בשבע 257: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , ט"ז באלול תשס"ז

שאלת השבוע: שני דתיים - שלושה בתי ספר. האם ריבוי הזרמים בחינוך הדתי הוא תופעה חיובית?

מבחן התוצאה מוכיח לטובה/ חיים פרויליכמן

הנושא מורכב וסבוך, ונפרש על פני תקופה ארוכה. אילו לפני כמה עשורים היו משכילים ראשי החינוך הממ"ד לתת בתוך המסגרת פתרונות הולמים לציבור הדתי-לאומי, שאופיו השתנה במשך השנים – לא היה צורך בהקמת מוסדות אחרים.

הסיבה העיקרית להקמת המוסדות האחרים היא ההיבט הדתי. ישנם מוסדות המתקראים 'ממלכתיים דתיים', אבל רמת הדת של התלמידים, ההורים ומשפחתם אינה נאותה. לעתים מאכלסת את בית הספר כמות גדולה של תלמידים שבאים מבתים חילוניים. משקמה לה מערכת חינוכית כמו 'נועם', מערכת זו תרמה בראש ובראשונה להעלאת הרמה הדתית בבתי ספר, ובעקבותיה קמו מוסדות חינוך נוספים, שתרמו אף הם להעלאת הרמה הערכית וגם הלימודית, וכך המערכת כולה יצאה נשכרת.

בסופו של דבר יש להסתכל על מבחן התוצאה. מבחן זה מראה שב'דעת מבינים' העלינו את רמת הלימוד, הערכים, הטיפול האישי בכל ילד, איכויות הלמידה, והכול לצד קבלת ילדים גם משכבה סוציו-אקונומית נמוכה. כך ניתנה הזדמנות טובה מאוד לתלמידים רבים, ובו בזמן נגרמה תחרות מבורכת בקרב המוסדות הממלכתיים-דתיים.

תפקידם של ראשי החינוך הממ"ד הוא לספק את הסחורה שההורים מבקשם. והסחורה היא שילוב של רמה דתית נאותה יחד עם רמה דתית גבוהה, לצד ערכים וטיפול אישי בתלמיד. את הדגל הזה הנפנו, והוכחנו שהדבר אפשרי. התוצאות בשטח מלמדות שהשגנו את זה, וכך מ-29 תלמידים בשנה הראשונה של בית הספר 'דעת מבינים', הגענו ללמעלה מ-400 בשנתו העשירית. ההישגים של הבוגרים שלנו מלמדים שההשקעה היתה כדאית, ואם היא מהווה חיקוי לאחרים – הרי זו גאוותנו. אני מאחל לכל בתי הספר שיצליחו ויגדילו תורה ויאדירוה.

רק במקום שיש צורך/ הרב יונה גודמן, מכללת אורות ישראל

ריבוי זרמים הוא ביטוי של מחלוקות לשם שמים, ואותן חז"ל משבחים. במציאות יש ציפיות שונות של הורים וצרכים שונים של ילדים. טוב שכך. ריבוי סגנונות חינוך יוצר עולם רבגוני ועשיר, העשוי לתת מענה למגוון צרכים ואף לתרום לעם ישראל מגוון קולות וכישורים.

על כן אין בעיה בעצם ריבוי הזרמים, אלא בממדים משיקים. ראשית, במקומות רבים אין עדיין חינוך איכותי. לכן אל לנו להסכים לפתיחתם של עוד מוסדות הקמים בצמידות לקיימים תוך תחרות ללא הצדקה על קהל מצומצם. הקמת מוסד חדש שהשוני שלו לעומת הקיים מזערי, במקום שבו מעט תלמידים פוטנציאליים, הוא בעוכרנו. "אהבת ישראל" נדרשת אף כלפי המחנכים המוסרים את נפשם לשיפור "מבפנים" של החינוך הקיים.

שנית, לעתים יש פגם במדיניות קבלת תלמידים לחלק מהמוסדות. מחנכים ברמה גבוהה? הכרח! תכניות חינוכיות לטיפוח יראת שמים וערכים? חובה! קבלה של תלמידים מסוג מסוים, תוך יצירת חברה נטולת גיוון? פגם חינוכי אשר כל השיעורים על אהבת ישראל לא יצליחו לטשטש! מוסד עִם ייחוד רוחני מהווה תרומה מבורכת לנוף החינוכי שלנו. אך מוסד שייחודו בהיותו ממיין תלמידים ומקבל רק תלמידים מסוג מסוים, תוך פסילתם של אחרים הרוצים ויכולים ללמוד בו, עושה מעשה חינוכי פסול.

זאת ועוד, מקצת המוסדות פיתחו תהליכי קבלה בלתי מוצדקים. יותר קל להתקבל לסיירת מאשר לעמוד במבדקי הקבלה של מקצת מוסדותינו. מבחנים של יומיים ויותר, תוך שזוגות עיניים רבים צופים בנער – בן ה 13! – ומנתחים כל תזוזה שלו, אלה מעשים לא ראויים אשר שכרם בהפסדם. אף בתחום של קבלת תלמידים ראוי לטפח אצלנו קצת מידות של פשטות ותמימות, וכן, גם כאן לא תזיק מידה של בטחון בה', שנצליח לבחור את המתאימים לנו על ידי מבדקים בסיסיים וראיון אישי פשוט.

