בשבע 256:השרה נגד החינוך

התשובה ליולי תמיר: בתי ספר מסורתיים לציבור החילוני ● המבחן הפוליטי של משה פייגלין.

עמנואל שילה , ט' באלול תשס"ז

שרת החינוך יולי תמיר שייכת לקבוצת האליטה החילונית-אשכנזית-משכילה, קבוצה שעם היותה מיעוט בחברה הישראלית שרובה לאומית-מסורתית, עדיין חיה בתחושה שהמדינה שייכת לה.

זיקתה הקלושה של הגברת תמיר למורשת היהודית מתבטאת בין השאר בכך שעל אף תפקידה הממלכתי אינה טורחת להינשא לבן-זוגה כדת משה וישראל. בהשקפותיה המדיניות תמיר שייכת לשמאל הקיצוני, שם החלה את דרכה הציבורית בתנועת 'שלום עכשיו'.

מלבד ההתבטאויות המקוממות הזכורות לרע, אין הבדל של ממש בין תמיר לבין שולמית אלוני, אשת השמאל הקיצוני החילוני שקדמה לה במשרד. לא ברור אם היחס הלוחמני של אלוני כלפי היהדות ומצוותיה גרוע יותר מהניכור השקט והמתנשא של תמיר כלפי ערכי הדת והלאום.

יולי תמיר לא רוצה לראות את בנות השירות הלאומי מלמדות קצת יהדות בבתי ספר חילוניים, על אף העובדה שהן נמצאות שם בהזמנת המנהלים החילונים ומתוך רצון חופשי. אבל ההורה הישראלי הממוצע דווקא מעוניין שילדיו יקבלו קצת יהדות אותנטית, ואינו מפחד כמו יולי תמיר מהשפעתן הלאומנית-קלריקאלית המסוכנת של הבנות הדתיות. לא הציבור הדתי אלא ההורים החילונים הם שצריכים להרים קול זעקה נגד הפגיעה בלימודי היהדות של ילדיהם. ואכן, בין המוחים על החלטתה המקוממת של תמיר היו פוליטיקאים חילונים כמו השר זאב בוים וח"כ גדעון סער.

צדק ח"כ זבולון אורלב כאשר אמר שיולי תמיר אינה ראויה לכהן כשרת החינוך. מן הראוי שתנועת ש"ס, החברה בקואליציה, תפעיל לחצים להעברתה מתפקידה, כמו שהצליחה בשעתו להרחיק מהמשרד את שולמית אלוני. אבל התגובה הראויה ביותר מצדו של הציבור הדתי-לאומי תהיה להציע לציבור החילוני דרכים אחרות להקנות לילדיו את ערכי היהדות והלאום, באמצעות פתיחת רשת בתי ספר מסורתיים עבור ילדי הציבור המסורתי והחילוני.

מלבד פועלו בהקניית המורשת היהודית, החינוך הדתי מצטיין גם ברמה נמוכה יחסית של תופעות קשות בתחום האלימות והסמים, בטיפוח ערכים לאומיים וערכיות בכלל, וברמה נאותה של משמעת ודרך ארץ. את כל זה יש לפתוח גם בפני הציבור החילוני, באווירה חופשית וללא כפייה דתית.

עם הסברה נכונה, אין ספק שיהיה לזה ביקוש.
 
ללא אופוריה וללא פרנויה
 
יחסם המוזר של בנימין נתניהו ומקורביו כלפי משה פייגלין ותנועתו 'מנהיגות יהודית' מעלה חשש שמא צודקים מבקריו של נתניהו הטוענים כי חסרה לו היכולת לתפקד בקור רוח תחת לחץ. ההתעקשות לעשות לפייגלין דה-לגיטימציה, להגדירו כעבריין וכנטע זר בליכוד ולנסות להרחיקו מהתנועה, היא התנהגות הגובלת בהיסטריה. בכך משחקים נתניהו ואנשיו לידי אותם יריבים פוליטיים ואנשי תקשורת עוינים, המבקשים להציג את הליכוד כמי שהפך לימין קיצוני, רחמנא ליצלן, בגלל הצטרפותם של פייגלין ותומכיו.

