בשבע 257: אם תחתמו - זה לא בשמנו

ח"כ אורי אריאל, לשעבר יו"ר יש"ע, מזהיר את מועצת יש"ע לא לחתום על הסכם מאחזים עם אהוד ברק.

ח"כ אורי אריאל , ט"ז באלול תשס"ז

הנה הגיע שר ביטחון חדש, מבקש לבחון את מעמד המאחזים, שומע את מועצת יש"ע מחד ו'שלום עכשיו' מאידך, מוסת ע"י שמאלני הפרקליטות מכאן ומוזהר ע"י הח"כים מימין.

קיימים למעלה ממאה 'מאחזים'. כולם שומרים על אדמות המדינה הנרחבות, לבל ייתפסו ע"י האויב הערבי בבניה, במרעה או בשתילה בלתי חוקיים. חלקם -  יישובים לכל דבר בני עשרות משפחות, מוסדות חינוך ושירותים, חקלאות ותעשיה זעירה. אחרים – חוות חקלאיות, שתושביהם מעבדים מאות דונמים של מטעים או פלחה, ומגדלים לולים לפיטום או דיר לחלב.

לאשר בהינף חותמת

האחיזה בקרקע, הפרחת השממות והטרשים, ההצלחות החקלאיות הנובעות מברכתה של הארץ, הם לצנינים בעיני שר הביטחון התורן ממפלגת העבודה. הוא צריך לרצות את השמאל הקיצוני בתקשורת כדי שיצדיק את קולותיהם שהוענקו לו. מה אנחנו עושים כדי למנוע מהם את התענוג הזה?!

בכל ה'מאחזים', בהם גם יישובים שלמים ושכונות בישובים מוכרים, לא הושלמו האישורים מסיבה אחת בלבד: שר הביטחון מסרב לחתום. בכל מדינה מתוקנת לא משפיעים שיקולים פוליטיים-מפלגתיים על מחלקות התכנון והבניה. רק המתנחלים צריכים להתחנן לעוד כיתה בבית ספר מתפקע מתלמידים ולעוד בתים למשפחות ממתינות. להתחנן – ולא לקבל. למה?! ככה. כי המתנחלים הם כאמור, לא ממש בני אדם.

כמעט את כל המאחזים ניתן להפוך לישובים חוקיים בהינף חותמת. פשוט לאשר את בקשותיהם, שכבר מעלות אבק וצוברות גללי עכברים במשרד הביטחון.  בודדים קשים לאישור, אבל גם בהם ניתן להגיע להסכמה ולמיקום מחודש. לא חייבים להתעקש, לא בגלל שאין קדושה בכל מקום, אלא דווקא בגלל עובדה זו: יש קדושה בכל גבעה ולכן אפשר, אם אין ברירה ובאמת כלו כל הקיצין המשפטיים, לעבור לגבעה ממול.

פעם אחת כבר נפלה מועצת יש"ע בפח. בהסכם המאחזים הקודם, בתשנ"ט (1999), היא הסכימה לעקירתה של חוות מעון, תמורת ההבטחה שיאושרו כל המוני הבקשות, שרק שרירות לב ואפליה פוליטית מנעה את אישורן. חוות מעון נעקרה, המאחזים לא אושרו. ומי הרמאי הראשי, מי שר הביטחון דאז? אהוד ברק.

לא ניתן גיבוי

היום הוא מנסה שוב, על אותה חבורת ראשי יש"ע, את אותו תרגיל. "נו, תנו לי כמה תמונות של מאבק – והכול יסתדר, הכול יאושר. אתם יודעים שאני צריך את זה בשביל מרכז המפלגה". לא בלשון הזאת – אבל בהחלט בניואנסים הללו. אסור למועצת יש"ע להתפתות שנית – ואסור לנו, בשום אופן לתת לה להתפתות לכך. צריך לומר כבר עתה בלשון חדה ובפה מלא: אם תסכימו, אם תחתמו – זה לא בשמנו!

אפשר להגיע להסדר, אבל חייבים כללי ברזל:

א. קודם תאשרו את כל הבקשות הממתינות אצלכם – אח"כ נדון במקומות הבעייתיים.

ב. אין, ולא יהיה, מצב בו נקודת יישוב נעלמת מהמפה. אם יש בעייתיות במיקומה הנוכחי, היא תועבר למקום אחר.

ג. המדינה תסייע בהעברה, כיוון שהיא יצרה את הבעיה בעיכוב ובתרגילי השהייה שרירותיים.

ד. האישורים יהיו מושלמים. לא יושארו פינות וקצוות שיאפשרו בעתיד שוב להניף את חרב הגזירה.

ה. ההסכם יעוגן משפטית, ובלתי ניתן לחזרה.

אי אפשר להרשות עוד מראות עקירה, הרס וחורבן: לעולם לא עוד. מי שבאמת מרגיש אחריות כלפי העם, אסור לו לאפשר לצה"ל או לחברה הישראלית לעקור יישובים.

בסופו של דבר לא יעזור כלום: אנחנו ננצח. בעיקר בזכותו רוחו הנפלאה של הנוער, שאנו פוגשים יום-יום בדוכני התשובה, בחומש, בשירות הלאומי, בגרעינים התורניים ובארגוני החסד. הנוער הזה, שלרבנינו ומחנכינו יש חלק נכבד בעיצובו הנפלא - הוא התקווה.

אם נשכיל להיות מאוחדים, לקרוא בשם ה' ללא מורא ובענווה המשולבת בעוז נעורים, ולא להתפתות להבטחות שווא – נתמיד וגם ננצח.