הם מחרפים את נפשם ברדיפה סיזיפית אחרי מבוקשים, תוך ידיעה שהללו עלולים להישלח לחופשי רק בגלל שממשלה אובדת דרך החליטה שיש לחזק איזו משענת קנה רצוץ של שלטון פלשתיני, כדי שאפשר יהיה למסור לו עוד חלקי מולדת. נכון, לחיילים בעלי דעות שמאלניות קשה לשמור במאחזים או לעמוד במחסומים. גם אנחנו לא נהנים לצאת לסיורים בשבת רק כדי לאבטח מטיילים מחללי שבת, או לשמור על קיבוצי שמאל ששלוחיהם עסוקים באותו זמן בפעילות ציבורית למען החרבת יישובינו.

בכל מה שקשור למשימתו וייעודו הבסיסיים של צה"ל - הגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה - כולנו מחויבים למלא כל פקודה. אבל מי שמשתמש בצה"ל למטרות פוליטיות שנויות מחלוקת הקורעת את העם, אל לו לצפות שהחיילים יכפיפו את מצפונם לפקודה. כשם שלא נכריח חיילים מהשמאל להקים התנחלויות ולאיישן גם אם ממשלה ימנית תראה בכך משימה לאומית, כך לא יישלחו חיילים להשתתף בהרס יישובים בניגוד למצפונם. לא מי שמסרב לציית לפקודות פוליטיות נוגדות מצפון הוא האחראי לפגיעה במשמעת בצה"ל, אלא פוליטיקאים ומפקדים המסרבים להבין שאין מקום לתת פקודות מהסוג הזה.

4.  לכתבים ולשדרנים נוח לאמץ את גרסתם של מפקדי צה"ל כאילו סירוב הפקודה הוא תוצאה של ציות לפקודת רבנים. למעשה, יש היום חיילים רבים שאינם זקוק לשום פסק הלכה קונקרטי כדי להתקומם בכל מאודם נגד פקודות מהסוג שניתן השבוע. תהליך העיכול האידיאולוגי בשנתיים שלאחר חורבן גוש קטיף גרם לנוער הדתי להיות פקוח עיניים ודרוך מול כל ניסיון להשתמש בו כדי להרוס את כל היקר והקדוש לו.

ברוב המקרים, לחייל הדתי המסרב ברור שהפקודה נוגדת את מצפונו ואין בדעתו לקיימה, ופנייתו לרב היא כמו העמדה של החלטתו לבחינה נוספת בפני ערכאת ערעור. אילו היה חילוני, הוא כבר מזמן היה מחליט לסרב. אולי היה נועץ בהוריו או בחבריו. מכיוון שהוא דתי - הוא מבקש גם אשרור רבני להחלטתו. בשבועות האחרונים פורסמו סיפורים על חיילים דתיים שעברו מרב אחד למשנהו עד שמצאו את הרב שהסכים לתת גיבוי להחלטתם.

פסק ההלכה העקרוני האוסר על חיילים להשתתף בעקירת יישובים פורסם על ידי גדולי הרבנים כבר בימי אוסלו, ומאות מרבני הציונות הדתית חתמו אחריהם. הרבנים המערערים היו מתי מעט. משום מה ברגע האמת נסוגו חלק מהחותמים והחלו לגמגם. בשעה זו יש בציונות הדתית מחלוקת קשה בין תומכי הציות למתנגדיו, ובשני הצדדים יש מחנה גדול. אבל בעלי עניין ביקשו לגמד את מספר הסרבנים ולטעון כי בגוש קטיף העמידה הציונות הדתית את דין הדמוקרטיה מעל להלכה. למעשה, הקבוצה התקיפה במחנה הכתום הולכת ומתחזקת, במיוחד בקרב הצעירים ובני הנוער שהם החיילים של היום והמתגייסים העתידיים. לאחר הגירוש, ישיבות המזוהות עם הקו התקיף הוצפו בתלמידים, ומוסדות שזוהו עם קריאה לצייתנות והשתתפות בגירוש הפכו פחות מבוקשים.