הרי אין ספק שאם תומך הטרנספר האלוף רחבעם זאבי הי"ד היה מבקש, בתחילת דרכו הפוליטית, להצטרף לליכוד במקום להקים את 'מולדת', הוא היה מתקבל בברכה. הרי אנשים כמו מאיר שיטרית, שתמך בהסכמי אוסלו בניגוד לכל החלטות התנועה, נחשבו לחברים לגיטימיים בליכוד ואף כיהנו כשרים מטעמו. למפלגת העבודה אף פעם לא היתה בעיה להכיל בתוכה אנשי שמאל קיצוני כמו שריד, ביילין ויולי תמיר. הליכוד עצמו קיבל בחזרה לשורותיו בעבר וישמח לקבל גם בעתיד אנשים כמו דוד לוי, דן מרידור ושאול מופז - עריקים שגרמו למפלתו בבחירות. אז במה משה פייגלין גרוע מכל אלה? בגלל שהוא מתנחל עם כיפה וזקן? פעם יו"ר הליכוד, יצחק שמיר, אמר על מי שתקף את המתנחלים "אל תגעו במשיחי". פתאום הם פסולים?

אפשר לטעון אלף טענות נגד פייגלין ואנשיו, אבל אין אף טענה שמצדיקה את פסילתם כחברים בליכוד. גם הטענה שאי אפשר להתפקד לליכוד ולא להצביע עבורו לא יכולה להיות מופעלת רק בסקטור אחד. ידוע שבעבר עמרי שרון פקד לליכוד אנשי צד"ל וקיבוצניקים, כדי שיתמכו בו ובאביו. האם מישהו בדק אם הם הצביעו לליכוד? בבחירות האחרונות מצביעי 'קדימה' רבים נשארו בליכוד כדי להשפיע על בחירת היו"ר ועל הרכב הרשימה לכנסת. מישהו בדק בציציותיהם? ובכל מקרה, גם אם ייקבע בתקנון הליכוד שחבר אשר הצביע למפלגה אחרת יורחק מהתנועה, הרי פייגלין עצמו חוזר ואומר שהוא מצביע לליכוד ואף קורא לאחרים להצביע מחל.

מוטב שנתניהו ייקח אוויר ויירגע. הוא לא חייב להתייחס לפייגלין כאל מספר 2. הוא רשאי לנסות לחסום את דרכו לכנסת בתרגילים פוליטיים לגיטימיים ואפילו מסריחים, כמו אלה שעשה כדי להגדיל את אחוז ההצבעה בפריימריס. אבל הוא לא יכול למנוע מפייגלין להתמודד, ואם אינו בשל עדיין להתייחס אליו כאל נכס - שיתייחס אליו בביטול, אפילו אם ייכנס לכנסת. פייגלין בוודאי לא מכתים את הרשימה יותר מענבל גבריאלי, יחיאל חזן ועוד חברי כנסת חסרי כל משקל ציבורי שכיהנו בכנסת הקודמת מטעם הליכוד.

וכמו שלנתניהו מומלץ לצאת מהפרנויה, כדאי שגם אנשי 'מנהיגות' לא ייכנסו לאופוריה. ההישג שלהם נאה, במיוחד אם נכונים דבריהם שבין 8500 המצביעים של פייגלין היו כשלושת אלפים ליכודניקים 'רגילים'. ועם זאת, המחשבה כאילו ההצלחה היחסית הפעם מבשרת ניצחון בפעם הבאה היא נאיבית - והדברים נכתבים מתוך אהדה בסיסית לתנועת 'מנהיגות יהודית' ותמיכה עקרונית רבת-שנים בטקטיקה הפוליטית של עליית מנהיג אמוני לראשות הממשלה דרך התמודדות בליכוד.

המצב כעת הוא שבליכוד סימנו את פייגלין כאיום, ויקדישו מאמצים כדי לחסום אותו. השכבה השלטת בליכוד יודעת היום שהחוק המתנה זכאות להשתתף בבחירות בוותק משמעותי בתנועה משחק לידיה של 'מנהיגות יהודית', והם יפעלו לשנותו כדי להגדיל את מספר הבוחרים ולהפחית את חלקם היחסי של מתפקדי 'מנהיגות'.

בסופו של דבר פייגלין ייבחן ביכולת שלו לסחוף אחריו את חברי הליכוד שלא התפקדו דרך רשימתו. לצורך כך, לא יעזור כלום, עליו לכהן כשר או לפחות כחבר כנסת, כדי לצבור ניסיון ולגיטימציה ולקבל חשיפה ציבורית ותקשורתית מתמשכת.

הבחירות הקרובות לרשימת הליכוד לכנסת יהיו מבחן חשוב לדרכה הפוליטית של 'מנהיגות יהודית'. אם יצליח פייגלין להיבחר לכל הפחות במקום ריאלי ולהיכנס לכנסת, זו תהיה התקדמות משמעותית. אם לא, יהיה צורך להסתפק בהצלחה התודעתית של הטמעת רעיון המנהיגות האמונית, ולחפש דרכים אחרות להגשמתו.