אם כבר רוצים לפתח מוסדות חדשים; באזורים רבים יש צורך במוסדות שיקנו חינוך איכותי לתלמידים רגילים עם הישגים בינוניים וגם נמוכים. אף הם ראויים לכתחילה למאמץ חינוכי משמעותי. "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה" (נדרים פא).

קנאת לומדים מרבה תורה/ הרב איתן אייזמן

הנושא מורכב מאוד. בזמנו, כשהקמנו את רשת 'נועם', לציבור התורני לא היה לאן לשלוח את ילדיו. מצד אחד היה החינוך הממ"ד הרגיל, ומצד אחר החינוך העצמאי. הציבור הישיבתי, קרי: האברכים שלמדו ב'מרכז הרב' ובישיבות גבוהות, התלבטו לאן לשלוח את ילדיהם. מקצתם שלחו לממ"ד, שם התכנית כללה לימודי תורה במינון נמוך – ועל כן נאלצו ההורים להשלים את לימודי התורה, ומקצתם שלחו לחינוך החרדי – שהיה מנוכר לצד הציוני. רשת 'נועם' נתנה מענה לשני הנושאים: חינוך תורני מוגבר וחינוך ציוני לכתחילה.

הקמת 'נועם' לוותה בוויכוחים גדולים. היו קהילות שרבו בתוכן על הזכות לתת לילדיהם חינוך תורני. בפרספקטיבה של 30 שנים ויותר, מתברר שלשני הגוונים בציונות הדתית יש מענה, והרשת התורנית איננה מפריעה לאנשים אחרים לקבל את החינוך שהם חפצים בו. מה גם שהמציאות מוכיחה שהיום החינוך התורני הוא בעצמו ממלכתי-דתי, ושבכל מקום שההורים חפצים בחינוך תורני – אפשר לפתוח להם בית ספר תורני. במקומות רבים גם החינוך הממ"ד הרגיל עיבה את לימוד התורה שלו; כך שבסך הכול החינוך הממלכתי-דתי יצא נשכר מהקמת רשת 'נועם'.

ככל שמתרבים לומדי התורה: ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות, מכינות – הדרישה לחינוך התורני גדלה. היקף החינוך התורני היום הוא – ביסודי: באזור 6000 תלמידים, בתיכון – עוד כ-5000 תלמידים. זאת ועוד, היום יש מסגרות תורניות נוספות לציבור הדתי-לאומי, כמו תלמודי תורה, שבהם יש דרישה ליותר לימוד תורה, פחות לימודי חול, וגם הם מתרבים וגדלים.

אין ספק שהלימודים התורניים יתגברו והיקף הלמידה יגדל, וכבר אנו רואים במסגרות נועם וצבי"ה דרישה לתוספת לימודי קודש. זוהי תופעה חדשה שמתפתחת עכשיו במסגרות הלימוד של הציבור התורני.

העיקר שהשער יהיה פתוח/ אלישיב רייכנר, עיתונאי, תושב ירוחם (אב לתלמידת כיתה ה' ולתלמיד כיתה ג')

הבעיה של החינוך הדתי אינה בריבוי הזרמים, אלא בזרמים התת-קרקעיים שיוצרים את הריבוי. אין שום דבר רע בשאיפה לחיזוק החינוך הדתי. הבעיה מתחילה כשהקמת בית הספר התורני יותר נובעת לא מרצון להגדיל תורה, אלא מרצון להקטין את השערים. או במילים אחרות: למנוע את הכניסה בפני אנשים שנראים חיצונית פחות דתיים מאתנו.

בית ספר תורני הוא דבר מבורך כל עוד אין הוא נועל את שעריו. מובן שלא כל ילד מתאים לכל בית ספר, אבל יש הורים רבים המעוניינים בחינוך דתי ואף תורני לילדיהם, אף על פי שכרגע אורח חייהם אינו תואם את שאיפותיהם. גם אם גודל הכיפה של השכן שלך שונה מגודל הכיפה שלך, אין הצדקה לסגור בפני ילדיו את השערים, כל עוד הוא מכבד את דרישות בית הספר ומשדר זאת לילדיו.

הציבור הדתי החל בשנים האחרונות לגלות מודעות לתחום התשובה. אנשים רצים הרחק להקים דוכני מצוות ושוכחים שמתחת לאפם ישנם מפעלי תשובה כבירים. תנועת "בני עקיבא" ומערכת החינוך הממלכתית דתית מכילים בתוכם ציבור מסורתי ענקי שרוצה להשתייך לציבור הדתי לאומי. אם נשקיע במערכת החינוך הממ"ד, יש ביכולתנו להביא להתחזקות יהודית ודתית של הרבה יותר מכמות האנשים שמתעניינים בסחורת הדוכנים.

מעבר לכל זה, חינוך כידוע מתחיל בדוגמה אישית. אם שערינו נעולים בפני דתיים שבסך הכול שונים מעט מאתנו, איך נוכל לחנך את ילדינו לאהבת עם ישראל ולאחריות לכלל ישראל?