חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 255ראשיהפצה

נועה תניע - בגליון השבוע

נועה ירון-דיין, פעם כוכבת טלוויזיה ורדיו וכיום חסידת ברסלב, לא ציפתה שהספר שכתבה לחילונים, 'מקימי', יגרום להתעלות רוחנית גם בקרֶב דתיים.
16/08/07, 17:11
חגית ריטרמן

האישה שישבה בשולחן שלידנו בבית-הקפה, בחולצה קצרה מאוד, התרגשה כשזיהתה את האישה החרדית הלבושה בגדים ארוכים והעוטה מטפחת ראש לבנה. "את נועה ירון?", היא אמרה לה, "וואו, כל הכבוד! איזה כיף לך". מה כל כך כיף בבגדים ארוכים בקיץ, אתם שואלים? סימן שלא שמעתם על 'מקימי'.

עד לפני 12 שנים היתה נועה ירון-דיין (35) שדרנית בגל"צ ומגישת תוכניות בערוץ 2 ובערוץ הילדים. כיום היא חסידת ברסלב. לפני כחודשיים יצא לאור ספר הביכורים שלה, 'מקימי' (הוצאת עם עובד), שנכנס כבר אל רשימות רבי המכר. 'מקימי', ששמו נגזר מהפסוק בתהילים "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון", הוא סיפורה של עלמה, כוכבת טלוויזיה ורדיו, שעשתה את כל הדרך מהתהילה והזוהר אל תהילים והזוהר. גם נועה, כמו הגיבורה שלה, החלה את דרכה אל הדת בלימודי קבלה. גם היא, כפי שכבר הזכרנו, היתה דמות מפורסמת שזכתה להצלחה בתחומי הבידור והתקשורת, וגם היא, כמו הגיבורה שלה, עזבה הכל לטובת חיים כחסידת ברסלב. ואם אמשיך עם ה"גם היא", כי יש כל כך הרבה קווי דמיון, תיגמר לי מכסת המילים המוקצבת לכתבה.


"יש בספר גם חלק חילוני. מה שמדהים אותי זה שמי שמתחבר אליו זה מהחילונים הכי חילונים ועד החרדים הכי חרדים. באה אליי מישהי מאוד חרדית, יידישאית מהבית, ואמרה: 'קראתי את הספר שלך'. אמרתי: 'זה לא בשבילך'. אז היא ענתה: 'זה בדיוק בשבילי. אנחנו עומדים מול העולם הקורץ והמנצנץ, וכמה כוח כבר יש לנו? אנחנו בני אדם'"
"זה רק דומה, זה בשום פנים ואופן לא אוטוביוגרפיה", נועה מדגישה. "התהליך הרוחני שעוברת עלמה זהה לתהליך הרוחני שעברתי. זו אותה ליבה, אותו גרעין. וגם סביבת ההתרחשויות דומה, אבל אי אפשר להסיק מזה על חיי. ארגתי יחד חלקים ששאולים מסיפורים של בעלות תשובה אחרות ודברים דמיוניים".

לא אוטוביוגרפיה, אבל יש יסודות אוטוביוגרפיים. זו כנראה הסיבה שמאז שהספר יצא ממכבשי הדפוס הרבה אנשים משוכנעים ששמו של בעלה, יובל דיין, הוא בעצם בן דיין, ואף פונים אליו כך. בן, בן-זוגה של גיבורת הרומאן, חוזר גם הוא בתשובה, והשניים נישאים. יובל, אחיינה של השחקנית תיקי דיין, חזר בתשובה עם נועה, וכיום הם הורים לשישה ילדים. קרוב למציאות כבר אמרנו?

יובל לומד ומלמד. הוא מרצה מבוקש שנותן שיעורי יהדות לדתיים ולחילונים. נועה, שהקדישה את הספר "לבעלי, סופר הצללים שלי", מסבירה שבלעדיו הספר כנראה לא היה רואה אור: "הספר התחיל מהרצון שלי לתאר את המקום בו יש פצע. הרגשתי שאני רוצה לכתוב את מה שאי אפשר לכתוב. מה קורה במסע המופלא של יהודי אל אלוקיו. התפללתי על הספר המון. ביקשתי: 'ריבונו של עולם, תן לי סייעתא דשמיא בעט', 'ריבונו של עולם, תן לי סייעתא דשמיא בעט'.

