בשבע 255:להילחם עם שמאלנים

אין מקום להשוואה בין ימנים שמסרבים להיאבק באחיהם לבין שמאלנים שמותירים את חבריהם לבד מול אש האויב.

עמנואל שילה , ב' באלול תשס"ז

אפשר היה למלא את הכנרת עד קצה המפלס העליון בדמעותיהם של המקוננים הרבים על התנהגותם המצפונית והאמיצה של חיילי 'דוכיפת' בשבוע שעבר.

בין הזועקים היו כמובן אנשי השמאל, אלה שמאז ומעולם העניקו תמיכה והבנה לסרבנים מהצד שלהם, או לכל הפחות לא נרתעו מלקטוף בחדווה את הפירות הפוליטיים שהניבו מעשיהם. היו שם גם דתיים וימניים 'מתונים' - שרבים מהם מתקשים לבטא עמדה יהודית גאה ועצמאית בגלל התלות הנפשית, החברתית, התרבותית או הכלכלית שלהם באליטה החילונית-שמאלנית השולטת במערכות השונות.

אבל המקהלה המזייפת הזאת רק מוכיחה עד כמה הסירוב הוא אמצעי חשוב ברמה המוסרית ויעיל ברמה המעשית. כאשר גירוש יהודים והרס בתיהם מוצג באורו הנכון, כמעשה פשע שאסור לסייע לו בשום צורה - קואליציית הישראלים הבורחים מיהדותם מוכה בסנוור טורדני שמאלץ אותה להשפיל את עיניה.

על מה מסרבים בשמאל

טוב עשתה שרת החינוך כשהזדרזה להעניק לנחום ברנע את פרס ישראל על מפעל חייו העיתונאי בעודו בשיא פעילותו. בגילו המתקדם, נראה שזכרונו של העיתונאי הבכיר מתחיל לבגוד בו, ובשנים הקרובות עלולים לצאת מתחת ידיו טקסטים מביכים.
בגיליון שישי האחרון של 'ידיעות', ברנע ביקש להוקיע את הססנותם חסרת האחריות של מנהיגי הימין שאינם ממהרים לגנות את סרבני 'דוכיפת'. כדוגמה חיובית להתנהגותו האחראית של השמאל בנסיבות דומות, ברנע בחר להביא לא אחר מאשר את יוסי שריד: "כאשר עלה בארץ גל של סרבנות שמאלנית קם יוסי שריד ובעט בסרבנים בכל כוח לשונו", כתב ברנע וקבע כי "אומץ הלב שהפגין שריד אזל לחלוטין במחנה הלאומי".

ברנע שכח כנראה את מה שיודע לצטט כל ילד בימין - הצהרת הסרבנות הנוקבת שפרסמו יוסי שריד ויאיר צבן נגד כל כוונה להוציא אזרחים ערבים מבתיהם, ולו באופן זמני. הדברים נכתבו לאחר שגאולה כהן הציעה, בתגובה להתנפלות על מטיילים ישראלים בכפר הערבי ביתא, להרחיק את תושבי הכפר מביתם - לא חלילה להרוס בתים, ובאופן זמני - לא חלילה לצמיתות.

אז הנה הציטוט ממאמרם של השניים, כדי לרענן את זכרונם של ברנע וקוראיו: "שלא תאמרו שלא הוזהרתם מראש: אנחנו את פקודת הטרנספר איננו ממלאים, וגם הילדים שלנו וחניכינו אינם ממלאים אותה. גאולה כהן ורחבעם זאבי ומאיר כהנא יצטרכו אפוא לעשות את מלאכת הגירוש בעצמם, כאשר אנחנו עומדים בדרכם ושוכבים על הדרך... היום שבו תינתן פקודת הטרנספר, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל, יהיה גם היום של סירוב פקודה".

ובכן, העיקרון שהמצפון עומד מעל לפקודה משותף לשמאל ולימין. ההבדל הוא רק שמצפונו של הימין אוסר לגרש יהודים, ואילו מצפונו של השמאל אוסר פגיעה, אפילו קלה יותר - בערבים.

פחד מעורב באידיאולוגיה

שני עמודים אחרי ברנע, תחת הכותרת "טיפשותם של סרבני דוכיפת", פרסמה סימה קדמון את אחד הטקסטים היותר טיפשיים שנכתבו בנושא. איזה טיפשים הסרבנים הללו, אומרת קדמון, שבמעשיהם הביאו אל קיצה את שעתם היפה של המתנחלים.

