בשבע 256:"בג"ץ מתעלל בנו"

משפחות עם תינוקות נאלצות להתגורר בבתים ללא דלתות וכיורים וללא חשמל ומים סדירים, ולהשקיע סכומי עתק בהתקנת הדירה למגורי אדם.

חגית רוטנברג , ט' באלול תשס"ז

ארגז חול קטן ומאולתר ליד המדרכה משמש כמקום המשחק היחיד לעשרות הילדים והפעוטות של תושבי השכונה החרדית מתיתיהו מזרח במודיעין עילית.


חנה, תושבת השכונה: "בימים הראשונים לא היה חשמל. התחברנו לחשמל ברחוב, אבל זה לא החזיק מעמד וקרס כל פעם. חיינו כמה ימים בלי מקרר. חילקו לנו מנורות 'לוקסים', ואוכל הביאו לנו מהמועצה. בדירה לא היו ברזים, אסלות ושאר מוצרי פלסטיק. בהתחלה הקימו שירותים זמניים ברחוב, עד שאנשים הצליחו להסתדר בדירות"
השכונה שייכת לשרשרת אתרי הבנייה של חברת 'חפציבה', שעתידם לוט בערפל עם קריסתה הכלכלית של החברה. בשעה זו של בין הערביים משוטטים הילדים הרבים בין ערמות של פסולת בניין, רוכבים על אופניים בדרך הכורכר במקום על הכביש שאיננו, וקופצים על ברזלים ורשתות פלדה שזרוקים בצדי הבניינים.

האמהות עם עגלות התינוקות מתרכזות על ספסלים בודדים ליד ארגז החול, מחליפות חוויות על תלאות היומיום בדירות שאליהן נאלצו לפלוש, בטרם הסתיימה בנייתן ולפני שהוכשרו לקלוט משפחות למגורים בתנאים ראויים.
 
פלישה באישון לילה

"לפני שבועיים התקשרו לבעלי באמצע הלילה, ואמרו לו שכדאי להגיע ולהתיישב בדירה. הוא נסע לשם מיד, ואנשים באו ועזרו לו להעביר את החפצים והציוד שלנו לשם", משחזרת חנה, אישה צעירה, את הפלישה לדירה. היא עצמה הצטרפה לבעלה כמה ימים מאוחר יותר, עם תינוק בן חודש.

התנאים שאליהם נאלצה להסתגל, מלבד הצורך להתאושש מלידה ראשונה והטיפול בתינוק, היו בלתי אפשריים: "בימים הראשונים לא היה חשמל. התחברנו לחשמל ברחוב, אבל זה לא החזיק מעמד וקרס כל פעם. חיינו כמה ימים בלי מקרר, ממש באוויר. חילקו לנו מנורות 'לוקסים', ואוכל הביאו לנו מהמועצה. בדירה לא היו ברזים, אסלות ושאר מוצרי פלסטיק. בהתחלה הקימו שירותים זמניים ברחוב, עד שאנשים הצליחו להסתדר בדירות. לגז לא מוכנים לחבר אותנו פיראטית, אז אני משתמשת בגזייה שעולה הרבה כסף. חיבור ל'בזק' גם אין, אז בעלי מחבר אותנו דרך חוט מאריך לדירה בבניין אחר".

בהדרגה התארגנו תושבי השכונה והעמידו גנרטור, שמספק בקושי את צורכי החשמל של המשפחות הרבות על ילדיהן. "על מזגן ודאי שאין מה לדבר", ממשיכה חנה. "מובן שאין מעליות, ואנשים עם ילדים עולים הכול ברגל, בחושך. אין מערכת חימום מים למקלחת. היו ילדים שלא התקלחו פה הרבה זמן, אי אפשר לקלח את התינוקות. אני חיממתי מים על הגזייה בשביל להתרחץ. עכשיו סידרו שאפשר להדליק בוילר, אבל לא בשעות העומס".

מלבד תנאי החיים הקשים בתוך הדירות, שאליהן נאלצו המשפחות לפלוש על מנת לממש את הבעלות על הנכס שקנו בהשקעה של מאות אלפי שקלים, ישנן בעיות נוספות בחיים בשכונה: תחבורה לא סדירה, שהופכת כל יציאה ל'טיפת חלב' או לקניות למבצע ארוך ומורכב. "התינוק שלי ישן שבועיים בעגלה, כי לא יכולנו לצאת לקנות לו מיטה", מוסיפה חנה. רכב עם מוצרי מזון בסיסיים, במקום מכולת, מגיע לשכונה למשך שעות ספורות ביום.