"ישבתי במטבח בלילה, בין פתיתי הקורנפלקס ושאריות השוקו של הילדים, והתחלתי לכתוב על דפים. הייתי כותבת קצת, ומתייאשת. יובל עודד אותי. זה התחיל מזה שהוא ישב להקליד את כתב היד שלי, ונגמר בזה שהוא היה מחזק אותי בכתיבה ואומר 'עכשיו תכתבי קטע כזה' ו'עכשיו קטע כזה'. הוא תסריטאי ואיש מצחיק, ויש שם קטעים שלמים שהם שלו".

אז למה לא חתמתם על הספר יחד?

"שאלה טובה. הוא מחזיק מעצמו השיפוצניק ולא הכותב, אבל הקרדיט מגיע לו. הוא עשה עבודה נפלאה של עריכה, והוא היחיד שיודע להעביד אותי. כמו שהוא אומר 'אמא, תעשי קפה', כך הוא אמר 'אמא, תכתבי ספר'. הספר משותף לשנינו".

כתבת "עד לא מזמן פחדתי אפילו להציץ לשם, לחיים ההם שבוודאי עדיין מונחים שם". אז איך העזת פתאום?

"כשנפלה החלטה לכתוב, נכנסתי לתהליך שכולו הצצה לאחור וניסיון לראות מה היה שם בעצם. זו חוויה לא פשוטה ומאוד מחזקת, להיזכר בכל החסדים שה' עשה איתי. להיזכר איך ה' יתברך ממש הוציא אותי ממצרים, פתח לי את הים, העביר אותי בחרבה והטביע את כל המצרים בים – את האויבים והמקטרגים. ה' הוביל אותי במדבר, והוריד לי מן מהשמיים, והביא אותי לארץ המובטחת".

דתיים הפתיעו אותי לטובה
 
האישה בבית-הקפה לא היתה היחידה שהתרגשה לקראת נועה. "אנשים מתוודים בפניי בכל מקום. כל מוכרת בסופר, כל נהג מונית, ברגע שהם רואים שאף אחד לא מקשיב – הם אומרים 'את יודעת שאני מניח תפילין?' 'שאני מדליקה נרות?' 'שאני תורמת לישיבה?'.

"כיוון שהספר הוא מה שהוא, יש בו גם חלק חילוני. מה שמדהים אותי זה שמי שמתחבר אליו זה מהחילונים הכי חילונים ועד החרדים הכי חרדים. כל הקשת. לפני כמה ימים היינו במצפה-רמון. כמה בחורי ישיבה ניגשו לבעלי, ואמרו לו שהם קראו את הספר, והתחזקו. אני חשבתי שברגע שאני מציעה את הספר להוצאה חילונית כמו 'עם עובד', החרדים יירתעו. חשבתי שאני כותבת לחילונים, ולא ידעתי שהרעב הגדול לתשובה נמצא אצל הדתיים – החרדים והדתיים-הלאומיים. דתיים מרגישים רחוקים, מרגישים צורך להתקרב".

אמרת לי קודם שהיית תמימה כשחשבת שהספר שמיועד לחילונים לא ייקרא על-ידי דתיים.

"העולם היום שקוף. השתדלתי לכתוב בעדינות, אבל הספר בכל זאת פתוח, הוא לא ספר ל'בנות יעקב'. אין הסכמות של רבנים, אין כריכה עבה. אפילו דאגתי שתהיה דמות של אישה על הכריכה, שיהיה ברור, ומי שזה לא מתאים לו, שלא יקרא. עשיתי מה שאני יכולה כדי שזה יכוון לקהל המדויק. פחדתי, אבל אני מקבלת כל כך הרבה תגובות מצדיקים.

