חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 257ראשיהפצה

לא מנסה להיות אודי חמודי - בגליון השבוע

כשהונחת אודי ליאון במסדרונות הזכיינית 'קשת' כמנהל תחום תכניות מועדפות ורב תרבותיות, הבהיר למנכ"ל: "אני פה כדי שתשרתו את האג'נדה שלי.
30/08/07, 16:36
חגית רוטנברג

במסדרונות הבניין המרשים בלב תל אביב של זכיינית הערוץ השני, 'קשת', מסתובב אודי ליאון במכנסי שלושת רבעי, לראשו כובע קסקט מעור שחור במקום כיפה, לבוש חולצת טריקו של התכנית 'המשמר האזרחי', אחת מתכניות טיפוחיו ב'קשת'. על אף החזות החיצונית הזרוקה משהו, שיכלה להיטמע בקלות בקהל העובדים הבורגני של הטלוויזיה, אודי ליאון מרגיש זר. "כששואלים אותי מה אני עושה פה, אני עונה שאני נמצא כאן במ"ט שערי טומאה. כששואלים אותי מה אני מנסה לעשות, אני אומר: 'לעלות למ"ו'", הוא מחייך ומתכוון לכך במלוא הרצינות.


על תכניות המשודרות בשבת: "אם אני יכול להביא לצופים בין 7 ל-8 בערב משהו אחר במקום לראות דוגמניות שמדברות על איך למרוח קרם פנים, אז מעבר לתוצאה הישירה של תיקון עולם, עצם זה ששעה ביום הם יחשבו על עניינים רוחניים – אז הצלתי נפש. מצוות יישוב הארץ היא שלא לעוזבה לשממה בידי זרים. היום גם לטלוויזיה יש טריטוריה – היא תופסת חדר שלם בבית, ואת השטח הזה אסור להשאיר לשממה ואסור להפקיר אותו גם בשבת. אם היו נותנים לי – הייתי משדר כל השבת"
האמביוולנטיות היא משהו מובנה באישיותו ובהשקפתו של ליאון (52), תושב ירושלים ואב לשלושה. כמי שמעסיק מזכירה ערביה מנצרת מתוך בחירה ובמכוון ומאידך מצהיר על התנגדות עזה לגירוש יהודים, כמי שנשוי לאישה חילונית שמאלנית ובו בזמן מגדיר את עצמו כאיש 'מרכז הרב', קצת קשה לתייג אותו לאיזושהי משבצת מגזרית ברורה.

יום העבודה שלו ב'קשת', בתפקידו כמנהל תכניות מועדפות וגיוון חברתי ותרבותי ("כאורך השם כן קוצר התפקיד", הוא אומר בקריצה), כולל פגישות ורצף של שיחות טלפון עם יוצרים חרדים, ערבים, אתיופים וגם אנשי טלוויזיה מוכרים מהמיינסטרים. תחת תחום אחריותו באו לעולם סדרות כמו 'מעורב ירושלמי' המצליחה, שפתחה צוהר אמפתי לעולם המסורתי-דתי, 'המהפכנים', שמביאה דיוני עומק בדמויות יהודיות בולטות, 'המשמר האזרחי', העוסקת בפתרון מצוקות חברתיות, 'כנגד כל הסיכויים', 'עשרת הדיברות' ותכניות מהמגזר הערבי, שנמצאות כרגע בעבודה. העיסוק בקידום מיעוטים מכל הגוונים אפיין את עבודתו במהלך השנים הן בתפקידו הרשמי הקודם, כמייסד ומנהל קרן 'גשר' לקולנוע רב תרבותי וכן כחבר בהנהלת קרן הקולנוע הישראלי, והן בהפקות קולנוע וטלוויזיה שונות בהן היה מעורב כיזם ותסריטאי.

כיבוש הארץ דרך הטלוויזיה

לאחר שהחליף במסדרון כמה משפטים עם עורך 'ארץ נהדרת', הוא פונה להכין לעצמו כוס קפה קר, ותוך כדי מסביר שבעצם אין לו איפה לאכול בבניין הזה, כי הקפיטריה לא כשרה. בין שיחות הטלפון התכופות והעולצות עם עורכי ומגישי התכניות שבתחום אחריותו, הוא מספיק לכלול גם הסבר הלכתי על איסור 'לא תיקום ולא תיטור' למגישה שהתרעמה על שלא קיבלה די פרסום לתכניתה. בין לבין מסביר לנו ליאון מה כוללת עבודתו ב'קשת', ומספר כבדרך אגב שאחת התכניות שתחת אחריותו משודרת ארבעה ימים בשבוע, כולל שישי ושבת. השאלה מתבקשת מאליה.

אין לך בעיה הלכתית לעבוד על תכנית שמשודרת בשבת?

