בשבע 257: מזימה בינלאומית

הרבה יותר מתקווה לשלום, דרושים לנו מנהיגים אידיאליסטים וישרים שדואגים לעמם באמת ואומרים לו את האמת.

עמנואל שילה , ט"ז באלול תשס"ז

ערב ימי הדין תשס"ח, שוב מוצאת ישראל את עצמה במציאות מדינית מסוכנת ונפיצה, כתוצאה מצירוף של גורמים פוליטיים, מדיניים ומשפטיים. מתחת לאפינו, בחסות קואליציית שמאל שבה שותפים עדיין גם ליברמן וש"ס, מתקרם מהלך מדיני שנועד להניח את היסודות להסדר קבע עם הפלשתינים. ממשלה חלשה, כושלת ורקובה, שלפי מידת האמון שהציבור רוחש לראשיה כבר היתה צריכה ללכת הביתה מזמן, מבקשת לכבול את ידיהן של ממשלות העתיד בהתחייבויות בינלאומיות על קווי מתאר לחלוקת הארץ - והכול ברוח השקפות המיעוט השמאלני, שנזקיהן כבר הוכחו בכל החזיתות.

בנובמבר הקרוב, בחסות מתקפת השלום השנתית סביב יום השנה לרצח רבין, הם ייסעו לוועידה הבינלאומית שבה הם זוממים למכור את כל הישגי מלחמת ששת הימים, עד הסנטימטר האחרון. תמורת מעט גושי יישובים שייאלצו להשאיר על כנם הם יפצו את הפלשתינים באדמות הנגב - אולי אלה המיועדות ליישובם מחדש של עקורי גוש קטיף מנצרים ומעצמונה בחולות חלוצה.

אילו היה קצת מצפון ציבורי לראשי העבודה וקדימה, מוליכיה ותומכיה של תוכנית ההתנתקות הכושלת, הם היו צריכים להבין שכל עוד בעזה מבעבע ומאיים להתפוצץ הסיר הרותח שהם בישלו עבורנו - אין להם זכות לחשוב אפילו על רקיחתו של עוד תבשיל מדיני טרף כחזיר ומר כלענה. אולמרט ובר-און, לבני ומופז, פרס ורמון, ברק ובן-אליעזר, הם וחבריהם, צריכים להדיר שינה מעיניהם ולתור אחר פריצת דרך מבצעית להחזרתם של החיילים רגב, גולדווסר ושליט. עליהם לעסוק יומם ולילה בחיפוש דרכים לפירוק פצצת הזמן המתקתקת של האיום החמאסי, ובהסרת המטרד הארטילרי המאיים והבלתי נסבל על שגרת חייהם של תושבי שדרות בהווה, ושל תושבי אשקלון, נתיבות וקריית גת בעתיד הלא רחוק.

אילו רק היתה מתקיימת אצלם הפקת לקחים מינימלית, היו שוחרי הנסיגות חייבים ללמוד משהו מכשלון ההסכמים שכרתו עם ערפאת, המנהיג הכריזמטי, ולהבין כמה דלים הסיכויים שדווקא מילתו של הביורוקרט החלש אבו-מאזן תתגלה כמשענת מוצקה. לנוכח התרבות החדירות מעבר לגדר בעזה, שרק בנס לא הסתיימו עד כה באסון, אפשר היה לקוות שחסידי ההתכנסות מאחורי גדרות יבינו לפחות עכשיו את מה שניתן היה לצפות מראש, ואת מה שמפקדי צה"ל ביו"ש אומרים כל הזמן: הגדר לבדה, ללא נוכחות כוחותינו משני עבריה, לא תעצור את הטרור. אל מול המחדל המתמשך במלאכת שיקום מגורשי גוש קטיף, אפשר היה לצפות לבקשת סליחה ולהפשלת שרוולים ממלכתית עד שאחרון העקורים יבוא אל המנוחה ואל הנחלה, בטרם יעז מישהו להעלות בירכתי מוחו מחשבה נפשעת על גירוש נוסף של רבבות יהודים מבתיהם.

אבל לפוליטיקאים שלנו אין יותר מקורטוב של מצפון, והבושה כבר אזלה אצלם לגמרי. כל אחד מהם, בגאוותו, רואה את עצמו בעל כישורים לכל תפקיד בכיר. שר הביטחון? קטן עליו. שר האוצר? תפור עליו. ראש הממשלה? לזה הוא נועד. הכול עניין של קריירה וקידום אישי. אין יראת כבוד אמיתית מול האחריות לגורלו של עם שרידי חרב, שמדינתו הקטנה מוקפת אויבים צמאי דם.

