בשבע 257: איזהו גיבור

בשבוע הבא יקבלו 142 חיילים ציונים לשבח על חלקם בקרבות מלחמת לבנון השנייה, חלק נכבד מהם חובשי כיפה● בשיחה עם "בשבע", מספר רס"ן ד"ר רועי סינגר על הצלת פצועים וניתוח בזק תקדימי תחת אש צולבת במרון א-ראס.

עדי גרסיאל , ט"ז באלול תשס"ז

"בצבא הבריטי נהוג לומר שכשמחלקים הרבה צל"שים,  סימן שהתכנון היה לא נכון, או שמה שבוצע היה מנוגד לתכנון. המלחמה הזו תביא כנראה הרבה צל"שים", התנבא לפני כשנה אלוף (מיל') יעקב עמידרור בראיון ל'בשבע', וצדק. אבל למרות, ואולי דווקא בגלל הטעויות שעשו הדרגים הגבוהים, גבורתם של החיילים בשטח בולטת שבעתיים. 142 חיילים יקבלו בשבוע הבא ציונים לשבח על חלקם במלחמת לבנון השנייה. אנו מביאים כאן את סיפוריהם של שניים מהם, אנשי הציונות הדתית, שקיבלו את צל"ש אלוף הפיקוד. שמותיהם אולי אינם מוכרים לרבים, אך מעשיהם ועוז רוחם – מן הראוי שיתפרסמו.

כשהרופא צריך לירות


ואז מקבל ד"ר סינגר הודעה: חייל פצוע בבית הבא עם כדור בעצם הבריח, סמוך לכתף. "אמרתי להם שאין מה לעשות במקרה כזה. יש באזור כלי דם גדולים ואין אפשרות לנתח בשטח. אבל אמרתי שחייבים לצאת ולנסות לחלץ אותו, אפילו שלא האמנתי שיש סיכוי להצילו. כי אסור שחיילים יידעו שחברם נפגע ואין מי שינסה לחלץ אותו"
לא תמיד מקבלים צל"ש דווקא על אקט רגעי של אומץ לב, הירואי ככל שיהיה. לעתים דווקא תפקוד 'רגיל', שקט, קר רוח, בזמן שהכדורים שורקים מסביב, הוא גבורה לא פחות גדולה מאשר הסתערות מול עמדת אויב מבוצרת. כזה הוא סיפורו של איש המילואים רס"ן ד"ר רועי סינגר מירושלים. סינגר, 45, נשוי ואב לשלושה, הספיק עוד להשתתף במלחמת לבנון הראשונה כקשר של מפקד המחלקה ארז גרשטיין הי"ד, לימים תא"ל ומפקד יחידת הקישור ללבנון, שנהרג ממטען של החיזבאללה לפני שמונה שנים. סינגר, שמבטאו האמריקני מעיד על ארץ מוצאו, עלה ארצה בגיל 15, וכעבור כמה שנים חזר בתשובה. הוא למד רפואה ב'הדסה' ועובד כיום בבית החולים שערי צדק ובמשרד הבריאות כרופא בתחום בריאות הציבור.

סינגר הצטרף כרופא מילואים לגדוד 890 של הצנחנים במרון א-ראס. הבניין בו שהה, יחד עם עוד עשרות חיילים, נפגע מטיל סאגר בגג. מהפגיעה נהרג סגן יפתח שרייר הי"ד ונפצעו שלושה חיילים באורח קשה. "היה הרבה רעש וצעקות ומישהו היה צריך לתפוס פיקוד ולנהל את הפינוי", מסביר סינגר. הפצועים נסחבו בידיים למטה – לא היה זמן אפילו לפתוח אלונקות – לאורך שלוש הקומות של הבית המפואר, מחשש שהגג ייפגע מטילים נוספים. סינגר פרש נקודות טיפול בסלון, לאור הנברשות ובסמוך לעמודי השיש. במשך כשלושת רבעי שעה נאבקו סינגר והחובשים שתחת פיקודו כדי לעצור את כל הדימומים. "היו אולי שמונה פצעים מדממים והיינו צריכים לוודא שכל התחבושות וחסימות העורקים עובדים, וברגע שחסם אחד עבד, להחליפו בתחבושת כדי לא לגרום לאובדן האיבר. זו היתה ריצה מטורפת". מכיוון שהאזור שרץ טילים, לא ניתן היה לבצע פינוי אווירי והפצועים הועברו רגלי בחיפוי מסך אש לרכבי הפינוי שהתמקמו כחצי קילומטר משם.