ליאון לא נבהל. מאחורי כל עמדה שלו, פרובוקטיבית ככל שתהיה, ניצבת משנה סדורה ומקורית. "אם אתה מניח שבעוד חמש דקות כל החילונים יחזרו בתשובה – בסדר. אני מניח שבטווח הקרוב הציבור החילוני יישאר חילוני, ואז אני שואל את עצמי מה תהיה הדיאטה שלו. מבחינתי, להכניס לו חמש דקות של רוחניות בערב שבת זה עדיף מאשר להפקיר אותו. אני שונא טלוויזיה במובן שזהו האויב מספר אחת לרוחניות, ערכיות ויהדות. איך מתמודדים עם זה?" וכאן הוא גולש לפירוט נלהב של אחד החזונות התקשורתיים שלו: "יש דבר שאני חולם עליו כבר שנים: להשתמש בעידן הדיגיטלי כדי לייצר סוג אחר של צריכה, למשל דרך וידאו. צפייה בווידאו לעומת טלוויזיה זה הבדל של שמים וארץ. זה התיקון האמיתי שהחברה הדתית מסרבת לעשות. כל עוד לא הגענו למצב שכל העולם הדתי מוציא את הטלוויזיה מהבית, התוצאה היא שהרבנים אומרים שעדיף שלא תהיה בכלל טלוויזיה ומפקירים את האנשים שיש להם טלוויזיה, בידי ערוץ 2 כפי שהוא. במקום זה הם היו צריכים לפתח 'הלכות כשרות' שיקבעו איך, כמה ומתי לצרוך טלוויזיה. אני בבית משתמש ב-yes max ואני מסמן לו מראש איזה תכניות אני רוצה שיקליט. כך אני חוזר מהעבודה, ואחרי השעות שאני עם המשפחה, אני בוחר מה לראות בזמן שהקצבתי לכך". האיש שמעיד על עצמו שיש לו יצר הרע גדול לטלוויזיה ממשיך לשפוך את חמתו על המכשיר: "הבעיה הכי חמורה בטלוויזיה היא הפסיביות. זו אם כל חטאת, היפך כל היהדות. אתה פשוט מקבל כל מה שמזרימים אליך, בלי לבחור". ובחזרה לשאלת המשדרים בשבת, מסביר ליאון כיצד דווקא בדרך זו הוא מקיים את מצוות יישוב א"י: "יש לי אחריות על כלל ישראל. רוב עיסוקי הוא עם החברה הכללית. לכן אם אני יכול להביא להם בין 7 ל-8 בערב משהו אחר במקום לראות דוגמניות שמדברות על איך למרוח קרם פנים, אז מעבר לתוצאה הישירה של תיקון עולם, עצם זה ששעה ביום הם יחשבו על עניינים רוחניים – אז הצלתי נפש. מצוות יישוב הארץ היא שלא לעוזבה לשממה בידי זרים. היום גם לטלוויזיה יש טריטוריה – היא תופסת חדר שלם בבית, ואת השטח הזה אסור להשאיר לשממה ואסור להפקיר אותו גם בשבת. אם היו נותנים לי – הייתי משדר כל השבת".

יש לך גיבוי הלכתי לקביעות הללו?


ליאון אומר כי הבנות הרווקות בוגרות 'מעלה' שעוסקות היום ביצירת סרטים, גורמות לו לערוך עם עצמו חשבון נפש ביום כיפור בעניין זה. "זו בעיה, כי אני כן חושב שמשפחה קודמת לזה. אני לא מהמשוגעים שאומרים שקולנוע מעל הכל". הוא עצמו איש קולנוע מתוסכל מסיבה זו ממש. "ליוצר קולנוע חילוני צריך להיות חשוב לעשות קולנוע יותר מכל דבר אחר בעולם. אצלנו מראש עומדים לפני הקולנוע תורה, משפחה. גם אני יכולתי להיות יוצר קולנוע יותר גדול, אבל בחרתי להיות בתפקידי ניהול אמנותי כאלו ואחרים"
"יש לי גיבוי הלכתי מלא שאני מוצא אותו בעצמי. אני מאוד עצמאי. היותי נשוי לאישה חילונית גורם לי לקבל כל דקה החלטות הלכתיות שרבנים לא יכולים לעמוד בהן. האם מישהו יכול לייצר מערכת הלכתית בהלכות אמנות וקולנוע? כולם עדיין בורים בתחום". למרות שאת ההחלטה הסופית בדילמות ההלכתיות השזורות בעבודתו היומיומית מקבל ליאון עם עצמו, הוא מתייעץ מדי פעם עם חבריו, רבנים כמו הרב מנחם פרומן, הרב דוד סתיו והרב יובל שרלו. "בכל מקרה הם לא לוקחים על עצמם אחריות על הדברים האלה", הוא מדגיש.  
     