ואם טרם ידעתם זאת, שעתם היפה של המתנחלים היו השנתיים שלאחר הגירוש. ומה כל כך יפה בשעה הזאת? ובכן, בתקופה זו "חוותה הציונות הדתית עדנה כפי שלא היתה לה שנים רבות". המראות של משפחות הנעקרות מביתן, תילי החורבות שנותרו ממפעל חייהן, הטרגדיה של משפחות שלמות שלא מצאו את מקומן - כל אלה עוררו סימפטיה והבנה כפי שלא עוררו מעולם.

לפי קדמון, שעתה היפה של הציונות הדתית היא שעת חורבן מפעלה, חורבן שהביא לה סימפטיה והבנה. כעת, בגלל הסרבנים, נקרעו המסכות. הציונות הדתית איבדה את אהדת הציבור, כי "אם בציונות הדתית מסרבים פקודה, איך אפשר יהיה לצאת איתם למלחמה? איך אפשר יהיה לסמוך עליהם כשיילחמו כתף אל כתף עם חיילים הממלאים פקודות גם כשהם לא נראות להם"?

תודה, סימה קדמון. אנחנו מעדיפים לוותר על החורבן, גם אם זה יעלה במחיר ויתור על החמלה והסימפטיה שלך. ואנחנו בטח לא ניתן שיעשו אותנו ואת בנינו שותפים בביצוע החורבן הנפשע הבא שאת וחברייך מתכננים לנו ולחברינו, לכל מה שבנינו כאן, לכל הקדוש והיקר לנו. את צודקת, אנחנו באמת טיפשים, אבל לא עד כדי כך.

ובאשר לשאלה עם מי כדאי לצאת לקרב ועם מי לא, מוטב שתשאלי על כך את חבריהם של עמיחי מרחביה ועמנואל מורנו הי"ד, שני קצינים דתיים שסירבו לקחת חלק בגירוש יהודים ונפלו בקרבות גבורה בלבנון. בניגוד אליך, גברת קדמון, חבריהם לנשק של חובשי הכיפות הסרוגות יודעים היטב שדווקא מי שמסרב להילחם באחיו יהיה הלוחם הטוב ביותר למען אחיו מול האויב.

לעומת זאת, זכור היטב מקרה מפורסם של לוחם בסיירת הצנחנים, קיבוצניק מאשדות יעקב ובן לאם ממייסדות ארגון 'ארבע אימהות', שמול אש החיזבאללה שפגעה בכמה מחבריו העדיף לקפוא במקומו ולהישאר תחת מחסה. לשווא קרא לו לעזרה מפקדו, הקצין מעפרה דוד גרנית הי"ד, אשר הסתער קדימה מול האש לעזרת מפקדו הפגוע, איתן בלחסן הי"ד, ומצא את עצמו נלחם לבדו. "ידעתי שמי שיירד למטה לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית", תירץ אותו לוחם שמאלן את התנהגותו.

הסיפור הזה הפך בצה"ל למשל ולשנינה. בחוזר שהפיץ בין מפקדי צה"ל אלעזר שטרן, אז קצין חינוך ראשי, הוא פירש את היצמדותו של הלוחם אל האדמה כצירוף של פחד עם אידיאולוגיה: "הוא לא הסתער. זו עובדה. מדוע? האם מדובר בפחד? האם מדובר באידיאולוגיה? האם מדובר בשניהם גם יחד? ואולי מה שקרה זו הגדולה בסכנות לחברה פתוחה ומורכבת כשלנו: מתן לגיטימציה לפחד על ידי אידיאולוגיה".

אז מסתבר שהאידיאולוגיה השמאלנית מסוכנת הרבה יותר מהימנית. חבריהם לנשק של הסרבנים הכתומים עלולים אולי למצוא את עצמם לבד במערכה מול קללות וגידופים, או לכל היותר מול מטר של ביצים ועגבניות. לעומת זאת, מי שחבריהם לנשק הולעטו באידיאולוגיה שסימה קדמון מאמינה בה - עלולים למצוא את עצמם לבד מול אש אויב קטלנית.