בשבע 254:שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ח באב תשס"ז

שאלת השבוע: בהפגנת ניצולי השואה צעדו חלקם עם טלאי צהוב. האם ראוי להשתמש בסמלי השואה ככלי למאבק ציבורי?

ההשוואה לשואה כטיעון המנצח/ שהרה בלאו עיתונאית וסופרת, מדריכה ומתעדת במכון ללימודי השואה

קודם כול צריך לברר מדוע מוזעקת השואה לשיח הציבורי בכל פעם שישנה בעיה. הרי לא מדובר במגזר מסוים שמגייס את השואה לשירותיו. הדוגמאות והשימוש בשואה חוצים מגזרים, קהלים וסיבות. למשל בפרשת הטלאי הכתום, "הפלשתינית מזכירה לי את סבתא שלי" של טומי לפיד, "לא נחזור לגבולות אושוויץ" של בנימין נתניהו (על פי הצהרה של אבא אבן), "יודונאצים" של ישעיהו ליבוביץ', הטלאי הכתום של ש"ס, "ילדי חברון מזכירים לי את ההיטלריוגנד" מאת פרופ' צימרמן, ורק מאחר שהמקום צר, לא אוסיף דוגמאות שתמלאנה את הדף עד סופו. אם ננתק את עצמנו מהרגש, ונבחן את השואה במבט מרוחק ומנותק, אפשר לומר עליה כי היא היתה האירוע הקיצוני ביותר בתולדות האנושות וממנה אפשר לגזור רבות על התנהגותו של המין האנושי.

ובחזרה לשאלת השבוע: כאשר אדם טוען בלהט טענה כלשהי, חזקה עליו שיגייס לשירותו את הקיצונית שבדוגמאות, את הטיעון החזק והסופי, את הדוגמה המנצחת. והדוגמה הזו לרוב תהיה השואה. כך היה תמיד וכך ימשיך להיות. במאמר מוסגר אציין שאי-אפשר להתעלם מהסיקור התקשורתי המובטח למי שיוסיף את השואה לארסנל הטיעונים שלו. ע"ע המפונים מגוש קטיף שלא זכו לפתוח מהדורה עד שלא שלפו את הטלאי הכתום.

האם מדובר בתופעה חיובית? לא. האם מדובר בתופעה שתיפסק אי פעם? גם לא – אם כי הוגשה בעבר הצעת חוק שתאסור על שימוש בסמלי השואה. מאחר שהשואה עדיין רלוונטית לחיינו כיום, אין ספק שימשך השימוש בה כטיעון הסופי, זה שאמור לנצח כל ויכוח.

איני מפחדת כל כך מ"השוואה", לא מתרגשת מזעקת ה"מה אתה משווה את זה לשואה? אסור להשוות!" להפך, כאשר אתה משווה בין השואה לאירועים עכשוויים, אפשר לעמוד מיד על השווה ועל השונה.

לא לבזות את זכר השואה/ שבח וייס

בשום מצב אין לעשות שימוש בסמלי השואה. צריך לבדד את השואה ואת מנגינותיה, ואני מתכוון אפילו לוואגנר, ולא להשתמש בהם. אי אפשר להשוות דבר לשואה, כי ברגע שמתחילים להשוות כל מיני דברים ומקרים לשואה, מוזילים בכך את השואה.
אני מפרש את הביטוי 'נורא הוד' כך: 'נורא' הוא שואה, ו'הוד' הוא היחס המיוחד שלנו כלפי השואה. כך שצריך להרחיק את הדימויים וההשוואות האלה בכל הוויכוחים היומיומיים.

בעמדה זו נקטתי כל חיי הציבוריים. בכל מקרה שנקלעתי לסיטואציה שבה מישהו עושה שימוש בדבר – גיניתי זאת, ובכנסת אסרתי את השימוש בהשוואות הללו. גם בזמן הפינוי מחבל קטיף כתבתי מאמר קשה מאוד נגד ההשוואה שכל מיני אנשים ערכו לשואה. לא מפני שהיה לי משהו אישי נגדם – להיפך, הפינוי היה טרגדיה אנושית גדולה, אבל אמרתי: עד כאן. הרי כאן לא שורפים אנשים, לא כותשים את עצמותיהם, לא זורים את אפרם בנהרות פולין, לא מענים אנשים ואפילו לא מרעיבים אותם למוות.

גם אלה שמוחים על התקציב הנמוך שמקבלים ניצולי שואה, לבושים בפיג'מה מיוחדת המזכירה את השואה, צריכים להבין שכל העולם רואה את התמונות האלה. כל העולם רואה שאנו עצמנו מבזים את השואה.

אני מסכים שצריך לתת תוספת שכר מידית לכל אלה שהם ממש פליטי שואה, כלומר שהיו שם והצליחו לחמוק מציפורני המוות, ואני סבור שבכלל יש לטפל טוב יותר בקשישים במדינת ישראל ולשפר את מצבם.