הערבות והעזרה ההדדית בקהילות החרדיות הופכת גם כאן לנקודת אור במלכוד שאליו נקלעו עשרות המשפחות: תושבי קריית ספר ושכונותיה נרתמים לסייע לאחיהם בחלוקת מזון, אלתורים בחיבור לתשתיות וטיפול בילדים. על חזיתות הבניינים הבנויים-למחצה נתלו מודעות ססגוניות, המכריזות על פלוני שמסייע בחיבור לחשמל, פלונית שפותחת מעון לילדים ועוד.

חנה מספרת כי כל המשפחות נכנסו לדירות, אולם יש כאלו שמתגוררות בהן בלי שהעבירו אליהן את הציוד מהבית, מחשש לעתיד הדירה. "אנחנו אופטימיים, לא פשוט לפנות אותנו אחרי שאנחנו כבר בדירות. אנשים גם השקיעו פה כסף בשיפוץ, הביאו בעלי מלאכה שיסיימו לבנות את הדירה. אף אחד לא חושב לעזוב". 

שלום בלי מתיתיהו

נזכיר כי תושבי מתיתיהו מזרח הם הסובלים הגדולים ביותר ביחס לשאר לקוחות 'חפציבה'. עוד בטרם קרסה החברה, התמודדו הללו במשך כמעט שלוש שנים מול דיונים בבג"ץ, שטרם הסתיימו עדיין. מיקום השכונה, על גבול הקו הירוק מצדו המזרחי, סמוך לכפר בילעין, הקפיץ ממקומה את תנועת 'שלום עכשיו', שמיהרה לעתור לבג"ץ בדרישה להקפיא את הבנייה במקום, שלטענתה אינה חוקית. התושבים, שרכשו את הדירות בכסף מלא מהחברה, נאלצים להמתין כבר שנתיים וחצי להכרעה בגורל בתיהם, ובינתיים מוציאים הון עתק על שכירויות, מיטלטלים עם ילדיהם מדירה לדירה, תלושים חברתית וכלכלית. קריסת 'חפציבה' הנחיתה עליהם מהלומה נוספת בדרך לבית המיוחל.

"אנחנו מאוד כאובים", אומרת חנה ביחס למעלליה של 'שלום עכשיו'. "הם מתנהגים כאילו לא מדובר פה בחיים של אנשים. יש אנשים שהשקיעו והפסידו פה המון כסף. אנשים עם 10 ילדים שמכרו דירה במקום אחר, כי היו בטוחים שיעברו לפה, ועכשיו מתגלגלים בשכירויות. הם הרסו חיים של הרבה אנשים", היא אומרת, ושכנותיה לספסל מהנהנות בהסכמה. "אנחנו רק מבקשים שזה ייגמר כבר, והם סוחבים את זה כאילו זה לא החיים שלנו".

שכנתה של חנה מוסיפה כי האשמה גם על 'חפציבה', שלדבריה רימתה אותם. "לא סיפרו לנו שזו קרקע בעייתית מבחינה משפטית. אולי כתבו באותיות הקטנות. שיענישו את החברה, לא אותנו".

צעידה קצרה לאורך שורת הבניינים של השכונה מגלה צינור מאולתר, שממנו זורמים מים שממלאים את השביל בשלוליות בוץ; כבלי חשמל פיראטיים נמשכים מבניין לבניין, פיגומים ניצבים עדיין בחלק מהמקומות, כניסות עקלקלות לפתחי הבניינים החשוכים, שבתוכם פזורים בערבוביה רהיטים שונים וחומרי בנייה. 

נאחזים בקרקע

בתוך אחת הדירות הללו אנחנו פוגשים את מאיר, אברך צעיר ואב לארבעה פעוטות, שמשגיח כעת על הפועלים הערביים המשפצים את דירתו. "מה שאתם רואים עכשיו זה עולם אחר לעומת מה שהיה פה קודם", הוא מסביר. החדרים נטולי הדלתות, הכיורים שמותקנים רק עכשיו, החצר שנראית כמו אתר בנייה והחשמל שקופץ מדי פעם, לדברי מאיר, הם איכות חיים לעומת מה שראו עיניו בלילה שבו נכנס לדירתו.

"חבר טוב העיר אותי בלילה. רצתי לפה עם שלט, מזוזה ושולחן. מה שהלך פה היה מבצע לילי ממש: אנשים קפצו למרפסות, עלו על סולמות. נכנסתי לדירה וראיתי את הכול מלא טינופת, בלטות שבורות, אין צבע, רק בלוקים וטיח. לא היו כיורים וברזים, לא חשמל ולא מים. אני עוד מתנחם בזה, כי אנשים משלב ב' וג' של השכונה אין להם אפילו משהו שיוכלו להיכנס אליו". בהדרגה החל חיבור לתשתיות, אם כי הדוד למים החמים עדיין בתהליכי התקנה. כשאולתר חיבור למים החלו הנשים לכבס, אך בשלב ראשון יכלו לעשות זאת רק בגיגיות, כבימי קדם.