"באה אליי מישהי מאוד חרדית, יידישאית מהבית, ואמרה: 'קראתי את הספר שלך'. אמרתי: 'זה לא בשבילך'. אז היא ענתה: 'זה בדיוק בשבילי. אנחנו עומדים מול העולם הקורץ והמנצנץ, וכמה כוח כבר יש לנו? אנחנו בני אדם'. וזו ההפתעה שלי.  

"אולי בעיתון 'בשבע' מותר לי להגיד בקול רם שמטרת הספר היא קירוב רחוקים. המניע הכי חזק שלי הוא לעשות שלום בין ישראל לאבינו שבשמיים, לעורר הרהור תשובה".

רבי נחמן מברסלב ציווה

עד לפני חודשיים היתה נועה ירון-דיין, תושבת בית-שמש, עקרת בית ("אני מגדלת ילדים ובעל"). עכשיו הלו"ז שלה מלא, ובין השאר הזמינו אצלה הרצאות מחב"ד ומיישובי יו"ש. הנושאים הם "הספר, ענייני תשובה וברסלב". "רק עכשיו אני מרשה לעצמי לבוא במגע עם העולם, אבל זה  ציווי של רבי נחמן מברסלב – הוא לא מרשה לנו להסתגר. הוא ציווה 'אל תהיו עצים יבשים, תעשו פירות'. הוא לא מרשה לאנשים שלו להיעלם. הוא אמר: 'כל רצוני וכיסופי שייכנס דיבור אחד שלי בעולם'".

כתיבת הספר ארכה שלוש שנים. "היה לי רעיון שהרגשתי שירד משמיים: לכתוב סוף סוף מה עובר על בעל תשובה. שלכל בעל תשובה יהיה מה לקנות לאמא או לדודה ליום הולדת. כשבעל תשובה עוזב, נשאר חור. וזה מדמם. פגשתי הרבה אימהות ששואלות: 'איפה הילד שלי?'. ההורים, בעיקר של בעלי תשובה חדשים, שרויים בכאב, והילדים רואים רק את האורות של התשובה.


"הרגשתי רעב רוחני, לא משהו רשמי. להגיד לך שידעתי למה לשייך את זה? שחשבתי על חזרה בתשובה? לא. בכיתי וצעקתי הרבה, וזה מהדברים שפותחים שערי שמיים. הצעקות היו מכוונות לבורא עולם, אפילו שלא ידעתי. כתבתי יומנים לעצמי, וברור שהקב"ה הציץ בהם. הקב"ה ברחמיו חמל עליי ופתח לי פתח. החלק שלי היה לקפוץ מהגג"
"בדרך הטבע, אין סיכוי שאדם יוכל לעשות מעבר כזה. כתוב שהקב"ה נותן אור חזק מאוד לבעלי תשובה. הוא נותן תוספת נשמה, וצדיקים מתעברים בבעלי תשובה כדי לעזור להם לעשות את המהלך. תוך כדי הנסיקה למעלה, לפעמים שואבים חלק מהכוח מהמלחמה במשפחה ובסביבה. אחרי שנלחמת בכל העולם, וההורים מבינים שזה מה שאת רוצה, את צריכה להתחיל להילחם בעצמך. הטובה הכי גדולה שההורים יכולים לעשות לילדים שלהם זה לא להילחם בהם: כך הבחירה לא תהיה תוצאה של איזה מרד".

את יכולה להגדיר מה היה חסר לך? מה גרם לך לבחור בחיים של דתית?

"כתוב אצל רבי נחמן מברסלב, שהאמונה היא שלמות כל החסרונות, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים. אז להגיד לך מה חסָר? הרגשתי רעב רוחני, לא משהו רשמי. להגיד לך שידעתי למה לשייך את זה? שחשבתי על חזרה בתשובה? לא. חיפשתי להרגיש בחיים, ובמהלך ההתעסקות עם הכאב הפנימי בכיתי וצעקתי הרבה, וזה מהדברים שפותחים שערי שמיים. הצעקות היו מכוונות לבורא עולם, אפילו שלא ידעתי. כתבתי יומנים לעצמי, וברור שהקב"ה הציץ בהם. הוא ראה שמה שאני מציגה בחיצוניות שלי ומה שאני מחפשת בפנימיות שלי אלו דברים אחרים. מי שרוצה אמת – הקב"ה שולח לו מהלך של אמת.