הישרדות פוליטית, זה שם המשחק. סדר העדיפויות הלאומי כפוף לסדר היום הפוליטי. ראש הממשלה צריך לשרוד מול האיום הפוליטי והמשפטי. לשם כך עליו להסיח את דעת הציבור מכישלונותיו ומשחיתותו, ולהציג אשליה ורודה של 'סיום הכיבוש' שתחזיר לו את אהדת התקשורת. חיים רמון, האיש שבקלות דעת מופקרת עסק בתאוותיו בדרכו להתייעצות גורלית שממנה יצאנו למלחמה, עומד על ימינו של אולמרט ורוקם מזימות. שרי העבודה וקדימה מתרווחים בזחיחות בכיסאותיהם, בעוד אויבינו בעזה בלבנון ובאיראן מתעצמים מיום ליום. ולמרבה הצער, גם ש"ס וישראל ביתנו נאחזות במנעמי הקואליציה, מסרבות לקרוא את המפה ולהפיל את הממשלה.

במחנה השמאל מאמינים שאי אפשר לחיות בלי אופק מדיני, בלי תקווה ולו הזויה לשלום עכשיו. אבל האמת היא שהעם הזה מוכן להרבה יזע ודמעות, ובעת הצורך אפילו לדם. מה שחסר הרבה יותר, עד שהגרון ניחר מצמא, זו מנהיגות מסורה ואחראית. מנהיגים נקיי כפיים וברי לבב, כאלה שהפוליטיקה היא בעיניהם שליחות ולא קריירה. מנהיגים שאינם נושאים עיניהם להתעשרות, ולא יעזבו את משמרתם כדי 'לעשות לביתם' מיליונים בדולרים. מנהיגים בעלי יושר ויושרה, שמדברים אמת אל עמם ולא מסובבים אותו בכחש. מנהיגים שמבינים את ייעודו ההיסטורי והרוחני של העם הזה, וחותרים להוליך אותו אליו.
לו נזכה ויפציעו לנו כמה כאלה בשנה החדשה המתקרבת לבוא.

די לחיפוש החטאים

לפני שנה כתבתי כאן על הצורך של מחנה הכתומים לערוך חשבון נפש על שלא זכינו לסייעתא דשמיא מספקת במאבקנו להצלת ההתיישבות לפני שנתיים. בינתיים נשמעים פה ושם נסיונות לתרץ "מה זאת עשה ה' לנו", וכמספר המשיבים מספר התשובות.

בעיניי זה כבר מתחיל להזכיר את הדיון בחטאו של משה. כידוע, בתורה לא נתפרש בבירור מספיק מה היה חטאם של משה ואהרון במי מריבה, ומדוע האשימם ה' כי "לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" וגזר עליהם שלא ייכנסו לארץ. באו המפרשים וניסו לבאר, זה אומר כך וזה אומר כך. רש"י פירש שמשה הכה בסלע במקום לדבר אליו. הרמב"ם כתב שמשה חטא במידת הכעס. הרמב"ן כתב שמשה חטא בכך שהכה את הסלע פעמיים, והיה לו להכותו פעם אחת בלבד. ועוד מפרשים באו אחריהם, כל אחד ופירושו במה בדיוק חטא משה. בסופו של דבר, במקום חטא אחד יוחסו למשה רבנו חטאים רבים, כל אחד מהמפרשים לפי הבנתו.

זה בערך מה שקורה גם בדיון על הסיבה הרוחנית לטרגדיה של גוש קטיף. זה אומר: בגלל שלא התחברנו לעם לקינו בהתנתקות. וזה אומר אדרבה, בגלל שלא התנתקנו מהתרבות החילונית נענשנו בהתנתקות. זה אומר: הכול בגלל היתר המכירה. והלה אומר: בגלל שלא פעלנו לבניין בית המקדש. זה אומר: לא דבקנו מספיק בארץ ישראל. והלה אומר: הכול בגלל ההיגררות אחר רעיונות לאומיים משיחיים. זה אומר חטאנו בהתנשאות וזה אומר היינו כחגבים בעינינו ולא הלכנו קוממיות. והתוצאה: כמספר הדורשים כך מספר החטאים המועמסים על גוו השפוף של המגזר הדתי-לאומי.

