בשבע 256:אור בקצה המנהרה

עודד מזרחי , ט' באלול תשס"ז

היה זה בוקר שבת שליו בחוף ראס נצרני ליד שארם-א-שייח. המים היו תכולים, השמים בהירים, ההרים האדומים התנשאו למרחוק, וכמה בדווים כרכרו סביב חבורת הצוללנים.

יורם מדריך הצלילה ועודד הרופא ערכו צלילה שגרתית. יוסי וחזי אכלו והמתינו בחוף. לאחר עשרים דקות יצאו השניים מהמים. יורם סיפר בהתלהבות שגילה מערה יפהפייה בעומק רב, והם החליטו לצלול לתוכה.


המחשבות חלפו בראשו. הוא חשב על מי שנמצא בחוף, היודע שהזמן אזל וידע היכן למצוא את הגופות... המצרים יצללו למערה, ימשו את גופותיהם וימסרו אותן לצלב האדום, שיעבירן לישראל. בעיתון ייכתב: "שלושה ישראלים מתו בתאונת צלילה ליד שארם-א-שייח בגלל רשלנות"
יורם, חזי ויוסי נכנסו למים, והחלו לרדת למערה, שהיתה בעומק 28 מטרים. הצלילה היתה מרהיבה, דגים בצבעי ארגמן וטורקיז אפפו אותם ומתחתם נראו כוכים וגאיות. יורם הוביל את חבריו לעבר פתח המערה. כאשר נכנסים למערה בלתי מוכרת, חייבים לקשור לפתחה חבל ולהיכנס עמו מטעמי בטיחות. משום-מה המערה לא נראתה להם מסובכת, והם ויתרו על קשירת החבל.

הם נכנסו לתוך המערה, שהיתה מהממת ביופייה. התקרה היתה מחורצת, קרני שמש הסתננו, המים החליפו צבעים ודגים צבעוניים שטו בניחותא. המערה לא היתה כחדר סגור, אלא מפותלת, עם כוכים והסתעפויות. הם החלו לשוטט בנבכי המערה, כשחושיהם לוקים מעט בשיכרון מעמקים.

כאשר עברו במקום צר כלשהו התחככו בקרקע, וענני אבק כיסו את המערה. חזי נעלם בתוכם. לאחר רגע מצאו אותו, וסימנו איש לרעהו שעליהם להתארגן ליציאה. הם החלו לחזור לכיוון המשוער של הפתח, אך לא מצאו אותו. הם ניסו לפנות לכיוון אחר, אך ללא הצלחה; ניסו שוב, ונתקלו בקיר. הזמן החל לדחוק. נותרו כשש דקות של חמצן.

הם נלחצו מעט, אבל היו בטוחים שאו-טו-טו ימצאו את הפתח. פעם נוספת פנו לכל צד, אך כל ניסיון הסתיים בקיר. המערה היתה מסובכת יותר משתיארו לעצמם. נותרו ארבע דקות. מוחו של יוסי קדח, לבו פעם במהירות והחריף את בעיית האוויר. כצוללן מנוסה הוא לא נכנס לפאניקה, אבל המצב התברר יותר ויותר כבלתי אפשרי. נותרו עוד שתי דקות.

יוסי הבחין כי האוויר בבלון הרזרבי הגיע לתחתית, מצב שלא נתקל בו מעולם. חבריו עצרו, והתיישבו על ברכיהם, כדרך הצוללנים. יוסי הביט בעיניהם וראה בהן את אימת המוות.

המחשבות חלפו בראשו. הוא חשב על מי שנמצא בחוף, היודע שהזמן אזל וידע היכן למצוא את הגופות... המצרים יצללו למערה, ימשו את גופותיהם וימסרו אותן לצלב האדום, שיעבירן לישראל. בעיתון ייכתב: "שלושה ישראלים מתו בתאונת צלילה ליד שארם-א-שייח בגלל רשלנות".

יוסי חשב: אני גמרתי, אבל מה עם אשתי והילדים?! מסכנים, הם זקוקים לי! מי ידאג להם?! נזכר באמו חולת הלב, שאיבדה לפני שנים את בנה, לפני בר המצווה שלו. היא לא תעמוד בזה! נותרה פחות מדקה. אין מה לעשות...

יוסי היה רחוק לגמרי מתורה ומצוות. מעולם לא פנה לבורא העולם, אבל כעת פרצה מתוך לבו זעקה אילמת ומתמשכת: "ריבונו של עולם...  תוציא אותנו מכאן!"

זעקתו הגיעה ממקום נסתר לגמרי, מנבכי נשמתו. הוא חש שהיא מפלחת את תקרת המערה, מפוצצת אותה לרסיסים, חוצה את קיר המים, קורעת את השמים ומגיעה למרומי מרומים. ואז חש שיד מסתורית אוחזת בראשו ומסובבת אותו במאה וחמישים מעלות ימינה. מישהו צעק לו בקול בלתי נשמע: הסתכל! 

במרחק עשרים מטרים זיהה את הפתח הכחול, שהואר באורח פלא באור נגוהות ירחי.

נותרה חצי דקה עד לסיום טיפת החמצן האחרונה. יוסי אחז בידיהם של חבריו, הצביע לכיוון פתח המערה ושלושתם טסו כחץ, מניעים בסנפיריהם בבהלה. הם יצאו מהמערה, אבל החמצן אזל...

עיניו של יוסי נפערו ולבו השתולל. אמנם נחלצו בנס, אבל היו כעת 28 מטרים מתחת לפני המים, ללא טיפת אויר.

ישנו נוהל חירום למקרה כזה. צריך לזרוק את הווסת מהפה, ללחוץ בשני האגרופים על הריאות כדי לסחוט את כל האוויר שנמצא בתוכן ולטפס למעלה. עלייה מעומק כזה אורכת כשש דקות. כמה זמן יוכלו לכלוא את נשימתם? אולי דקה...

שוב זעק יוסי ללא קול: "ריבונו של עולם...  תציל אותנו גם עכשיו..."

הוא הרגיש לחץ אדיר על ריאותיו כשעלה. הן נסחטו לגמרי. הוא המשיך ללחוץ על חזהו וטיפס עוד ועוד, הרגיש שהוא עומד להתפוצץ...

ואז הגיע סוף-סוף למעלה, עם שני חבריו. שמי אינסוף נפערו לנגד עיניהם הקרועות לרווחה, והם נשמו אוויר... אוויר... אוויר... 
לאחר שגמעו בשיכרון את הדבר הפשוט והיקר ביותר עלי אדמות ונרגעו, צעק חזי: "איזה מזל!"

יוסי לא התייחס למה שאירע כאל מקרה מוצלח בלבד. משהו מופלא התגלה לו, מעבר לכל ספק. המקרה זעזע אותו עד לעמקי נשמתו. הוא גילה כוך ומבוך בתוך לבו, וכך החלה דרכו לאמונה. כיום הרב יוסף קהתי הנו מרצה ידוע, הצולל לתוך לבותיהם של ישראל ומבקש למשותם ממצולות באהבה.

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il