"תכל'ס, אף אחד לא יכול לגעת בגרעין העניין ולדעת למה לאחד נפתחים שערי שמיים ולאחר לא. איזו זכות היתה לי יותר מלחברתי, הרי עברנו אותם דברים, וכיום היא חילונית ואני חרדית. הקב"ה ברחמיו חמל עליי ופתח לי פתח. החלק שלי היה לקפוץ מהגג. אחרי שהראו לי את הדרך, התמסרתי".

במקום שבעלי תשובה עומדים

לא יודעת אם יש על כך מחקר אקדמי, אם יש איזה סוציולוג או אנתרופולוג שבידיו סטטיסטיקה על הגיל בו על-פי-רוב חוזרים בתשובה, אבל נדמה לי שבדרך כלל זה קורה בגילאי עשרים פלוס. לנועה יש הסבר: "כשהיינו בני עשרים פלוס, כולנו ידענו שיש 'מעֶבר'. בגילאים האלה הכאב הכי חזק, אבל בגילאי שלושים פלוס זה כבר מתעמעם קצת, החיים מנצחים. אני שואלת חברה שלי: 'את זוכרת שפעם כאב לך?'. היא אומרת: 'זה כבר היה'. יש משככי כאבים. קל יותר לחזור בתשובה בגיל צעיר. יש אנשים שהיו איתי אז, ונשארו שם". "שם", כלומר נשארו לא דתיים. בראיון שהעניקה לאחרונה סיפרה: "הקב"ה לקח את עדי רן, אחד החברים שלי, והפגיש אותו עם חסיד ברסלב ונהייתה מערבולת בחיים שלו שסחפה אחריה עוד הרבה אנשים".

את מתארת בספר את העולם החילוני כרע מוחלט ואת העולם הדתי כטוב מוחלט. זה לא מדויק, את יודעת, אם כבר נכון יותר לומר שבצד האחד הרוב לא טוב ויש מעט טוב, ובצד השני ההפך.  

"אני לא חושבת שזה מצויר כל כך רע. זה סיפור אישי, הוא לא מכוון להיות ראי הדור. הוא מראה עולם של אישה אחת, ככה היא חווה אותו. בשביל בחורה תל-אביבית בת עשרים פלוס זה אמין מאוד. אני חושבת שזה די מציאותי, ומי שיוצא נגד זה קצת מתיפייף".  

אומרים ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".

"מישהי אמרה לי שכשהיא רק חושבת להחליף את הפאה במטפחת היא מצטמררת, כי אמא שלה תמיד חבשה פאה. וכשהיא רוצה לשנות אפילו את המרק המסורתי של הבית, היא לא יכולה לזוז ימינה ושמאלה. היא שאלה אותי: 'איך אתם עושים את זה? איך אפשר?'".

אבל יש דתיים שלא מקבלים את האמרה הזאת על בעלי התשובה. קראתי שלא קיבלו את בתך לגן "כי היא בת של חוזרים בתשובה".

"היום אני מפוקחת יותר", היא אומרת. "אלה שלא רוצים אותי, גם אני לא רוצה אותם. וברור שלא כולם כאלה, יש המון אנשים טובים.

"תראי, אני בוחרת לחיות בחברה החרדית כי יתרונותיה עולים בעיניי על כל חסרונותיה. אני רוצה מִקווה, מניין, הכְשרים במכולת, חיידרים גנים ובתי-ספר טובים. אז בסדר, זו לא חברה מושלמת. אצל החילונים אין בעיה, יש אינסוף אמיתות. כשאתה חי בתוך אמת, היא עלולה לפעמים גם לפגוע באהבת ישראל שלך.

