גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 258ראשיהפצה

יש להם אהבה והיא ניצחה - בגליון השבוע

בין חסימות הכבישים, חלוקת הפליירים, הפגנות המחאה ועד לימי הגירוש והחורבן עצמם, נרקמו להם קשרים בין צעירים וצעירות שנאבקו במסירות נפש כדי לעצור יד הכורת.
06/09/07, 13:18
עתיה זר

                 חרב הגזירה, סערה וסופה – התנתקות.
                 תהליכים אלוקיים,
                 מלחמה על ד' ועל משיחו.
                 יד עליונה גוזרת, מגלגלת ודוחפת.
              
                 ובתוך ההמולה וההפיכה,
                 יושב ד' ומזווג זיווגים
                 וצפון ודרום נפגשים.
                 הוא והיא, אחד,
                 שגדלו בשני קצות הארץ,

                 במקביל, בנפרד.
                 ומתוך עת צרה של חורבן הבית,
                 מצמיחה ההשגחה את יסודות בנין הבית.

                 "מה גדלו מעשיך ד', 
                 מאוד עמקו מחשבותיך!"

כך חשו מאיר והודיה ברגר בחתונתם, חודשים ספורים לאחר הגירוש מגוש קטיף. הודיה ברגר היא בת למשפחת שניידר מכפר דרום, ומאיר פגש בה כשהיה שב"ח (שוהה בלתי חוקי). השורות למעלה לקוחות מגב ההזמנה לחתונתם.


דווקא השהות בכפר דרום החריפה אצל מאיר את תחושת התסכול מהרווקות: "כל מי שהיה שם היה או צעיר בסביבות גיל עשרים ומטה, או אברך. ידידיה מלמד, אחד התושבים והפעילים הבולטים שגר בכפר דרום, ראה אותי ודבר ראשון שאל 'איפה אשתך'. כאילו שפשוט לא יכול להיות שאני בגיל כזה ועדיין רווק. עניתי לו: 'אולי היא פה, מי יודע'. בהתחלה הוא לא הבין מה אני רוצה, ואז הוא אמר 'אה, אתה לא נשוי. אבל תשכח מזה, בכפר דרום אין בנות'"
"הייתי רווק בן 27", מספר מאיר "והתלבטתי אם לרדת לגוש קטיף לפני הגירוש, מהסיבה שאני עלול להפסיד זמן יקר של דייטים, כי לא ידעתי כמה זמן אני הולך להיות שם. בסופו של דבר, פשוט לא הייתי מסוגל להישאר בירושלים, ונסעתי".

הודיה ומאיר הם זוג אחד מבין זוגות רבים שההיכרות ביניהם צמחה מתוך הגירוש. יוסף ואמונה כי טוב נפגשו כאשר ארגנו יחד חסימות כבישים. שיראל וצופיה בלייכר היו פעילים במשך כל השנה במטות המאבק, ולאחר הגירוש החליטו להפוך את הקשר שנוצר ביניהם לרציני. אוריאל ושירה אופיר קבעו להיפגש כבר לפני הגירוש, אך הדייט הראשון שלהם היה חלוקת פליירים לחיילים במחסום כיסופים. איטה וגדעון גור אריה היו פעילים ב'תא כתום'. לראשונה הם נפגשו בכפר מיימון, וגם הם החליטו לאחר הגירוש להקים בית חדש בישראל. וזוהי רשימה חלקית בלבד.
 
הים נקרע בגוש קטיף/  מאיר והודיה ברגר

כשמאיר ברגר החליט לרדת לגוש, הוא לא ידע כיצד יגיע והיכן ישהה. סמוך למחסום כיסופים מישהו נתן לו תעודת זהות, וכך נכנס, ולאחר יום בנווה דקלים החליט להצטרף לשב"חים בכפר דרום. "הייתי קשור לשתי ישיבות שהיו שם: הישיבה לצעירים בירושלים וישיבת אלון מורה", הוא מסביר. אך דווקא השהות בכפר דרום החריפה אצלו את תחושת התסכול מהרווקות: "כל מי שהיה שם היה או צעיר בסביבות גיל עשרים ומטה, או אברך. ידידיה מלמד, אחד התושבים והפעילים הבולטים שגר בכפר דרום, ראה אותי ודבר ראשון שאל 'איפה אשתך'. כאילו שפשוט לא יכול להיות שאני בגיל כזה ועדיין רווק. עניתי לו: 'אולי היא פה, מי יודע'. בהתחלה הוא לא הבין מה אני רוצה, ואז הוא אמר 'אה, אתה לא נשוי. אבל תשכח מזה, בכפר דרום אין בנות'". משפט זה נאמר כיוון שבכפר דרום התקבלה החלטה שלא לקבל קבוצות של בנות. בנות רווקות יכלו להתארח באופן פרטי אצל משפחות, ולא מעבר לכך. על דלת מטה המאבק שנוהל על ידי בנות נוער מכפר דרום התנוסס תמרור 'אין כניסה', ובנים לא הורשו להיכנס אליו, למעט האחראים.

