בשבע 257: נשיא הורס

שמעון פרס מפר את שבועת הנשיאות ומשתמש בתפקידו לקידום יוזמות מדיניות שמאיימות להחריב את מדינת ישראל.

אליקים העצני , ט"ז באלול תשס"ז

עיינתי בתוצאותיו של סקר שנעשה לאחרונה, וחשבתי שהגיעו ימות המשיח:

שאלה: האם אתה מסכים להכריז על חלקים ממזרח ירושלים כעל בירת פלשתין, אולם החלקים המיושבים יהודים יישארו בידי ישראל? 67.2% השיבו בשלילה.

יוצא, חשבתי לעצמי, שיש בישראל רוב מוצק שלא לוותר על אף שעל בירושלים. עם ישראל התעורר!

שאלה: האם אתה מסכים שהפלשתינים יקבלו תמורת 'גושי התנחלויות' שיישארו בידי ישראל שטח בגודל שווה מאדמת מדינת ישראל הריבונית? 81.9% השיבו בשלילה.

שפשפתי את עיני – האומנם זכינו, ו-82% מאיתנו אינם מוכנים לוותר על אף שעל מאדמת מדינת ישראל, ולו גם יתפוצץ השלום כולו, וגם אינם מסכימים לוותר על מרבית יו"ש כל עיקר? עם ישראל חזר לעצמו!

אלא, חזרתי ועיינתי בידיעה הזאת של ד"ר אהרן לרנר וגיליתי את טעותי. הסקר אמנם סקר, ואפילו סקר מקיף שנערך בין 1,199 בוגרים, ורק פרט קטן נעלם מעיני. הסקר נערך בין ערבים ביש"ע, לא יהודים! וגם כך הוא מאלף – אך בכיוון אחר לגמרי:

82% מן הערבים מוחלים לקונדוליסה על כל טובות 'פלשתין עכשיו', ובלבד שאף התנחלות יהודית לא תישאר על תלה, ו-67% מן הערבים לא אכפת להם שלציפי, לחיימון ולעליזה ייסגר עוד 'חלון הזדמנויות' לראות את חזון פלשתין מתגשם, אם המחיר הוא שיישאר בידי היהודים ולו בית אחד בפסגת זאב, ברמות, בארמון הנציב, בגילה או ליד הכותל המערבי.

מעיראק מחזירים בחורים אמריקנים צעירים בארונות. מי ששלח אותם מכריז שהם מתו "למען חירות העם העיראקי". באותה שעה יש לעם העיראקי רק משאלה אחת: "אמריקנים, החוצה!" ולכן באמריקה אינם יודעים אם לצחוק או לבכות. טמטום מן הזן הזה מושל גם בנו. אלא שעיראק רחוקה מאמריקה, ואנחנו חותכים בבשרנו החי פה במולדתנו – והכול לשווא, לריק וללא פשר.

הפרס הוא אותו הפרס

חוק יסוד: נשיא המדינה מגדיר בדיוק את סמכויותיו של הנשיא, מחתימה על חוקים ועד לחנינת עבריינים, ומוסיף שלנשיא תהיה נתונה גם כל סמכות אחרת "שיוחדה לו בחוק". אין חולק שחוק המקנה לו סמכויות בתחום מדיניות החוץ והביטחון אינו קיים.
ובכל זאת, האיש כבר הספיק לפתוח במשכן נשיאי ישראל משרד חוץ ב'. הוא כבר נועד עם שרת החוץ האמריקנית ופקידים אמריקניים אחרים, עם שרי החוץ של מצרים וירדן, עם יו"ר הפרלמנט האירופי, עם 'ראש הממשלה' הפלשתיני (ומתכונן לפגוש גם את 'הנשיא' הפלשתיני), עם שליח האו"ם היוצא מייקל וויליאמס ועם עוזריו הראשיים של אבו מאזן (רשימה חלקית).

כל השיחות האלה אינן שיחות בטלות. פרס ניסח תכנית מפורטת לנסיגה מ-97 אחוזים משטח יו"ש, וכן למסירת שטח ישראלי בשרון המזרחי ובוואדי ערה (יחד עם יישובים ערביים כמו טייבה, קלנסווה ואום-אל-פחם), שאותה הגיש לאולמרט ולאבו מאזן. אין ספק שהוא מעורב עמוקות גם ביתר הצעותיו של אולמרט לאבו מאזן, כמו פיקוח משותף ישראלי-פלשתיני על הר הבית וחלוקת העיר.

את התרגילים האלה עושה פרס בגלוי, 'מהמקפצה', אך הוא לא זנח, כנראה, גם את הדרכים העקיפות והעקלקלות האופייניות לו. למשל, היכן שמופיע טרייה לארסן הנורווגי, הזכור לרע, מותר לשער שפרס אינו רחוק.