ההתמודדות ההלכתית העצמאית בתוקף תפקידו, כוללת דילמות מתחומים נוספים. סדרת הדרמה עטורת הפרסים 'מעורב ירושלמי' שיצר ליאון, הציגה גם כמה סצינות שלא עמדו בסטנדרטים ההלכתיים של גדרי הצניעות.

אתה מצטער שאתה עושה דברים מהסוג הזה?

"חוץ מסוכני משטרה ששתולים בעולם הפשע, אני נמצא במקום הכי עמוק מבחינת טומאה, ואני פה בסוג של שליחות. במצב הזה אני לא יכול להתייחס כך לכל איסור, לצערי. אם כי באופן מהותי היחס שלי לאיסור לא השתנה. אני מאוד מאמין באיסורים, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. איסור זה לא משהו שצריך להיפטר ממנו, איסור בונה אותך מתוך זה שהוא מלחיץ אותך. זה כמו שפופרת של משחה, רק כשאתה לוחץ עליה יוצא ממנה שפריץ. הקולנוע האיראני למשל הוא חלום שלי. הוא צנוע מאוד ורוב הציבור הדתי יכול לחתום על רמת הצניעות שם". את הדיונים בסוגיות צניעות על הסט מנהל ליאון באופן מעמיק ונוקב עם חבר טוב ושותף לעולם היצירה, שולי רנד. קרן גשר, בראשה עמד ליאון, תמכה וליוותה את יצירת סרטו המצליח של רנד, 'האושפיזין'. "שולי הרבה יותר קיצוני ממני בעניינים האלה", מודה ליאון "בסרט שלו יש סצינה כשהבעל והאישה זוכים בכסף, הם רצים אחד לקראת השני. השאלה היתה האם הם יתחבקו או לא. לכל הדעות ידוע שמדובר פה בבעל ואישה בסרט וגם בחיים, ומכל בחינה אין פה משהו רע, אבל שולי התעקש שלא יהיה חיבוק. חשבתי שזה טירוף, כי זה סיפור אהבה והצופים לא יאמינו לו אם הזוג לא מתחבק ברגע כל כך מרגש. אבל בסוף הערכתי אותו על ההחלטה".   

לשחק לשם שמיים 

גם בסוגיית המגע בין גברים לנשים מול המצלמה מציע ליאון מעין משא ומתן הלכתי כתשתית לעיון ופסיקה רבנית בשאלה. "כל הנושא הזה הוא קושיה גדולה בעיניי מבחינה הלכתית. כמו מגע של רופא שאינו אסור, יש לדון גם כאן: הרי השחקן עוסק בפעולה מקצועית, הפעולה לא נעשית בצנעה, אין בעיה של ייחוד. בפשטות הדבר יכול להיות מותר. מצד שני השחקן מפעיל רגש כחלק מטכניקת משחק, לכן יש פה שאלה. והשאלה היותר גדולה היא האם זה באמת לצורך. על מנת להציע פתרונות צריך רבנים שיבינו את משמעות הדרמה והקולנוע ויידעו לומר האם זה חשוב, כי היום הרבנים פשוט אומרים שקולנוע זה לא חשוב, אז אל תעשה את זה בכלל. צריך להבין מה עושה שחקן, אולי לחשוב על שיטת משחק אחרת".

בשאלת האחריות על פעולות העומדות בסתירה להלכה בתהליך יצירת התכניות שתחת פיקוחו, מדגיש ליאון כי הוא מחלק בין תפקידו כמנהל לבין מציאות בה היה הוא הבמאי ויוצר הסדרה בעצמו. "יש הלכות מנהל ויש דין של יוצר. המחויבות שלי היא אותה מחויבות אבל השאלה היא איפה אני יכול להפעיל את סמכותי כאשר אני מנהל או במאי. אם הייתי במאי לא הייתי מכניס נשיקה ב'מעורב ירושלמי' ולא הייתי כותב זאת בתסריט. הייתי מוצא פתרון אמנותי מקורי לעניין, משהו יצירתי ופורץ דרך, אבל בשביל זה צריך להיות במאי מוכשר כמו שולי. אין לי את זה". הוא מסביר שכמנהל הוא עוסק רק במסגרת ולא בפרטים, והוא מודע למחיר שהוא משלם על כך. "יש שם עוד דברים שאינם לרוחי, בלי קשר להלכה".