"אני מבינה את הפחד של החרדים, זה לא לגמרי לא-מוצדק. רבתי עם הוריי כדי שהילדים שלי לא יראו אצלם טלוויזיה, אז אולי אם יביאו היום לחיידר של בני ילד שיספר על מחשב סרטים וטלוויזיה, דברים שעמלתי שהוא לא יראה, ארגיש שזה לא פייר כלפיי.

"בעלי תשובה צריכים לדעת את מקומם. רציתי שבתי תלמד במקום הכי נקי והכי שמור, ששם נכנסים רק ירושלמים דורי-דורות, אבל אילו היו מקבלים אותה, היא היתה סובלת שם כי היא היתה שונה. אני לא אקפוץ מעל הגובה שלי ולא אדחֵף למקום שאני לא שייכת אליו".

מתתי ונולדתי מחדש

בסיפור המסגרת את כותבת על עלמה: "אני חייבת לשמור ממנה מרחק ביטחון". למה נועה רוצה להרחיק את עלמה?
"את מסיקה מזה שעלמה זו אני".

אז למה המספרת רוצה להרחיק את מי שהיא היתה?

"לבעל התשובה יש דו-שיח עם מי שהוא היה. עלמה למשל רוצה להתחתן עם מישהו שלא מכיר אותה. תשובת המשקל היא דבר קשה. צריך לקחת את הזוגיות, ולתקן אותה. אבל בן אומר לה, מה את חושבת, שתמותי ותיוולדי צדיקה? חיים חדשים בונים משינויים קטנים, ומתוך זה מתגלה הדמות החדשה.

"'סור מרע ועשה טוב' – ככל שה'עשה טוב' מתחזק, כך הדמות הקודמת קטנה ורחוקה יותר. חז"ל כותבים שאסור להזכיר לבעל תשובה את ימיו הראשונים. הקאתי את החילוניוּת, והיא דוחה בעיניי. לא האנשים, התרבות. אבל היצר הרע לא נח".

ואולי את סתם מייסרת את עצמך, הרי יצר רע יש לכולם. אולי ה' רצה שתיוולדי חילונית. אחרת זה לא היה קורה, לא?

"ה' מנסה כל אחד בניסיונות משלו. ה'ניסיון' שיש לי הוא להיוולד מחדש בגיל 23 (אז חזרה בתשובה, ח"ר). להתמודדות שלנו, החוזרים בתשובה, יש קשיים משלה".

אני רוצה לשאול אותך על תחושת הזרות. אמרת באחד הראיונות "אנחנו אנשים גדועים".

"אתה חי איזשהם חיים, ואתה חושב שתחיה אותם עד 120, ואז אתה עושה שינוי כזה, שאתה מרגיש כאילו מתת ונולדת מחדש. אנשים שנולדו בגיל עשרים פלוס או שלושים פלוס צריכים להשלים פערים. למדתי את כל שירי הגן וניגוני התפילות של החיידר דרך הילדים שלי".

למה בחרת דווקא בחסידוּת ברסלב?  

"רבי נחמן מברסלב בחר אותי יותר ממה שבחרתי אותו. כתוב שכל צדיק בוחר את הנשמות שיתקרבו אליו. כך זה עד ביאת המשיח". 


למישהי שמחתה על ה"החזרה בתשובה" השיבה נועה: "אני מצטטת את אורי זוהר: אני אומרת לך שיש שמש. אבל את צריכה לקום בשביל זה מהספה ולגשת לחלון. זה ה'נעשה ונשמע'. אחר-כך תגידי לי שראית חושך ולא שמש? סבבה. אבל קודם גשי לראות"
אילו היית דתית-לאומית אולי היה לך קל יותר. לא היית צריכה למשל לחשוש שבסביבתך הדתית לא יאהבו את זה שכתבת ספר, והיתה לך חרות לפעול בתחומים נוספים.

