בשבע 256:הנדנדה החדשה

חגית רוטנברג , ט' באלול תשס"ז

אלחנן הציץ בחלון: בגינת המשחקים ששכנה ממש מתחת לביתו מנוף גבוה הרים מתקן גדול והוריד אותו לאדמה. חמישה פועלים התחילו לחפור, לדפוק מסמרים ולצבוע בכל מיני צבעים את המתקן החדש. אלחנן אימץ את עיניו וזיהה כי מדובר כנראה בנדנדה מיוחדת.

אחרי שכולם הלכו והשקט חזר לגינה, ירד אלחנן למטה, והביט בנדנדה מקרוב: הנדנדה הענקית היתה בצורת עיגול, שבתוכו אפשר היה לשבת עם עוד חברים, לשכב עם הפנים לשמים ולעוף לגובה רב. אלחנן היה ילד קטן, חלש ולא אמיץ במיוחד, ולא העז עדיין לעלות על הנדנדה. 'לא נורא', אמר לעצמו. 'מחר אגיע לכאן ראשון ואעלה עליה'.

למחרת, כשהגיע לגינה, גילה שהיו כבר מי שהקדימו אותו: חמישה ילדים גדולים תפסו את הנדנדה וצעקו בהנאה, כשהם עפים לגובה רב. אלחנן החליט לעמוד בצד ולחכות שהם יסיימו. חלפו עשר דקות, רבע שעה, והילדים לא יורדים. אלחנן פחד להגיד להם שגם הוא רוצה להתנדנד, והם מצדם אפילו לא הסתכלו לעברו. רק אחרי כמעט שעה אמר אחד מהם: "יאללה, בואו נעבור למקום אחר".

אלחנן כבר התכונן לזנק לתוך הנדנדה, אבל אז שמע פתאום את אותו ילד קורא לחבר שלו: "הי, יאיר! בוא הנה, אנחנו שומרים לך את הנדנדה, אתה בא?"

אלחנן ראה את יאיר רץ מהקצה השני של הגינה, קופץ לתוך הנדנדה ומתחיל להניע אותה במרץ, בעוד חבריו קופצים מתוכה החוצה. אלחנן התבייש גם מיאיר. 'טוב, נחכה עוד קצת, מה יכול להיות? מיד כשהוא יירד אני אעלה', הבטיח לעצמו.
יאיר התנדנד במשך זמן רב, והערב כבר ירד על הגינה הקטנה. כשיאיר החליט סוף סוף לרדת ואלחנן כבר נגע בקצה הנדנדה, שמע את אמו קוראת לו: "אלחנן, בוא הביתה! אנחנו אוכלים ארוחת ערב". הוא שמט את הנדנדה מידו, ופסע הביתה בעצב, בתקווה שאולי מחר יהיה טוב יותר.

למחרת, כבר כשירד במדרגות, שינן לעצמו: 'אני עולה היום לנדנדה, לא משנה מה יקרה'. אך כשהגיע לגינה, חזר הטקס על עצמו: כל הילדים הגדולים תפסו אותה בזה אחר זה, וכשניסה להגיד שהוא מחכה פה כבר הרבה זמן, הם לא שמעו אותו בכלל, ואחד מהם אפילו דחף אותו הצדה.

'אני עולה היום לנדנדה', שינן לעצמו אלחנן, כשדמעות עלבון מציפות את עיניו. אלחנן באמת עלה באותו יום על הנדנדה הגדולה, אבל הוא לא הצליח ליהנות. זה היה כבר בשעת ערב מאוחרת, כשכולם עלו הביתה, והוא היה לבד בחושך. כשהתנדנד לגובה רב ושכב בעיגול הגדול, הרגיש רק שהוא מפחד מלהישאר יחידי בלילה במקום הזה.

למחרת החליט אלחנן להישאר בבית. אמא הציצה עליו מהמטבח: "אלחנן, מה קרה שהיום אתה לא יורד לגינה? יש שם נדנדה ממש גדולה, אתה לא רוצה לעלות עליה?"

אלחנן הרגיש שהוא עומד לפרוץ בבכי, אבל התבייש שאמא תראה אותו בוכה. הוא רץ לדלת וירד לגינה. חבורת הילדים הגדולים שוב היתה על הנדנדה. אלחנן עמד לידם, חיכה וחיכה. פתאום, בלי שהבין כיצד, תקף אותו מין אומץ לב שכזה: "הי, ילדים, אני רוצה להתנדנד. אולי תתנו לי גם?"

בהתחלה הם הסתכלו עליו במבט מלגלג: "קטנצ'יק, מה קרה? זו לא הנדנדה שלך. זכותנו להיות פה כמה שנרצה".

אלחנן לא התבלבל: "נכון, זו זכותכם, אבל כולם רוצים להתנדנד. אולי פשוט תעשו לי מקום, ואז כולנו נוכל ליהנות?"

הילדים השתוממו מהילד הביישן שהתחיל לדבר אליהם בצורה כזו. הם החליפו מבטים, ואז אמר אחד מהם: "טוב, אולי אתה צודק. קדימה, קפוץ פנימה".

הפעם אלחנן נהנה מהנדנדה, אבל השמחה שמילאה אותו היתה גדולה יותר מאשר סתם כיף בגינה.