גם בהקשר זה מזכיר ליאון את עמדתו הנחרצת והמוחלטת של שולי רנד נגד כל תזוזה מההלכה כמלוא הנימה, ואף יותר מכך. "שולי חושב שבמשחק בכלל יש בעיה מובנית שאי אפשר להתגבר עליה", הוא אומר, ומשחזר את סיפור היכרותם הראשונית, שהתגלגלה לשיחה בנושא זה. "כשהקמנו את 'מעלה' הגיעה קבוצת תלמידי ישיבה שביקשה לפתוח מגמת תיאטרון. באמצע סוכות קיבלתי טלפון מראש המגמה שהוא לא יוכל לעבוד אצלנו. לא ידעתי מה לעשות – בעוד שבוע נפתחת המגמה ואין מורה. התקשרתי לאבא של שולי שהכרתי אותו מתחום אחר, והוא אמר לי שזה ממש משמיים ושולי נחת בדיוק עכשיו בארץ ואין לו מה לאכול. התקשרתי אליו וביקשתי שילמד אצלנו תיאטרון. בהתחלה הוא לא רצה לשמוע מזה, אבל אחר כך הסכים בתנאי שנציג רק סיפורי חסידים. הסכמתי בלית ברירה". שבועיים לאחר פתיחת המגמה, נכנס רנד בפנים רציניות למשרדו של ליאון, שניהל את בית הספר: "אי אפשר להמשיך כך, צריך לחזור לשורשים", אמר. ליאון נבהל, אבל רנד הסביר לו: "צריך לעשות את המלט". מאז נראה רנד בשיעורי המגמה בתפקיד המלט, התפקיד בו הצטיין בימיו כשחקן ב'קאמרי', אולם כעת הציג אותו בלבוש חסידי למהדרין. אז נרקמה שיחה בין ליאון לרנד אודות מקצוע המשחק. "לשולי היתה עמדה ששחקן בהגדרה זה דבר שבנוי על יצר הרע. לעמוד על הבמה ולרצות שכולם יסתכלו עליך, זו מציאות של יצר הרע ואי אפשר להימלט מזה. אמרתי לו: 'אני עובר בימים נוראים לפני התיבה, יש לי את אותה בעיה. כשאני מתפלל אני שואל את עצמי אם אני מנגן בסדר, איך הקהל יגיב. מה ההבדל בין זה לבין שחקן? אמר שולי: זה לשם שמיים. השבתי: זה בדיוק הדיון. גם לשחק צריך להיות לשם שמיים".

לחדור אל הקליקה


"יש מסכת שצריכה להיכתב ועוד לא נכתבה – מסכת תקשורת. בירור יסודי מהי תקשורת, כיצד עליה לעבוד, מה כן ומה לא. הבעיה שהיום ביחס לתקשורת, חוץ מהשאלה אם כן או לא לקנות עיתון, כמעט לא מפעילים מערכות תורניות בתחום. המציאות של התקשורת כיום אבותינו לא שערום, זו מציאות חדשה לגמרי שמחייבת פריצת דרך הלכתית. למשל השאלה כמה שעות ביום מותר לראות טלוויזיה? אני מסוגל לצפות עשר שעות רצוף בסרטים בפסטיבל קולנוע, ואני חושב שזה לא נכון. אז יש לי יצר הרע, אבל אין לי תורה תבלין בשבילו, כי רוב הרבנים יגידו לי: מה אתה רואה קולנוע בכלל?"
משבצת ניהול התכניות המועדפות ורב תרבותיות נכפתה למעשה על 'קשת' על ידי תקנון המכרז לערוץ השני. תנאי המכרז מחייבים את הזכיינית להקדיש מספר שעות מסוים לתחומים מועדפים כמו יהדות, מדע וכד', וכן לרב-תרבותיות, כלומר מתן ביטוי למגזרי מיעוטים. לעמדתו של ליאון אין שיניים של ממש, אך הוא נכנס לתפקיד במלוא המרץ והיוזמה בהם התברך, ומבקש לנצל אותו עד תום. "כשבאתי לפה, אמרתי למנכ"ל מראש: אני פה בעמדה של סוכן כפול. לא באתי כדי לשרת את 'קשת', אלא קודם כל ש'קשת' תשרת את האג'נדה שלי. אם זה יסתדר יחד – מה טוב, אם לא – ניפרד כידידים". ליאון מודה כי המשפט הזה היה יפה כסיסמא לתחילת הדרך, אולם בפועל הוא מתנהל בעיקר על פי שיקולי רווח והפסד. "האם אני מרוצה מרמת ההעסקה של מיעוטים ב'קשת'? לא. האם בגלל זה לעזוב? שאלה. בכל זאת אני עושה פה דברים, תכניות כמו 'מעורב ירושלמי' ו'המהפכנים'. אני נמצא כל הזמן בבלנס הזה". מלבד תכניות שנמצאות באופן מובהק בתחום אחריותו, ליאון לא שוקט על שמריו, ומציע פרויקטים ורעיונות לתכניות נוספות וסרטים שמשרתים, כאמור, את האג'נדה שלשמה הגיע. "רוב מוחלט של העבודה שלי פה זה דברים שאני דוחף את עצמי אליהם או יוזם מעבר למה שאני חייב". כך, למשל, הוא מטפטף גם אל תכניות הפריים טיים, כמו 'כוכב נולד', 'אימא מחליפה' ו'סופר נני', שילוב של דתיים או ערבים. לדבריו, גם שילובם של סיוון רהב-מאיר וקובי אריאלי בהגשת תכניות ב'קשת', הוא בין השאר פרי עמלו. בימים אלו הוא גם משקיע משאבי זמן וכסף בעבודה על סרט של הבמאי החרדי יהודה גרובייס, על מנת למכור אותו לשידור ב'קשת', וכן עובד על סרט נוסף עם יוצר בן העדה האתיופית.

