בשבע 254:מים במדבר

חגית רוטנברג , כ"ח באב תשס"ז

אמא הנידה בראשה בדאגה כשראתה את ניר אורז את התרמיל הגדול. "ניר, לא שמעת שאמרו שמחר יהיה שרב כבד, ומידות חום גבוהות לעונה? אולי תדחה את הטיול למדבר יהודה, תחכה למזג אוויר קצת יותר נעים?"

ניר המשיך להכניס לתרמיל בגדים, פנס ומגבת, ואמר: "אמא, אל תדאגי, אני ואמיתי מאוד אחראיים, לא יקרה לנו כלום. אז מה אם יהיה קצת יותר חם? לא מתים מקצת זיעה".

אמא ביקשה שלפחות יצטייד בכמויות גדולות של מים, ושיתקשר כל שעה להודיע שהכול בסדר.

ניר התעורר למחרת מוקדם בבוקר. הוא זכר את בקשתה של אמו, והכניס לתרמיל בקבוק מים. כשניסה להרים את התרמיל, גילה שהוא כבד כל-כך, שבקושי אפשר להרים אותו. "איך אסחב את זה לאורך כל המסלול? אני חושב שאוותר על בקבוק נוסף, אחרת התיק פשוט ייקרע", אמר לעצמו. הוא כבר סמך על אמיתי שיביא מספיק מים לטיול.

כעבור שעה נפגשו השניים בטרמפיאדה. "נו, הבאת מספיק מים?" שאל אמיתי את ניר, "אמרו שיהיה חם היום".

ניר הבין שגם אמיתי סמך עליו, ואמר: "טוב, ה' יעזור ויהיה בסדר. אז נהיה קצת צמאים..."

כשהגיעו למדבר יהודה השעה היתה כבר 12 בצהרים. ניר הוציא את המפה מהתרמיל, וסימן את כיוון תחילת המסלול. אחרי חמש דקות של טיפוס על הר צחיח, הזיעה נטפה מהם בגלים. הכתפיים כאבו מכובד התרמילים, והשניים החליטו לעצור למנוחה.

"הי, אל תגמור את כל המים", הזהיר אמיתי את ניר. "לא יישאר לנו מספיק".

"טוב", אמר ניר, וגמע כמעט שלושת רבעי בקבוק. הם צעדו בנוף המדברי עוד שעתיים, וכשהשמש קפחה על ראשם במלוא עוזה, עצרו למנוחה נוספת.

"הי, נגמרו לי המים", אמר ניר. "אולי נשאר לך משהו?"

אמיתי חיטט בתרמיל והוציא בקבוק ריק. "אפילו לא טיפה", אמר בצער.

"מה נעשה?"

ניר השתדל לשמור על קור רוח: "אל תדאג, ננוח קצת, ואז נמשיך ללכת. עוד שעתיים נגיע לסוף המסלול, ואז נבקש מים ביישוב הקרוב".
אמיתי לא השתכנע כל-כך, וכבר כאב לו הראש, אבל לא היתה לו ברירה. אחרי שעה נוספת של צעידה, הוא הרגיש סחרחורת ובחילה, ונהיה לו שחור בעיניים.

"מה קורה, חבר שלי?" שאל אותו ניר בדאגה.

לאמיתי לא היה כוח לענות. הוא פשוט קרס על האדמה ונשכב בעיניים עצומות. עכשיו אפילו ניר התחיל להיבהל: "הי, תתעורר! מה קורה לך?" הוא ניסה לטלטל את אמיתי, שלא הגיב. ניר רעד מפחד: מה אעשה לבד במדבר, כשהחבר שלי מתעלף מצמא ואין לי טיפת מים? הוא נשא עיניו לשמים הכחולים והתחיל למלמל פרקי תהלים מהזיכרון. "ה', בבקשה תעזור לחבר שלי. אתה חייב להציל אותו", בכה בדמעות. "אני מבטיח שמהיום אזהר ואקפיד תמיד לקחת מספיק מים לטיולים!" הוא בכה ובכה, עד שראשו נשמט ועיניו נעצמו.

טרטור של מנוע שנשמע מלמעלה העיר אותו. הוא זינק ממקומו, ואמר: "אמיתי, קום, הם באו להציל אותנו!"

ניר רץ אל הפסגה. ג'יפ של הקיבוץ הסמוך שוטט שם, וניר נופף לו בכל כוחותיו להגיע למקום שבו שכב אמיתי מחוסר הכרה.

"הי, ילד, מה אתה עושה פה?" שאל אותו הקיבוצניק המתולתל. לניר לא היה כוח להסביר, והוא פרץ שוב בבכי.

כשאמיתי כבר פקח את עיניו בבית החולים, ניר ישב לידו. "אני כל-כך מצטער", אמר ברעד. "בגללי כמעט הלכת שם".

אמיתי חייך חיוך רפה. "את הטיול הבא אנחנו עושים רק בכינרת", השיב.