כל שלושת הפצועים החלימו. סינגר: "דאגתי לויקטור, אחד הלוחמים שנפצע כי לא הייתי בטוח שהצלחתי לעצור את הדימום לגמרי. אבל התברר שהוא בסדר. היום הוא מטייל בחו"ל. את השני, אביעד, פגשתי בטיול בנחל חצבאני לפני שבועיים והוא הראה לי את הצלקות של הפצעים שהגלידו. גם הפצוע השלישי בסדר".

בעייתא א-שעב, כעשרה קילומטרים ממערב לשם, התחוללה לחימה עזה. "אלה היו יומיים של ירי בלתי פוסק מטווחים קצרים של כמה מטרים, מבית לבית".

לך יצא גם לירות?

"יריתי מעט, אבל כשרופא צריך לירות סימן שהמצב לא טוב, כי הוא אמור להיות מאחור, לא בקו האש". לפני שהספיק להתמקם הוזעק סינגר לטפל בשני פצועים קל באחד הבתים. למחרת המשיך לבית אחר ובו "חגיגה – כל היום ירו כדורים וטילי RPG, ובנס לא היו נפגעים". בהמשך גם פגע פגז טנק צה"לי מעבר שורה של לוחמים ואיש לא נפגע. ואז מקבל סינגר הודעה: חייל פצוע בבית הבא עם כדור בעצם הבריח, סמוך לכתף. "אמרתי להם שאין מה לעשות במקרה כזה. יש באזור כלי דם גדולים ואין אפשרות לנתח בשטח. אבל אמרתי שחייבים לצאת ולנסות לחלץ אותו, אפילו שלא האמנתי שיש סיכוי להצילו. כי אסור שחיילים יידעו שחברם נפגע ואין מי שינסה לחלץ אותו". סינגר יצא עם עוד מספר חיילים. המרחק היה בסך הכול 50 מטר, אך זה היה מרכז הקרב, מול בית של החיזבאללה. החיילים הצליחו להיכנס לבית שבו שכב הפצוע, ואדים, עדיין בהכרה. "ראיתי שיש לו חור כניסה בכתף וחור יציאה בגב והוא מתקשה לנשום. הבנתי שצדקתי- זו פציעה קשה מאוד". בהמשך התברר שלא נפגעו כלי דם גדולים, אך הלוחם התקשה לנשום. במקביל המשיכה הלחימה והחיילים ירו לעבר המחבלים מעל לראשם של הרופא והפצוע.

סינגר הבין שיש לבצע בדחיפות ניקוז חזה על מנת שלא ייחנק. זהו ניתוח נדיר בצבא, במיוחד תחת אש. תוך שלוש דקות הצליח סינגר לסיים את ניתוח הבזק, אך הלוחם עדיין נשם בכבדות. סינגר נאלץ להכניס לראותיו גם צינור נשימה, במקביל לטיפול בדימומים מהגב. כלקח מהטיפול המוצלח הוחלט בצה"ל להכניס לערכת הרופא שני נקזי חזה.

על הצלת הפצוע הזה, קיבל סינגר את הצל"ש. תורת הלחימה הצה"לית גורסת שלא מטפלים בפצועים תחת אש, אלא מפנים אותם תחילה למקום מבטחים. "אבל אם הייתי עושה זאת, החייל היה מת", קובע סינגר.

איך מתמודדים עם הכדורים השורקים?

"אתה יודע מה לקחתי איתי ללבנון? זוג גרביים, גמרא ותהילים. כשהיה לי זמן למדתי דף יומי. כשירו עלינו אמרתי תהילים, כי לדף יומי צריך יותר ריכוז. שמרתי על קור רוח כי ידעתי שיש כאן עניין של ניסים. בכוח שלי, למרות כל האש סביב, לא היו נפגעים. לכן היה לי הרבה ביטחון בה'".

הייתם מודעים לביקורת הציבורית בעורף?