מלבד העבודה על התכניות עצמן, מנסה ליאון לקדם את שילוב המיעוטים בעבודה ב'קשת' עצמה, כטכנאים, מפיקים, עורכים וכד'. הוא מסביר כי בדרך כלל השיטה לגיוס עובדים היא 'חבר מביא חבר', כך שמי שנכנס פנימה הם תמיד אותם חברי קליקה סגורה. לכן החליט ליצור מסד נתונים של יוצרים ועובדים בתחום ההפקה והבימוי של בני מגזרים שונים, שלא זוכים להגיע בדרך כלל לבנייני הטלוויזיה. הוא ומזכירתו הערבייה, ערין, עמלים לקידום העניין, אך עד כה לא נשא המאמץ פרי של ממש. "זה התסכול שלנו. אבל די צפוי שכך יקרה. אם אתה מעסיק, ונכנס אליך אדם כמוך, גלוח ראש עם עגיל באוזן שמדבר בשפה שלך, אזי אם לא כיוונת מראש שחשוב לך שיגיע מישהו אחר, תבחר באופן טבעי אדם כזה. המעסיק מעדיף אדם שיוכל ללכת ולשתות איתו קפה. איך מנפצים את המנגנון הזה? זו בעיה מספר אחד".  
     
עם כל נחרצותו לקידום האג'נדה הרב תרבותית ויחד עם הסתייגותו מההגדרה 'דוס מחמד', מקפיד ליאון לא לפעול בשום סיטואציה מתוך כפייה, ומשתדל להעביר את רעיונותיו בדרכים יצירתיות. "אני מאמין בשיטת הגזר ולא המקל. הייתי רוצה לראות שהמדינה תייצר מנגנון של גזרים שיעודדו יוצרים רב תרבותיים. יש פה בעיה של ברנז'איות, של מנגנון שמזין את עצמו ואי אפשר לחדור אליו. אבל אם הרגולטור, במקום לשאול למה לא העסקת כך וכך עובדים ממגזרים אחרים, היה נותן בונוס על כל אחד כזה שאני מעסיק, הסיכוי שיכניסו אותם למערכת היה גבוה יותר". כשנכנס לתפקיד, הוא אומר, הרגיש כמו משגיח כשרות במסעדה: התפקיד במהותו גורר בהכרח התנגשות שמייצרת מתח בין המשגיח למנהלים. "החלטתי לגבש מדיניות שאני לא גורע חומרים אלא מציע במקום זה חומרים מעניינים. למשל הצעתי להכניס משפחה יהודייה וערבייה ל'אימא מחליפה' וזו היתה פצצת רייטינג. כך הפכה הרב תרבותיות מ'תעשה כך כי אתה חייב' ל'תעשה כי זה משתלם לך'. באותה מידה, אם יש פה מחלקה עם תקציב מוגבל, ואני אומר שאני מביא להם מישהו דתי שיעלה להם חמישים אחוז פחות, ניתן לשלב אותו באופן כזה. לצערי מערכת הרגולטורים עובדת היום רק בשיטת המקלות ולא הגזרים. הגשתי להם נייר בנושא הזה לפני שנתיים. אני מייצג מיעוטים שביחד מהווים 60 אחוז מהאוכלוסייה, והם לא דנו בפנייה שלי אפילו פעם אחת", הוא אומר בכאב. "אני מתחנן והם אומרים שאין זמן לזה. רק כשנכנס המנכ"ל החדש, מנשה סמירה, הוא הזמין אותי לדיון ראשון בעניין. אני מחכה לדבר תכל'ס, איך מקדמים את זה".

כאיש הרשות השנייה, האם אתה תומך במדיניות השמיים הפתוחים? 