כדי לא להיות שותף להמשך חיפוש החטאים הפורה הזה, נמנעתי לאחרונה מלפתוח מעל דפי 'בשבע' דיון מחודש בסוגיה באמצעות מאמר שהוצע לי לפרסום. אני מציע שאת הדיון החשוב אך הספקולטיבי מטבעו בשאלת השורש הרוחני של הפורענות, יערוך כל אחד ברשות היחיד שלו או בקרב חבריו. את ההצבעה הפומבית על החטא שהביא לעונש נשאיר לגדולי הרוח שבינינו, אם ימצאו לנכון ויחשבו שבכוחם לתת לכך תשובה. אנחנו האנשים הפשוטים, מוטב שנחשוב בכלים ארציים יותר כיצד ניתן למנוע את החורבן הבא.

האחווה היהודית

בניגוד לעלילות המוטחות בו, הציבור הדתי-לאומי בכלל וציבור המתנחלים בפרט בהחלט אינו עוסק רק במצוות יישוב הארץ.

אנשים מההתיישבות עוסקים בבעיות פרנסה ורווחה של כלל ישראל דרך גופים כמו 'פעמונים', 'אורות חסד' ועוד גמ"חים וארגוני צדקה. תושבי יש"ע מצטיינים בתרומותיהם לארגוני צדקה למיניהם, מהאגודה למלחמה בסרטן ועד לעמותות החסד החרדיות. הנוער של היישובים מושיט יד בקייטנות איל"ן ובהתנדבויות מכל הסוגים. קליטת עלייה התבצעה ומתבצעת ביישובי יש"ע לאורך כל השנים, הן מארצות רווחה כצרפת וארה"ב והן של עולי ארצות מצוקה כמו אתיופים או 'בני מנשה'.
 
ההתיישבות ביש"ע מטפחת לימוד תורה מגיל הגן ועד לאברכים ור"מים בישיבות ההסדר ובישיבות הגבוהות - שאחוז ניכר מהן מצא לעצמו קרקע פורייה ותומכת ביישובי יש"ע. ההתיישבות ביש"ע שולחת את בניה באחוזים גבוהים מאוד לשירות במיטב היחידות הלוחמות של צה"ל. היא גם היתה ועודנה בית הגידול המובהק של מפעל המכינות הקדם-צבאיות, שתלמידים מכל הארץ מכשירים בהן את עצמם לשירות צבאי איכותי ופיקודי ולתפקידי קצונה.

מדוע הציבור הרחב אינו מודע לכל הפעילות הזאת? מדוע קל כל כך להדביק לציבור הדתי-לאומי את האשמה כאילו "חוץ מארץ ישראל לא מעניין אתכם כלום?". ברור שהתקשורת אשמה, אבל בין השאר יש כאן גם בעיה של מיתוג: הפעולות המבורכות הללו לא נעשות תחת שם אחד שיש לו זיהוי ברור עם התנועה הדתית-לאומית בכללותה.

הציבור יודע למי לתת את הקרדיט על כל עשייה של ש"ס או של חב"ד. אבל כשחובש כיפה סרוגה עושה משהו חברתי, העשייה שלו מיוחסת לו אישית או לארגון ספציפי, לא לתנועה הדתית-לאומית בכללותה.

באחד הפורומים שעוסקים בענייני הסברה והתנחלות בלבבות שמעתי לאחרונה את ההצעה להקים את 'האחווה היהודית', ארגון גג יהודי-לאומי שיתבסס אל אלפי ורבבות מתנדבים מהציבור הדתי-לאומי, ויהווה כתובת לכל בעיה חברתית או דתית בכל רחבי הארץ. כך יתרגל הציבור לראות בחובשי הכיפה הסרוגה ציבור מסור שפועל למען הכלל בכל התחומים, וגם ההתיישבות תחזור ותקבל את משמעותה המקורית כעשייה חלוצית למען הכלל, ולא כגחמה של מיעוט שגורר אחריו את כל המדינה בעל כורחה.

אומרים לי שבפתח תקווה התחילו לפעול ברוח זו, עד שנתקעו בגלל בעיות תקציב. לדעתי מדובר ברעיון גדול שמצדיק איגום משאבים הן בכסף והן בכוח אדם. לו יהי.