לדבר לעניין/ פרופ' דן מכמן, ראש המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר-אילן

ניסוחה של השאלה מטעה, משום שהוא מכוון לתהייה אם 'נגד הממשלה' מותר, ובמקרים אחרים אסור. ברור שזאת לא הבעיה, אלא השאלה היא אם ראוי לעשות בכלל שימוש בהשוואות לשואה בדיונים בנושאים מנושאים שונים. זאת ועוד: 'לגיטימיות' בהקשר של דיון ציבורי אינה עניין חוקי שאפשר לאכוף אותו – ואפילו אם ימצאו לנכון לחוקק חוק בנדון – אלא עניין של נורמות ציבוריות, ומוטב לומר: של היגיינה ציבורית.

בדרך-כלל, ניסיונות השוואה לשואה הם מניפולציה לצורך משיכת תשומת לב, משום ששואה זה 'משהו שהולך'. כדאי שהמשווה ידע שיש ידע רחב על השואה האמתית, ולכן אם השוואתו מופרכת מעיקרא, הוא רק משיג זלזול בהשוואתו, וגם פוגע בזיכרון השואה ובהבנתה האמתית. כך הוא גם פוגע במטרתו שלו.

מקרים הראויים להשוואה הם אפוא נדירים ביותר, אולי למשל בעניין פליטי דארפור. אולם אם מדובר בהתייחסות לתוצאות ולהשלכות של השואה עצמה, ולשאלת המוכנות שלנו בתור מדינה וחברה לעמוד מאחורי הצהרותינו למחויבות לזיכרון השואה ולהיותנו בית משקם לשרידים – העניין שונה. או-אז יכולה להיות הצדקה לשימוש מאזכר, במידה ובמשורה.

אבל גם במקרה כזה ראוי להיזהר בשימוש מניפולטיבי בסמלים, כמו פיג'מות מפוספסות, משתי סיבות: האחת, 'השואה' היא שם כולל לגורלות רבים ושונים. לא כל הניצולים היו באושוויץ, ולא הכול ענדו טלאי צהוב. השנייה, השימוש המוחצן בסמלי השואה גורם ללא מעט מבין ניצולי השואה עצמם תגובות רגשיות עזות. לכן המלצתי למפגינים וליחצ"נים – היזהרו במעשיכם.

כדאי שנחשוב מדוע עולה השאלה בכלל; מדוע אבני בליסטראות, שראוי היה כי ירימום אך בקושי, הפכו לכדורי פינג פונג שכל ילד חובט בכל ויכוח. התשובה היא שהוויכוח הציבורי שלנו, לעתים קרובות, הוא ויכוח של צעקות ושל התבטאויות קיצוניות מחד גיסא, ושל חוסר הקשבה וערלות לב למצוקותיהם של אחרים מאידך גיסא.

אם נדע שמה שטוב לנו היום, כביכול, יכול לשמש נגדנו בפעם אחרת – אולי נשכיל לחזור לדרך המועילה בסופו של דבר יותר מכול: הענייניות.

הגירוש החזיר אותי לימי השואה/ אידה אקרמן

אני הלכתי לכנסת בטלאי צהוב לאות הזדהות עם האנשים בגוש קטיף, ושמעתי את הביקורת שהוטחה בי ובאלה שנהגו כמותי.
אני רוצה להבהיר כי הטלאי הוא סימן לאנטישמיות, ולא לשואה. הוא הופיע כבר בימי הביניים, והוא מהווה סמל לאפליה בין אנשים. סמל שמסמל שהאנשים העונדים אותו אינם כמו כולם.

כך שיש לחלק בין טלאי לסמלים אחרים. למשל, לא הייתי שמה את הבגדים עם הפסים, כי הם סמל לשואה ממש.

אני עצמי ניצולת שואה, ואני חושבת שבארץ השואה היא אלילות. יש יהודים שכל הזהות שלהם היא דרך השלילה: הסבל, האנטישמיות. זה גרוע, כי הם אפילו לא מבינים שלגרש יהודים מהבית זה מעשה נורא ואיום, וזה מה שעשו לנו הנאצים.
גרוע מאוד לאסור על אנשים להשוות את מה שעשו לנו בגוש קטיף למה שעשו לנו הגרמנים בשואה. אמנם ברוך ה' אנחנו לא במחנות השמדה אלא בארץ, וההורים נמצאים עם הילדים, אבל יש דברים דומים המעוררים את אותם הרגשות והסבל לאלה שחווינו בשואה.

ההשוואה שעליה אני מדברת היא השוואה בתחום הרגשות, כלומר אלו רגשות מתעוררים בנו כשבאנו לארץ לבנות ולהיבנות, ובמקום זה משקיעים הרבה אנרגיה ופסיכולוגיה כדי להכין את השוטרים והצבא שיגרשו יהודים ויחריבו בתים. הרי הם ידעו שהגירוש יהרוס זוגות, משפחות וצעירים.

אני מסכימה שאסור לומר שהמגרשים הם נאצים, ושבגירוש היו מחנות השמדה, אבל לכל דבר יש ערך אובייקטיבי וערך סובייקטיבי. כל ההרגשות שהתעוררו בנו, ניצולי השואה, הם לא רק רציונליים, ויש בהם הרבה דברים הקשורים לתת-מודע. דבר מעורר דבר, גם אם הדברים אינם דומים במאת האחוזים.

כל האנשים שהיו בשואה אומרים את מה שאני אומרת, ובעת הגירוש הנורא כולנו חיינו שוב את אותם הדברים.