למרות תחושת אי הנוחות שלו מהיותו רווק, השתלב מאיר בפעילות המטה בכפר. הוא היה אחראי בעיקר על חבר'ה שהגיעו כבודדים ולא כחלק מקבוצה, והסתובב הרבה במטה. שם פגש לראשונה את הודיה, ולאחר ימים אחדים החליט שזו אופציה הבאה בחשבון. "בערב שבת, שהיתה בעצם השבת האחרונה לפני הגירוש, הסתובבתי בכפר, ופגשתי את ידידיה מלמד. הוא שאל אותי 'מה עם חתונה?' אני נבוכתי וביקשתי ממנו לגשת הצידה ולדבר איתו. 'מה קרה, ראית בבנות הארץ?' הוא שאל אותי, ואני עניתי 'כן. את הודיה שניידר'. 'אתה יודע בת כמה היא?' שאל ידידיה, והייתי בשוק כשהוא אמר לי שהיא בת 18. 'אבל אל תדאג, היא בוגרת', הרגיע אותי והבטיח לקחת אחריות על העניין. עד היום אני מלא התפעלות מכך שבכל הטירוף הזה של הגירוש הוא באמת טיפל בזה. כשפגש את אמא של הודיה על השביל הוא שוחח איתה בעניין. הראה לאבא של הודיה מי אני, וכמובן פנה להודיה ושאל אותה 'שאלה עקרונית' בלי להגיד לה במי מדובר. בלילה שלפני הגירוש הוא אמר לי שהתשובה חיובית 'בעיקרון'".

משפחת שניידר גורשה אל מלון 'פרדייז' בבאר שבע. לאחר שבוע הבינו שנגזרה הגזירה, ועליהם להיערך לחיים חדשים מחוץ לכפר דרום. הודיה, שסיימה י"ב לא מזמן, החלה לחשוב על שירות לאומי בשנה הקרובה. "כשאמא שלי ראתה שאני מתלבטת מה לעשות היא אמרה 'לפני שאת מחפשת, אני צריכה לדבר איתך'. ישבנו בלובי של המלון והיא סיפרה לי שמאיר ביקש לצאת איתי". מאיר היה שוב בהלם כאשר שבוע וחצי בלבד לאחר הגירוש התקשר אליו ידידיה מלמד ונתן לו את מספר הטלפון של הודיה.

"אמא שלי חששה שבגלל שהייתי על הגג בכפר דרום בנות לא ירצו לצאת איתי", משחזר מאיר "ונדהמה כשסיפרתי לה שאני יוצא עם מישהי מכפר דרום".

העתיד הלוט בערפל של המגורשים במלון בבאר שבע הקשה מעט על הקשר בין מאיר להודיה. "למרות שהיה ברור די מהר שזה הולך לקראת חתונה, התבקשנו לא להסתובב ביחד, ובוודאי שלא להתארס, כי לא ידענו מה הולך להיות, ולא ידענו מה יהיו ההשלכות במנהלת לכך שבמשפחה יש נפש אחת פחות". למשפחת שניידר שמונה ילדים, הודיה היא הרביעית. אחות אחת נישאה לפני מספר שנים, ואח נוסף התארס שבוע בלבד לאחר הגירוש.

בי"א בחשוון, חודשיים וחצי לאחר שהחלו להיפגש, נערכו האירוסין, שהיו גם הם משימה מורכבת כיוון שנערכו במלון. "זה לא פשוט לארגן אירוע במקום שאתה גר בו אבל הוא לא שלך".

"בסוף החתונה, שהיתה שלושה חודשים אחרי האירוסין, הגיע צלם של 'מעריב' ורצה לצלם אותנו ולפרסם את התמונה בעיתון", מספר מאיר. "אמרתי לו 'אתם הייתם חלק מהמערכת שאיפשרה את הגירוש' וסירבתי לבקשתו".

"אנו חשים בבירור את ההשגחה הפרטית שהובילה לזיווג שלנו", מסכמים מאיר והודיה. "זיווג שהוא ממש בנייה מתוך חורבן. ואין ספק כי כמו שיש השגחה פרטית לאדם הפרטי, כך על אחת כמה וכמה יש על כל עם ישראל. מתוך הייסורים בעזרת ה' יהיה אור גדול". מאיר מציין עוד כי 'קשה זיווגו של אדם כמו קריעת ים סוף', והוא, כשהגיע לגוש, חש ממש כאילו הוא קופץ לים. "וברוך ה' הים נקרע".

לפני חצי שנה נולד בנם הבכור, שילה. "כל ההריון והלידה שלו היו עבורי כמו צמיחה מחדש", מספרת הודיה, "זה היה חלק בלתי נפרד של ההתאוששות מהגירוש. לחוות כאב חיובי, אחרי כל הכאב השלילי". הודיה מדגישה שזה אינו סותר את הקושי והכאב עימם הם מתמודדים מאז הגירוש, אך "התחושה היא שהטוב בסופו של דבר גובר על הרע. הלוואי שזה יהיה כך אצל כולם".