 ליאון מודה כי לא עסק בשאלה הקונקרטית הזו לעומק, אך יש עימו תשובה עקרונית לנושא: "אני נגד צנזורה מכל סוג שהוא, כי אני חושב שהיא לא מעשית. התיאוריה של הצנזורה היא נכונה, עד שמגיעים לשאלה מי מחליט ואז אתה בצרות. את זה אני אומר כאדם דתי. יש מסכת שצריכה להיכתב ועוד לא נכתבה – מסכת תקשורת. בירור יסודי מהי תקשורת, כיצד עליה לעבוד, מה כן ומה לא. הבעיה שהיום ביחס לתקשורת, חוץ מהשאלה אם כן או לא לקנות עיתון, כמעט לא מפעילים מערכות תורניות בתחום. המציאות של התקשורת כיום אבותינו לא שערום, זו מציאות חדשה לגמרי שמחייבת פריצת דרך הלכתית. לצערי החברה הרבנית מסובכת בתוך עצמה ולא מגיעה לזה. למשל השאלה כמה שעות ביום מותר לראות טלוויזיה? אני מסוגל לצפות עשר שעות רצוף בסרטים בפסטיבל קולנוע, ואני חושב שזה לא נכון. אז יש לי יצר הרע, אבל אין לי תורה תבלין בשבילו, כי רוב הרבנים יגידו לי: מה אתה רואה קולנוע בכלל? צריך לעשות בתקשורת כמו ברפואה, שם הרבנים הם גם רופאים, שלמדו את העניין לעומק והגיעו לרמות גבוהות בהלכה. גם כאן, לא מספיק רב שיגיד להיות ירא שמים, מזה לא יוצרים הלכה. צריך לרדת לדקויות, 'לומדש' כפשוטו, מה התנאים, מה ההשלכות. לכן השאלה היא לא על השמיים הפתוחים אלא עלינו. בעניין הזה אני אנרכיסט, מושג הריבונות אצלי שונה מאלה שתקועים במאה ה-19. מדינה אינו גורם עיקרי שקובע בתחום הערכים. מדינה בשבילי זה כמו משרד התשתיות, אבל במה שקשור לתרבות, ערכיות, רוחניות – בזה אסור למדינה להתערב. כל התערבות שלה משיגה את ההיפך. כל שיטה של כפייה דתית או חברתית תשיג התנגדות. לכן צריך להחזיר את זה למקום של תורה, שהדברים יבואו מתוך חינוך יהודי אמיתי. ביום בו נייצר מסכת תקשורת, החילונים לא ישמרו אמנם על גדרי ההלכה, אך הם ילכו בעקבותינו. אנחנו יכולים להוביל פה מהלך רוחני. אם נלך פה עכשיו במסדרון, כולם פה יגידו לנו שטלוויזיה זו בעיה. אני מכיר הרבה אנשי טלוויזיה שאין להם טלוויזיה בבית".

קודם כל בן תורה

אתה עוסק בקידום מיעוטים ומשקיע הרבה גם במגזר הערבי. לא חשוב לך לקדם יותר את המיעוט הדתי, המקור ממנו אתה בא?

