בשבע 255:הנסיכה והאופניים המכושפים

אסתי רמתי , ב' באלול תשס"ז

"שלום אסתי", שמעתי קול קטן.

"שלום נסיכה!" שמחתי, "כבר מזמן לא ביקרת אותי!"

"נכון", אמרה הנסיכה, "נראה לי שהילדים כבר שכחו מי אני".

"טוב, אולי הוותיקים זוכרים אותך. ומי שלא, אני אגלה לו שמדי פעם את קופצת אלי לדמיון, ומספרת לי על דברים שקרו לך. גם היום יש לך סיפור בשבילי?"

"ברור", אמרה הנסיכה, "אחרת לא הייתי באה. מה את חושבת? שאין לי עיסוקים אחרים? אבל באמת, יש לי סיפור מאוד חשוב, ואני מקווה שהילדים ייקחו אותו ברצינות. זה סיפור שסיפרו לי האופניים שלי".

"אופניים?!" התפלאתי, "מה, אופניים אצלכם יודעים לדבר?"

"מה פתאום, רק אופניים מכושפים", אמרה הנסיכה בחוסר סובלנות. "תשמעי, אין לי את כל היום, אז תפסיקי לשאול שאלות ואני אספר לך הכל. בשבוע שעבר בא להתארח בארמון ג'ורג'י, בן הדוד שלי מהממלכה השכנה. הוא ילד נחמד ומצחיק – כל הזמן מספר בדיחות ועושה שטויות. הבעיה היא שהוא משוגע על אופניים".

"דווקא רכיבה זה ספורט מצוין", אמרתי.

"לא כשרוכבים כמוהו..." אמרה הנסיכה, "רכיבה רגילה לא מעניינת אותו. רק רכיבה בלי ידיים ועם כל מיני טריקים מסוכנים. בכל אופן, הוא כל הזמן ביקש את אופני הזהב שלי, ואני פחדתי לתת לו אותם. וזה היה לא נעים, כי הוא אורח, והוא גם נסיך... אז ניסיתי להתחמק, עד שבסוף ראיתי שאין לי ברירה, והרשיתי לו".

"קצת חסר אחריות מצדך..." הערתי.

הנסיכה כעסה. "לא היתה לי ברירה! אבל לפני שאת מעליבה אותי, אולי תשמעי עד הסוף? לפני שנתתי לג'ורג'י את האופניים, ניגשתי לקוסמת המלכותית וביקשתי שתכשף את האופניים כך שמי שרוכב עליהם לא ייפגע. 'זה קצת מסובך', אמרה לי הקוסמת, 'אבל אני אנסה. ואני גם אדאג שהאופניים יוכלו לדווח לנו מה הנסיך ג'ורג'י עושה איתם, כדי שנוכל להזהיר אותו'.

"וכך באמת היה. במשך יומיים ג'ורג'י נסע באופניים, וכשהוא החזיר לי אותם, הם סיפרו שהוא רק נסע בכבישים שסביב הארמון. אבל ביום השלישי, כשחזרתי מקניות עם אמא שלי, נבהלתי. בארמון היה בלגן נורא... אמבולנס, ורופאים – אל תשאלי! ופתאום ראיתי את אופני הזהב שלי זרוקים בצד, עקומים לגמרי. 'ג'ורג'י!' צעקתי ' מה קרה לך?!'
 
"'אל תדאגי...' שמעתי לחישה מכיוון האופניים, ורצתי לעברם 'הוא יהיה בסדר... ממש נס שכישפת אותנו...' ואז הם סיפרו לי מה קרה. מסתבר שג'ורג'י מצא משחק מעניין – הוא גילה חניה תלולה שיורדת לכביש והחליט שזה יהיה כיף לנסוע במהירות את הירידה, ו-'ווש'! לחצות את הכביש כמו טיל".

"אוי ואבוי! איזו טיפשות!" התפרצתי לסיפור של הנסיכה. "גם אני נתקלתי בילדים שעושים ככה. ובתור נהגת, אני יכולה לומר לך שאם חלילה ילד על אופניים מתפרץ מולי לכביש מתוך חנייה, אין סיכוי שאני אספיק לעצור את הרכב בזמן!"

"זה בדיוק מה שהאופניים ניסו לומר לג'ורג'י", אמרה הנסיכה, "והוא רק צחק ואמר שהוא חוצה את הכביש כל-כך מהר, ששום אוטו לא יוכל לפגוע בו. אבל הוא טעה, כמובן... עברו שתי דקות, והוא יצא מהחנייה בדיוק מול משאית ענקית שלא הספיקה לראות אותו, ומרוב מהירות לא הצליח לעצור. בנס האופניים המכושפות הצליחו לעוף באוויר בדיוק לפני ההתנגשות, אבל ג'ורג'י נפל מהם ושבר את שתי הרגליים. ועכשיו אני מוכרחה לרוץ", התנצלה הנסיכה, "החופש של ג'ורג'י נהרס, מסכן. הוא שוכב בבית חולים, ואני רוצה לבקר אותו.

אז להתראות!" הנסיכה נעלמה, ואני נשארתי לחשוב על כל הילדים שהאופניים שלהם לא מכושפים, ולא יוכלו להציל אותם. והתפללתי שיהיה להם שכל לעצור לרגע לפני שהם עושים שטויות בכביש, ולהיזכר כמה שהחיים שלהם יקרים.