איך הקטנים מסתדרים פה?
"הילדים שלי משחקים פה, בברזלים ואבנים שיש בחוץ. אפילו ארגז החול הקטן שעשו זה קומבינה, נס ש'שלום עכשיו' לא קפצו על זה".

במהלך השיחה יוצא מאיר להתחבר שוב לחשמל, שנופל דרך קבע בכל פעם שנוצר עומס על הגנרטור הבודד המשרת משפחות רבות. "זה חלק מהחיים בדירה", הוא מסביר. "בלילה זה סיוט, אז החשמל קופץ הרבה יותר".

מאיר מסביר כי מלבד הסכום שהושקע ברכישת הדירה, הוא משקיע כעת עשרות אלפי שקלים בגימור, הכולל אינסטלציה, חשמל, התקנת דלתות ועוד. "זה הבית שלי, ובו אני צריך להשקיע", הוא מנמק, "אבל הסיוט לא מתחיל מפה. הוא מתחיל לפני שנתיים, כשהייתי צריך כבר להיכנס לבית. אנחנו נזרקים בשכירות עם ארגזים מדירה לדירה, זה סיוט גם לילדים".

מה אתה חושב על 'שלום עכשיו', שהביאו אתכם למצב הזה?

"'שלום עכשיו' הם זבלים, זה לא מהיום. הפכו למלשינים. אבל הטענה שלי היא לבג"ץ – אתם מתעללים באזרחים כי אתם לא מצליחים לדפוק את המדינה. בג"ץ מעניש אותנו במקום את מי שצריך להעניש. אנחנו מבקשים: תכריעו, אל תשאירו אנשים במצב כזה נורא. אני קיבלתי קבלה מרשם המשכנתאות לפני שהוגש בג"ץ, אז את מי מענישים? אם המדינה אישרה הכול כחוק, אז אני כאזרח קטן צריך לשאת בתוצאות?"

מה תעשו במקרה שיגיעו לפנות אתכם?

"יבואו יס"מניקים, שוטרים, אין לנו מה לעשות. מה, יישפך דם? אמנם קשה לפנות אותנו מרבי קומות, אבל הם יעשו את זה. כל השאלה היא מה בג"ץ יחליט, לא יעזור לאף אחד. אפילו שהמדינה גם מעוניינת שיתפסו פה קרקעות, בשביל המאזן מול הערבים".

מאיר סבור כי בג"ץ לא יורה על פינוי, שכן הדבר יפגע אנושות בכונס הנכסים: "אם יוציאו מפה אנשים, יהיה חרם רבנים כזה שלא ימכרו פה אפילו דירה אחת. זה לא שווה להם". 

חפים מאידיאולוגיה


מאיר, תושב השכונה: "'שלום עכשיו' הם זבלים, זה לא מהיום. אבל הטענה שלי היא לבג"ץ – אתם מתעללים באזרחים כי אתם לא מצליחים לדפוק את המדינה. בג"ץ מעניש אותנו במקום את מי שצריך להעניש. אנחנו מבקשים: תכריעו, אל תשאירו אנשים במצב כזה נורא. אני קיבלתי קבלה מרשם המשכנתאות לפני שהוגש בג"ץ, אז את מי מענישים?
אגב הוצאה בכוח מהבית, הסיטואציה שבה נתונים התושבים החרדים בהחלט מעלה בהם אסוציאציות ממראות קיץ תשס"ה, אולם הם אינם מקבלים את הטענה שפרסם העיתונאי החרדי שי גפן, שלפיה הגירוש שאולי צפוי להם הוא עונש על כך שלא סייעו לאחיהם בגוש קטיף בעת שעמדו מול איום דומה.

חלק הסבירו שרכישת הדירה לא נבעה אצלם ממניעים אידיאולוגיים, ואחרים טענו שממילא לא יכלו לעזור אז. מאיר מצדו סבור כי התהליך רק הוכיח את צדקתם של החרדים ביחס למדינה ולציונות, וכי הציבור הדתי והחרדי צריכים להתאחד כעת מול המדינה, שמאבדת את יהדותה והופכת למדינת כל אזרחיה.

לאחר סיור בדירה הקורמת עור וגידים, שבמהלכו מאחל מאיר לשופטים שייהנו ממגורים כאלו, הכוללים למשל מקלחת ללא דלת, הוא מבקש לפנות לשופטים ישירות מעל דפי העיתון: "אני מבקש מכם: שחררו את הפרויקט, תנו לנו את הדירות. אנחנו לא שודדים, לא גנבים ולא פורעי חוק. אם היינו יודעים שהדירות ללא אישור – לא היינו קונים אותן. גם שופט במצב כזה היה פולש לדירה".