בעיתון 'הרלד טריביון' מ-16/8/07 חושף רוג'ר כהן תכנית שלארסן הגיש לאבו מאזן, רמון ולבני, למלך ירדן, לשרת החוץ האמריקנית ולנשיא מצרים. עיקרה: הקמת מדינה פלשתינית ב'גבולות זמניים' מיד, על מנת שהמו"מ על מצב הקבע כבר יתנהל "בין שתי מדינות", כשידי ישראל קשורות בהתחייבויות 'הסכם העקרונות' שיוגש לוועידת פלשתין שתתקיים בנובמבר בוושינגטון.
פרס משך בחוטים של אוסלו בין היתר באמצעות לארסן (שעזר לו לקבל את פרס נובל, ופרס מצדו סידר לו מענק כספי גדול מטעם 'מרכז פרס לשלום'). מסתמא יש לו יד גם בתכנית המסוכנת הזאת, המעמידה את ישראל בפני עובדה מוגמרת של מדינה פלשתינית, שתוכל להמשיך את המלחמה בנו עם כל היכולות והעוצמות שמקנה הריבונות.

אך גם אם לפרס אין חלק במזימת לארסן, די במה שהוא עושה בגלוי כדי להוות פגיעה בחוק, האומר (ס' 17): "לא יכהן נשיא המדינה במשרה ולא ימלא תפקיד, זולת משרתו ותפקידו כנשיא המדינה, אלא על דעת ועדת הכנסת".

פרס לא פנה לכנסת כדי לקבל היתר לשמש כסרסור מדיני. ניהול מדיניות חוץ אינו שייך לתפקידו כנשיא, כפי ששר בריאות לא יעסוק בתכנון הרכבת לירושלים. בהתנהלותו, הגורמת לפוליטיזציה שמאלנית קיצונית של הנשיאות, הוא גם מפיר את השבועה שנשבע: "אני מתחייב... למלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה". הזניה פוליטית של הנשיאות אינה "מילוי באמונה".

מבוצר מאחורי חסינותו ונשען על תמיכת ראש הממשלה, פוגע פרס בשני עקרונות שמוסד הנשיאות מושתת עליהם: שמירה על מסגרת החוק, המגדיר ומגביל את תפקידי הנשיא, והימנעות קפדנית ממעורבות פוליטית, במיוחד בנושאים שנויים במחלוקת.
אולמרט לא היסס להודיע לעיתונות: "ביקשתי שיהיה מעורב במקסימום נושאים שבהם הוא יכול לתמוך, כולל המדיניים והבינלאומיים של ישראל", ואף הוסיף בהתרסה: "אל תתפלאו. הוא יהיה יותר פעיל בנושאים האלה מכפי שחלק מהפרשנים יכולים לשער".

באותו מעמד גם פרס, בהתחכמות אופיינית, לא הסתיר את כוונותיו: "יש מספיק צרכים בשביל תפקידים לכל אחד מאיתנו!" ולמי אכפת אם 'הצרכים והתפקידים' האלה חורגים מן החוק, ומורידים את הנשיא אל זירת ההתגוששות הפוליטית? וגם תירוץ מן המוכן היה לו: "בתוך המדינה, חילוקי הדעות מאוד הצטמצמו ומרחב ההסכמות הוא גדול". כלומר – בפעולותיו למען 'פלשתין עכשיו', פרס מבטא את רצון העם!

העיני האנשים האלה ינקר? הבאמת אין בעם חילוקי דעות על חלוקת ירושלים והפקרת הר הבית? האומנם יש בעם 'מרחב הסכמות' לסגת לקו הירוק, להחריב 300 יישובים ולהפוך לפחות 300 אלף יהודים לפליטים?

קודמו של פרס היה מטריד מיני סדרתי, שגרם למוסד הנשיאות נזקים חמורים. יורשו פרס, מטריד מדיני סדרתי, יהרוס את המוסד הזה עד היסוד. עד לסיום כהונתו עתיד פרס להוציא לנשיאות שם רע כל-כך, שהכנסת תיאלץ להוציאה מן העולם ולפזר את סמכויותיה.

מה שיותירו ההורס הגדול שרון ושוליית הקוסם שלו אולמרט, יחריב שמעון פרס. מפלגת 'קדימה' ומנהיגיה עוד יתגלו כגדולי קבלני ההריסות של ישראל.

מגלומניה של גמדים

'ידיעות אחרונות' חשף תמונות של עולם תת-קרקעי שלם שהולך ונחפר במעמקי האדמה בסביבות ירושלים, מקלט אטומי להנהגה הצבאית והמדינית של המדינה – וכבר מתווכחים אצלנו מי יהיו המיוחסים שיורשו לחסות במחסה הזה, העולה מיליארדים.

רק פרכה אחת קטנה נעלמה מעיניהם של טובי המתכננים: בעוד הפועלים חופרים, אותם מדינאים שהמקלט האטומי מיועד עבורם עמלים לקרב את הגבול של ארץ אויבת למרחק קילומטרים ספורים מן המתחם הגרנדיוזי.

איך אני יודע זאת? מפני שאין בסביבות ירושלים ולו פינה אחת, שלפי 'מסמך העקרונות' שפרס ואולמרט מבשלים לא תהיה ממש סמוכה לגבול פלשתין. ואם כך, חכמי חלם שכמותם, מה טעם להוצאה הענקית הזאת, שהיתה יכולה לפתור הרבה בעיות קריטיות שאין עבורן תקציב? מפלט אטומי להנהגת המדינה במרחק אצבע מפלשתין? היכן המנהיג השפוי שייכנס מרצון למלכודת עכברים כזאת?

רבותי מושלי הארץ: אם החלטתם לקצץ את רגליכם לממדי ננס, חסכו נא לפחות את ההוצאה המיותרת על נעליים ענקיות!