"הדבר שבתוכו אני יוצר מבחינתי הוא עולם התורה. אני רואה את עצמי כבן תורה, לצערי לא תלמיד חכם. אני נרקומן של תורה. אם עברו יומיים בלי שלמדתי תורה אני בקריז", מספר ליאון, בוגר חמש שנות לימוד ב'מרכז הרב' ושנתיים בכולל 'מקור חיים' אצל הרב שטיינזלץ והרב שג"ר זצ"ל. "יש לי במשרד תקליטור של פרויקט השו"ת ואני פותח וסוגר את היום בלימוד ברכבת מירושלים. אני לומד כל הזמן. 'מרכז הרב' היא הבסיס שלי. התשוקה והאהבה שלי מאז ומעולם היא לתורה וגם לקולנוע. גם כתלמיד ב'מרכז' הלכתי לראות סרטים. הקסקט על הראש אינו במקרה, אני לא שייך לשום מגזר. נולדתי לאבא דתי ואימא חילונית. אבל סוציולוגית אני מרגיש הכי בבית בעולם הישיבות, הדתיות הלמדנית, הישיבתית והחסידית. אני קודם כל בעולם התורה והשאיפה שלי היא לחבר אותה ליצירה. כמו בדורו של רבי שהיה צריך להעביר תורה שבעל פה אל הכתב, גם אני חולם להעביר את התורה למדיום ויזואלי של טלוויזיה וקולנוע. אני לא מתנכר ומתנשא על החברה הדתית. אני באמת מחובר לכלל ישראל ומגשים את זה עד הסוף. הדתיים אהובים עלי כאחיי, לא יכול לבעוט בהם, וגם אם אני מוכיח זה מתוך אהבה. מצד שני, אני גם לגמרי מחובר לעולם החילוני, וגם בזה אני מחובר לרב קוק, למה שהוא ראה בחילוניות. אני ראיתי בהם את השחרור מ'מה יגידו'. אבל החברה הישראלית הפכה לגזענית כלפי דתיים וכלפי ערבים, מפחדים שהם יאיימו על המיינסטרים. אני כועס על השמאלנים שכל כך בגדו בערכיהם, גם בהחלטה לעקור אנשים מבתיהם". בנקודה זו פורש ליאון תפישה תורנית שגיבש תחת הכותרת 'תורת הגר', המנמקת את עיסוקו במגזר הערבי בפרט והמיעוטים בכלל: "מושג הגירות הוא חוט מקשר בכל תפישת התורה. אני מדבר רק על הערבים הנאמנים, כי אלו שלא – צריך להיכנס בהם. אבל אנחנו שעברנו את חוויית הגירות, לא יכולים להבין את המצוקה של הערבי? זה מבחן לא פשוט שהקב"ה מעמיד בפנינו. אהבת הגר לא במובן ההלכתי, אלא המהותי, לא לשנוא את האחר אלא להכיל ולקבל אותו".
ליאון אומר כי הוא עצמו חווה את חוויית הגירות במסדרונות 'קשת': "אני גר בבניין הזה. נסעתי עם החבר'ה של 'קשת' פעמיים לנופש שהם עושים באילת. ההרגשה היתה איומה, אתה תלוש לחלוטין. כל הנורמות התרבותיות – זה לא אני. נסעתי פעמיים כדי להשתלב, אבל השנה החלטתי שאני לא נוסע. אני באמת מאמין בללמד זכות, אנשים לא רעים, הם פשוט תועים. אף פעם לא העליבו אותי כאן או סגרו לי דלת, אבל זה פשוט לא מתחבר כי אתה זר. התורה הדגישה זאת כי צריך מאמץ מיוחד, לא מובן מאליו, כדי להתחבר לזר".

אתה מרגיש שאתה מצליח להעביר את התורה למדיום הוויזואלי בעשייה שלך היום?


"חוץ מסוכני משטרה ששתולים בעולם הפשע, אני נמצא במקום הכי עמוק מבחינת טומאה, ואני פה בסוג של שליחות. במצב הזה אני לא יכול להתייחס כך לכל איסור, לצערי. אם כי באופן מהותי היחס שלי לאיסור לא השתנה. אני מאוד מאמין באיסורים, איסור זה לא משהו שצריך להיפטר ממנו, איסור בונה אותך מתוך זה שהוא מלחיץ אותך. זה כמו שפופרת של משחה, רק כשאתה לוחץ עליה יוצא ממנה שפריץ. הקולנוע האיראני למשל הוא חלום שלי. הוא צנוע מאוד ורוב הציבור הדתי יכול לחתום על רמת הצניעות שם"
"אומר משהו יומרני: אני אדם עובד ה'. באופן עקרוני, כל מה שאני עושה במכוון, אני לא עושה אותו עד שאני לא בודק את עצמי אם זה רצון ה' בעולם. ברור שב'מעורב ירושלמי' יותר קל לדבר על תורה, אבל מבחינתי גם עבודה עם המגזר הערבי ו'המשמר האזרחי' זה עבודת ה'. לכל דבר יש מחירים, אנחנו לא בעולם של מלאכים ובעולם הזה יש הרבה לכלוך. אני לא יכול לשבת כל היום ולהגות בתורה כמו רב, אבל בדומה לרב שמנסה כל היום למצוא תשובה לשאלה, גם מה שאני עושה, אני מנסה לעשות כל הזמן בתורה".        

משפחה מעל קולנוע

את דרכו בעולם היצירה הישראלי החל כאמור עם ייסודו של בית הספר לקולנוע 'מעלה', וניהולו למשך שנתיים לפני כשמונה שנים. "החלום שלי בהקמת בית הספר היה להקים כולל של בני ישיבות, אבל תלמידי חכמים ממש, שמילאו כריסם בש"ס ופוסקים, שחצי יום ילמדו תורה וילבנו סוגיות הלכתיות בתקשורת, וחצי יום ילמדו קולנוע. זה לא הסתייע, אבל ברגע שיתאפשר להקים דבר כזה, אני עוזב מייד ועובר לשם". כששואלים אותו על יחסו ל'מעלה' כיום, הוא מגדיר אותו כ"חצי כוס ריקה וחצי כוס מלאה". ליאון מאמין שייצאו מבית הספר אנשי קולנוע מצליחים, ובית היוצר הזה עוד יביא לעולם פיצ'רים (סרטים עלילתיים באורך מלא) לא מעטים, אבל ברור לו שמדובר בתהליך שיארך עוד זמן.