5.  לשיא הגיחוך בדיון סביב הפרשה הגיעו אלה שראו במה שקרה בגדוד 'דוכיפת' אישור לצעדים שמבקש האלוף אלעזר שטרן לכפות על ישיבות ההסדר. התרופה לסרבנות המאורגנת של בני הישיבות היא לפרק את מחלקות ההסדר ולפזרן בין היחידות השונות, כתבו כמה כתבים ופרשנים. אלא שהסירוב הפעם לא היה במחלקת בני ישיבות, אלא בפלוגה שיש בה מחלקות משולבות של בני ישיבות עם חיילים אחרים, דתיים וחילונים. הסרבנים לא היו דווקא בני ישיבות, וביניהם היו גם חילונים. כדי להעניש את בני הישיבות שהתעקשו להישאר במחלקות נפרדות, האלוף שטרן ביקש לשלול מהם את הזכות לשרת בגולני ובצנחנים, ולשלוח אותם דווקא לחטיבת 'כפיר'. אך כפי שנוכחנו השבוע, דווקא בחטיבת 'כפיר' המוצבת ביו"ש יש חשש גדול יותר לעימות מול ההתיישבות היהודית שיגרור סירובי פקודה. מהפרשה הזאת אפשר לכל היותר להפיק לקחים הפוכים: השפעתם הברוכה של חיילי ההסדר עלולה למשוך אחריהם לסרבנות מצפונית את חבריהם שאינם הסדרניקים, ועל כן מוטב לממשלת השמאל דווקא לבודד אותם כדי להרחיק מהשפעתם את שאר החיילים.

6.  את הסאגה המתמשכת והכאובה הזאת אפשר היה לחסוך, אילו השכילו רבני ישיבות ההסדר, ראשי המכינות הקדם-צבאיות, המנהיגות הפוליטית והציבור הדתי-לאומי כולו להציב בפני המערכת גבולות ברורים. במקום להתקוטט על השאלה האם לסרב כשתינתן הפקודה, יש ליישר קו סביב המטרה המשותפת ולדאוג שהפקודה לא תינתן. יש להבהיר בקול אחד שאיננו מתגייסים לצה"ל כדי להילחם נגד יהודים, וגם לא כדי למלא את תפקידה של המשטרה באכיפת החלטות בג"ץ בשירות 'שלום עכשיו'.

שיהיה ברור: אם צה"ל לא ישכיל להשאיר את לוחמיו מחוץ למעגלי הגירוש, תופעת הסירוב תלך ותתפשט. לא יועילו הגינויים וההוקעות. רבנים ופוליטיקאים שיגנו את התופעה ישפיעו אולי על חלק מהחיילים, אבל מחנה המסרבים יילך ויתחזק. יש רק דרך אחת לשמור על המשמעת הצבאית בלי לוותר על מאות ואולי אלפי חיילים קרביים טובים: להציב חומה ברורה בין היחידות הקרביות של צה"ל לבין משימות פוליטיות שנויות במחלוקת.

לא לנצח יוכלו בכירי צה"ל לסמוך על החיילים הדתיים שיסכימו לדכא את צו מצפונם כדי לשמור על אחדות הצבא. האחריות לשלמות הצבא מוטלת קודם כל על ראשי הצבא - אהוד ברק, גבי אשכנזי וגדי שמני. עם כל חשיבותה של המשמעת הצבאית, הציבור הדתי לא ימכור למענה את כל עקרונותיו. לא נוותר על זכותנו להוקיע עקירת יישובים ולסרב לקחת בה כל חלק.

מי שיהפוך את ההשתתפות בעקירת יישובים למבחן הנאמנות של לוחמי צה"ל, הוא שיישא באחריות לתוצאות כאשר מאות צעירים נאמנים ומסורים יעדיפו לוותר על השרות בצבא.