"יש לי מה להגיד ברמה הפוליטית והצבאית הבכירה, אך זה אינו תפקידי. חשוב לי לומר שהחיילים בשטח לחמו כמו נמרים, לא פחדו והתמודדו ברמה גבוהה עם קשיים אדירים. הבעיה היתה בתכנון והערכות מול האויב. אבל למי שמודאג – יש על מי לסמוך".

תוך כדי עבודה חשבת על צל"ש?

"ידעתי מה קורה סביבי, אבל הייתי לגמרי מרוכז וצלול בטיפול. לא חשבתי על שום דבר אחר".

"הצל"ש מגיע לכל הפלוגה"

יוני רוט, בן 23 מבית אל, מפקד מחלקה בגדוד 51 בגולני השתתף כמפקד כיתה בקרב בבינת ג'ביל ואף נפצע בו. בשלב הראשון של הלחימה בעיירה נהרגו 8 לוחמים, ביניהם רועי קליין הי"ד, שקיבל את עיטור העוז, ועמיחי מרחביה הי"ד.

רוט הגיע בכלל מהבית, שם היה בחופשה 'רגילה'. כששמע שהגדוד שלו נכנס ללבנון, עלה על מדים והצטרף למחלקה שלו.
 כמו כל חייל קשוח, קשה להוציא ממנו הרבה פרטים, ובוודאי שלא תיאורים רגשיים על אחד הקרבות הקשים במלחמה. "הרבה ירי, הרבה פצועים. זו היתה סיטואציה שכמה שלא מתכוננים אליה, כשהיא מתרחשת היא מפתיעה אותך. אבל אין הרבה ברירה, אתה מבין באותו רגע שרק אתה יכול לשנות את המצב".

הלחימה התנהלה עם אור ראשון בתוך מטע זיתים, כשאנשי החיזבאללה, כ-50 במספר יורים מעבר לקיר גבוה, וחיילי גולני מנסים לפגוע בהם ולחלץ את הפצועים. בגלל תנאי השטח הקשים וחומר הבהירות לגבי מיקום הכוחות, אי אפשר היה להושיט סיוע אווירי ללוחמים.


יוני רוט: "אחרי הפציעה היה לי די ברור שאני מפסיק עם הצבא ולא חוזר", הוא מגלה. "אך עם הזמן תפשתי את הדברים אחרת. הבנתי את החשיבות בכך שדווקא מי שהיה במלחמה וחווה את האש, צריך לחזור לשירות ולהעביר את הלקחים הלאה"
רוט אומר שהוא "עשה שם את מה שכולם עשו – לרוץ לתוך המטע, לירות, לזרוק רימונים, ולחלץ את הפצועים". אז מדוע דווקא הוא מקבל את הצל"ש? "לא יודע. לדעתי סתם בחרו אנשים שייצגו את הפלוגה. כמו שאני רואה את זה, הצל"ש הוא לכל הפלוגה. היו שם הרבה סיפורי גבורה. ראיתי חפ"שים (חיילים פשוטים) רצים לתוך האש כדי לחלץ את החברים שלהם".

הלקח של רוט מהקרב הוא שכיום, בתור מפקד מחלקה, הוא מתרגל את החיילים שלו בצורה הכי קשה, "אני קורע אותם באימונים. זו הדרך היחידה  לגרום להם להגיע מוכנים לקרב".   

רוט פונה במצב בינוני עד קשה במסוק לבית החולים רמב"ם עם פציעות רסיסים בראות, בטחול ובגב. במשך ארבעת חודשי השיקום התלבט אם להמשיך לקורס קצינים. "בהתחלה היה לי די ברור שאני מפסיק עם הצבא ולא חוזר", הוא מגלה. "אך עם הזמן תפשתי את הדברים אחרת. הבנתי את החשיבות בכך שדווקא מי שהיה במלחמה וחווה את האש, צריך לחזור לשירות ולהעביר את הלקחים הלאה".

וגם עובדת היותו אדם מאמין סייעה לו בהחלטה: "אין ספק שמי שעובר קשיים כל כך קשים ומתמודד עם מוות של חברים קרובים, אם ברור לו שיש השגחה יש יותר כוחות ויכולות להתמודד הלאה במצבים קשים".