למה בעצם לא מצליחים בוגרי 'מעלה' ליצור סרטים באורך מלא כמו כל במאי ישראלי אחר?

"כדי להיות איש קולנוע", מסביר ליאון "צריך להיות מוכן לקרבנות איומים. לפני שנכנסתי לנהל את 'מעלה', הלכתי למנהל של 'סם שפיגל' (בית ספר לקולנוע בירושלים) וביקשתי שילמד אותי לעשות בית ספר טוב. הוא אמר לי: 'תבוא לפה בשלוש ארבע לפנות בוקר, תראה פה צוותים של אנשים בעבודה'. שם זה ממש ישיבה לקולנוע, יושבים שם 'מתמידים'. בעולם הדתי יש לאנשים סדרי עדיפויות אחרים. ראשית, בנות שמתחתנות מייד פורשות מהתחום. מקרב הבנים, יש מעט מאוד שלכתחילה באים ללמוד קולנוע". אגב יוצרות קולנוע דתיות, אומר ליאון כי הבנות הרווקות בוגרות 'מעלה' שעוסקות היום ביצירת סרטים, גורמות לו לערוך עם עצמו חשבון נפש ביום כיפור בעניין זה. "זו בעיה, כי אני כן חושב שמשפחה קודמת לזה. אני לא מהמשוגעים שאומרים שקולנוע מעל הכל". הוא עצמו, אגב, במידה מסוימת איש קולנוע מתוסכל מסיבה זו ממש. "ליוצר קולנוע חילוני צריך להיות חשוב לעשות קולנוע יותר מכל דבר אחר בעולם. אצלנו מראש עומדים לפני הקולנוע תורה, משפחה. גם אני יכולתי להיות יוצר קולנוע יותר גדול, אבל בחרתי להיות בתפקידי ניהול אמנותי כאלו ואחרים. כדי להיות יוצר צריך להיות מוכן לרעוב. שיטת החיים של יוצרי הקולנוע מבחינה משפחתית היא הפקרות. היום יש עבודה ומחר אין. אנשים לא מתעשרים מזה, רוב המפיקים בארץ לא חיים ברווחה גדולה. לי יש בן נכה עם בעיות כבדות, לא יכולתי להרשות לעצמי הימורים כלכליים".
 
למרות שהוא מנכס את יצירותיהם המצליחות של הבמאים יוסי סידר ושולי רנד לעובדת היותם אנשי 'מעלה', ליאון מודע בהחלט למכשולים העומדים בפני קולנוענים בישראל בכלל, ודתיים בפרט. "להרים פיצ'ר בארץ זה מבצע מטורף. מתוך 300 הצעות שמוגשות לקרנות מדי שנה, נעשים בסופו של דבר 10-15 סרטים בלבד. צריך להיות באמת עילוי בשביל להיבחר". ליאון דוחה את הטענה לפיה הקרנות מפלות יוצרים דתיים על רקע אידיאולוגי: "הקץ' האמיתי הוא לא אידיאולוגי, אלא ברנז'אי וחברתי. לשולי רנד היה את השם שלו ותסריט טוב ולכן הוא נבחר. יש אפליה, אך היא לא משום שלא רוצים דתיים בתעשייה. ההיפך, היום יותר פוליטיקלי קורקט לתת לדתי או ערבי עם תסריט טוב. אבל הם בוחרים תסריטים שבאופן טבעי הם מצליחים להבין יותר". בכך גם מסביר ליאון את העובדה שהסרטים המצליחים של יוצרים דתיים כמו יוסי סידר, הם דווקא אלו המבקרים בחריפות את החברה הדתית. לדעתו, ביקורת היא גורם מובנה ולגיטימי בקולנוע ובאמנות בכלל, ועם זאת הוא מסתייג מהיחס השלילי לציבור המתיישבים שמשדר הסרט 'מדורת השבט', ומכנה את החלק הזה כ"מערכון פוליטי תפל לחלוטין".

ליאון סבור שתרומתו של 'מעלה' היא בעצם העלאת המודעות הקולנועית בציבור הדתי ויצירת תשתית בתחום. מלבד זאת, הוא רואה גם במהפכה הדתית בקרב כתבי החדשות מהלך שהקרדיט עליו מגיע ל'מעלה'. "חבר'ה מ'מעלה' נמצאים שם בתפקידי עריכה ועוד. הם בחרו להיכנס לזה כי כלכלית זה יותר בטוח מקולנוע. הכניסה של תלמידים שלנו פתחה דלת גם לכתבים הדתיים האחרים כמו עמית סגל וסיוון רהב-מאיר. מוטי שקלאר, בתפקידו כמנכ"ל הרשות השניה, יצר את האקלים להכניס דתיים. בדומה לכך פעל גם אורי אורבך בגלי צה"ל".