כשאנו נפרדים, הוא מזמין אותנו באופטימיות להגיע לשתות אצלו קפה, בחצר המטופחת שתלבלב בשטח שנראה היום כמו אתר לפינוי אשפה ובבית המוגמר. "חשוב לעודד אנשים להגיע לדירות שלהם כאן", הוא מדגיש. "צריך להגיד: זה הבית שלנו. אין חוכמות. ולעבוד על הבתים, זה יפעיל לחץ אטומי. המשפחות ישתקעו פה, יצטרכו לדאוג להן. חייבים להפעיל לחץ בדרך הזו על החלטת בית המשפט". 

בג"ץ שכח שמדובר באנשים

מירי, אישה צעירה שמשחקת עם שני תינוקות על המרפסת בקומה הראשונה, מזמינה אותנו להיכנס לדירתה ולהתרשם. רק הדרך בחדר המדרגות האפל, והגישוש בין המוטות והקורות על הרצפה המאובקת, מעניקים במקצת את תחושת המגורים בבניין שכזה.

מירי מקבלת את פני בחיוך, ומספרת גם היא על חיים בצל השיפוצים והגימורים של הדירה. בשל בעיות עומס החשמל, היא שולחת את הכביסה לאמה או לאחיותיה, ואת המקרר פשוט לא פותחים רוב שעות היום, כשהגנרטור לא עובד. "אין פה גינה לילדים, אז הבאנו להם מגלשה בבית. הם גם סובלים פה מאוד מהאבק והלכלוך. כל רכב שעובר בחוץ מכניס לתוך הבית המון אבק, הילדים מתלכלכים כל הזמן וגם הרצפה". מירי מוסיפה שנוסף לכול, התפשטה בשכונה גם מכת גנבות, ככל הנראה על-ידי הפועלים הערביים שמסתובבים ולוקחים מכל הציוד הבא ליד.

מירי מסבירה כי היא ובעלה מבחינתם עברו לדירה סופית, לאחר שהשקיעו בשיפוץ ובקניית הדירה, ולאחר תקופת מעבר דרך שתי דירות; אולם בסך הכול ניצבים הדיירים בפני התלבטות קשה: "השקיעו פה כל-כך הרבה... להישאר בשכירות זה נורא יקר, ואנשים משלמים גם משכנתא גדולה. מצד שני, לעבור לפה זה לחיות בתנאים קשים, ומי יודע מתי יסתיים כל הדיון המשפטי".

ביום ג' בערב התקיימה אספת תושבים, שבה עודכנו הנאספים במצב המשפטי ובהמשך ההתנהלות של ועד השכונה בפרשה. חיים שפירא, דובר הוועד, אומר כי כרגע אין צו פינוי ממשי נגד הדיירים, אולם ישנו צו בג"ץ האוסר לאכלס את השכונה.

"אנחנו נתנו להם לאחרונה תשובות עדכניות בעניין האכלוס שלנו מטעם המועצה המקומית וחברת הבנייה, אבל בג"ץ נתן לנו את התשובה שניתנה לפני כמה חודשים, בהתאם לתנאים שהיו אז, ואסר את האכלוס. הם לא עונים לנו לפי המצב הנתון כעת".

שפירא מסביר כי עמדת התושבים המוצהרת כרגע היא כי הם אינם גרים בדירות אלא רק שומרים על הנכס מפני הבנקים וחברת 'סולל בונה', הטוענת לבעלות על הדירות. הוא גם מבקר את משרד השיכון, שאינו מסייע אפילו בדמי השכירות לאותן משפחות, שגורלן העגום נתון לאחריות המשרד. "המשפחות משלמות שלוש שנים שכירות ומשכנתא של 700 דולר מדי חודש. זה גומר את כל המשכורת. יש אברכים שהמשכורת שלהם פשוט לא מספיקה כדי לשלם הכול". לדבריו, הקשיים הכלכליים שאליהם נקלעו המשפחות גרמו גם לבעיות בתוך המשפחה, ולאנשים שעזבו עבודה או ילדים שנותרו ללא בית ספר בשל תכנון שלא התממש לעבור לדירה החדשה.

מה אתם מתכוונים לעשות כעת?

"אנחנו רוצים לעורר את הציבור למצוקה שלנו, שילחצו על בג"ץ לומר את דברו. בגלל שבית המשפט לא נותן תשובה, התושבים סובלים כבר שנתיים, וכל מי שרוצה לעזור, כמו המועצה המקומית או הבנקים, לא יכולים לעשות כלום בגלל צו בית המשפט. ללא החלטה של השופטים אי אפשר לקדם את האכלוס, כל צעד הוא בעיה. בג"ץ מתעלל בנו כי אנחנו שומרי תורה ומצוות, וגם בגלל שאנחנו גרים בשטחים. אם זה היה חיים רמון, הם לא היו מתנהגים כך".