"אני יודעת שיש תשובה שונה משלי. יש מציאות כמו של סיון רהב-מאיר, למשל. היום יש אנשים שיכולים להישאר במקום שלהם וגם לעשות תשובה. בזמני הרגשתי שאני חייבת לנוס על נפשי אם אני רוצה להתחזק באמונה. שאני חייבת לצאת החוצה. במהות שלי אני טוטאלית". מאוחר יותר, בערב לכבוד צאת ספרה בהנחיית רהב-מאיר, תתאר נועה את המנוסה הזאת כמו מנוסתו של ברוס ויליס הנמלט בסרט מפצצה מתקתקת שמוצמד לה שעון המונה שניות לאחור, בורח מהתופת. "הרגשתי שאני נמלטת ממקום שהוא אש בשבילי. נמלטתי מהחילוניוּת".

ההד על חזרתה בתשובה של כוכבת הרדיו והטלוויזיה נועה ירון פרנס בזמנו לא מעט מדורי רכילות בעיתונים ושיחות סלון. עכשיו היא חוזרת אל התרבות הישראלית עם אותו כישרון, אלא שהפעם הוא מנוצל לטובת היהדות. "יש כיום המון חוזרים בתשובה", היא אומרת לי, "בזמני שאלו 'מה הקשר בין דת לרוחניות'. עכשיו כולם לומדים ימימה, לשמור שבת זה מגניב ולהדליק נרות זה מדליק. כשמישהו מתקרב ליהדות הסביבה כבר לא מגיבה בתימהון. יש דני שטג ואביתר בנאי ואריאל זילבר ואהוד בנאי ועמיר בניון ואהוד אריאל ועוד רבים".

נועה מחברת לשורשים

נפגשתי עם נועה ליד 'מכון שורשים' בירושלים, ומשם הלכנו במדרחוב הירושלמי לחפש בית-קפה כשר. כשהגעתי ל'שורשים', ראיתי שחיכתה לה שם בחורה צעירה ונרגשת. "נועה? את לא מתארת לך! חיפשתי אותך בכל 144". לפי החיבוק, חשבתי שזו מכרה ותיקה. לא, זו עוד מישהי שקראה את הספר, ומחפשת אותה כבר כמה שבועות. מסתבר שב-144 כבר יודעים. היא לא מופיעה בשמה המלא, אבל המוקדניות כבר עונות: "אה, זאת שכתבה ספר? הרבה מחפשים אותה בזמן האחרון".

המעריצה הזאת היתה הסנונית הראשונה באותו ערב. אחרי הראיון חזרנו ל'שורשים', שם כאמור נערך מפגש לכבוד ספרה. מפרסמי המודעות שנתלו בירושלים כנראה לא לקחו בחשבון שיבואו כל כך הרבה מאזינות. ההודעה "סיון רהב-מאיר תראיין את נועה ירון-דיין" הביאה הרבה מאוד נשים למקום. הללו התמודדו על הכיסאות, וכשהכיסאות אזלו, גם הצטופפו בישיבה על הרצפה, עד לרגלי השולחן שאליו ישבו השתיים. כמה היו שם? מאות.

כשהן נכנסו אל האולם, הקהל היה נלהב. שתי בוגרות גל"צ וערוץ 2, שתי חוזרות בתשובה ואלפיים טון של כריזמה מוּלדת. אחת מהבחורות בקהל ביקשה לדבר: "אני קוראת עכשיו את 'מקימי' בפעם השלישית, ואני מרגישה שחזרתי שוב בתשובה. הספר שלך, בלי הכריכה הקשה ובלי ה'הסכמות', היה בשבילי הכי חזק. אני מפיצה אותו, אמא שלי כבר קראה והתקשרה להגיד שעכשיו היא מבינה אותי. מצאנו את עצמנו שם, בספר שלך, בשיחות בין האמא לבת. את לא יודעת מה עשית בשבילי. תודה".
למישהי אחרת, שדווקא מחתה על ה"החזרה בתשובה", השיבה נועה: "אני מצטטת את אורי זוהר: אני אומרת לך שיש שמש.

אבל את צריכה לקום בשביל זה מהספה ולגשת לחלון. זה ה'נעשה ונשמע'. אחר-כך תגידי לי שראית חושך ולא שמש? סבבה.

אבל קודם גשי לראות".

נס המים בקבר הצדיק
 
ביום חתונתה של עלמה, היא נוסעת עם חברתה אל בית-הקברות 'הר המנוחות' בירושלים. עלמה מתפללת על קברו של הצדיק רבי ישראל דב אודסר זצ"ל בכוונה גדולה. זה חורף, אבל יום יבש, שום טיפה לא יורדת מהשמיים. פתאום היא מבחינה שהמצבה לגמרי רטובה, וגם הבגדים שלה. נס. אות שהתפילה התקבלה, היא מספרת.

את לא אוהבת שמצמידים את סיפורה של עלמה לסיפור חייך, אבל אני חייבת לדעת: הסיפור עם הקבר של הצדיק, זה אמיתי?

"כן".

זה קרה לך? הקבר הוציא מים?

"כן, הרבה מים". 

ritter.b7@gmail.com

סופרת נולדה / חגית ריטרמן

יש ספרים שאתה יודע שתיקח איתך תמיד. לא בתרמילך, אלא בתרמיל נשמתך. כאלה שקראת ואתה זוכר את המנגינה הספרותית שלהם גם שנים אחרי ששכחת אותם על המדף, מתאבקים בין שאר הספרים, הטובים יותר והטובים פחות.

כזה הוא ספרה של נועה ירון-דיין, 'מקימי'. חכם, מרגש, מצחיק. אז מה אם הוא "מחזיר בתשובה", צריך להתנצל?

עותק אחד קיבלתי מההוצאה לאור, 'עם עובד'. עותק נוסף קניתי. בשביל מה? העותק השני יעבור בין משפחתי וחברותיי, כי למה שרק אני איהנה. אי אפשר שלא להתרגש, אי אפשר שלא לראות את הכנות בה ירון-דיין כותבת. לא מתחנחֵנת, לא פוחדת להגיד את האמת שלה, ולוקחת את הקורא איתה, יד ביד במסע חזרתה של יהודייה מישראל אל אלוקיה.  

הרומאן נפתח ונחתם בהתבוננותה של הגיבורה החרדית בדמותה החילונית. וכיוון שכך, סופו של המסע ידוע כבר בתחילתו. זה לא גורע מהרצון של הקורא לשבת עם הגיבורה, עלמה, על מחוגי שעון גדול של חייה המוזזים לאחור, ולצפות איתה בקורותיה.
 
שמות הדמויות לא נבחרו במקרה. כך למשל עלמה ובן, בני הזוג שחוזרים בתשובה ונישאים, הם כל "עלמה" וכל "בן" מישראל, למרות שהרומאן הוא סיפורם האישי ואינו מתיימר לשקף את החילוניוּת הישראלית (נראה לכם שכל החילונים מעשנים סמים? נו באמת, הרוב אפילו לא יודעים איך סם נראה). עלמה (Alma) היא גם נשמה בלאדינו, שפת האם של אמהּ של ירון-דיין. ואכן, זה סיפור מסעה של נשמה בעולם. וכך אלישע, החוזר בשאלה שמנסה לשכנע את עלמה לא לחזור בתשובה ורומז לאלישע בן-אבויה, וכך אחרים. 

השפה של הספר זורמת ולפעמים גם שירית. קחו למשל שורה כמו "ולרגע אחד קטן של נצח לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום, השתתקה כל המיית העולם הזה" (עמ' 323). מי שכותבת כך היא סופרת, ולא סופרת של ספר אחד ודי, שמתארת את סיפור חייה החד-פעמי וחוזרת הביתה להתחבא מהשמש. הספרים הבאים ודאי יבואו, גם אם אחרי חבלי לידה ממושכים.

בעידן שבו תוכניות ריאליטי מתעללות מסוג 'כוכב נולד' ו'רקדן נולד' עומדות על במת התרבות הישראלית, טוב שיש גם ספרות טובה שנכתבת כאן (ונכון, ירון-דיין אינה היחידה, אבל היא בהחלט אחת מהטובים). סופרת נולדה. ואלה לא סתם דברים בעלמא. אם כבר אז עלמה.