ההצגה הפכה למציאות/ איטה וגדעון גור אריה

גם איטה וגדעון גור אריה חשו בחתונתם שהם בונים חורבה מחורבות ירושלים, או יותר נכון מחורבות חומש. "הגירוש מחומש היה בי"ט באב, ואנו התחתנו בדיוק חמישה חודשים אחר כך, בי"ט בטבת", מספרת איטה. בתקופת הגירוש סיימה איטה, ירושלמית במקור, שנה א' בלימודי דמוקרטיה וחינוך סביבתי בסמינר הקיבוצים. מספר חודשים קודם לכן הצטרפה לפעילות ב'תא כתום'. כשהחל הגירוש הצטרפה למאבק בחומש, ופונתה בכוח. איטה וגדעון נפגשו קודם לכן בכפר מימון, לשם הגיעו כפעילים ב'תא כתום'.

גדעון, תושב מודיעין במקור, עלה לארץ בגיל שבע מאתיופיה. כבר בגיל צעיר הפריע לו שיש במדינה דבר כזה 'חילונים' מצד אחד ו'דתיים' מצד שני, ללא מספיק עירוב ביניהם "למרות שזה עם אחד". לכן, על אף היותו נער דתי, הוא החליט ללמוד בתיכון חילוני, בכפר הנוער בן שמן. על השאלה איך עיצב לעצמו השקפת עולם לאומית, הוא משיב, מעט בתמיהה: "כל מי שיש לו שכל ישר מבין שזו המדינה שלנו. אין לנו מדינה אחרת וצריך לשמור עליה ולא לתת אותה לאויבים". לאחר השירות הצבאי החל ללמוד במכללה באריאל. כשהחל המאבק נגד הגירוש הוא היה מאלו שהקימו את 'תא כתום' במכללה. "אני מאמין שאם אתה אוהב מישהו ורוצים לגרש אותו מהבית, זה לא מספיק שתראה טלוויזיה ותגיד 'כואב הלב'. אתה צריך לבוא ולנסות למנוע את זה".

החבר'ה של תא כתום שהגיעו לכפר מימון, התמקמו בבית ספר שהיה באמצע בנייתו. כמו אלפי האנשים האחרים שהגיעו, גם להם היה חם והם היו משועממים. "אחד החבר'ה", מספרת איטה "חשב שצריך להעלות את המורל. הוא החליט לביים מופע חתונה, ובחר בגדעון שיהיה החתן ובי שאהיה הכלה. שיתפנו פעולה והסתובבנו יחד איזה חצי שעה. בסופו של דבר 'מופע החתונה' לא יצא לפועל, ומזל שכך, כי פחדתי שגדעון באמת יקדש אותי באותו ערב. אבל בכל זאת חשבתי לעצמי שלהתחתן איתו זה דווקא רעיון לא רע". איטה היתה רווקה בת עשרים ושש, וכבר רצתה מאוד להתחתן. בתקופת הגירוש 'לקחה חופשה מהדייטים'. גדעון, שהיה בן עשרים וארבע, אמנם לא חיפש עדיין, אך זמן קצר לאחר שהחלו לצאת הוא החליט להתחתן.

לשאלת הגישור על הפערים המנטליים והעדתיים ביניהם, משיב גדעון בצחוק כי "אמנם עליתי מאתיופיה, אבל אני יותר אשכנזי מאתיופי", ומסביר כי במשך השנים לא גדל בין צעירים שעלו מאתיופיה. איטה מחזקת את דבריו ואומרת ש"גדעון הוא לגמרי ישראלי במנטליות שלו. ההגדרה אשכנזי בהחלט מתאימה לו". גדעון מציין שהרוב המוחלט של הזוגות המעורבים של אתיופים וישראלים שהוא מכיר, נמנים על הציבור הדתי לאומי. "זה כנראה הציבור שמסוגל יותר מאחרים להתעלות מעל דברים לא חשובים כאלה".

למשפחת גור אריה הצטרף בשנה האחרונה התינוק יהודה. הרבה אנשים שרואים אותו בטוחים שאבא שלו תימני. המשפחה הצעירה מתגוררת בישוב עלי שבשומרון. "אני חושב שהגירוש לא היה מתאפשר אם לא היה ניתוק כזה בין דתיים וחילונים", אומר גדעון "בחרנו לגור בעלי כי זה משלב את האידיאלים שלנו: גם יישוב מעורב של דתיים וחילונים, וגם ביש"ע".

חוסמים כביש ובונים בית/ יוסף ואמונה כי טוב

אמונה כי טוב היתה בתקופת הגירוש תלמידת כיתה י"א באולפנה בקדומים, והתגוררה עם משפחתה בישוב הר ברכה. לאחר שהשתתפה בחסימת כבישים ושהתה למעלה משבוע במעצר, החליטה להצטרף אל מארגני החסימות. היא יצרה קשר עם מטה 'האח הגדול' שארגן את החסימות. "הם אמרו לי להתקשר לבחור שלומד בישיבה ביצהר ולארגן יחד איתו.

יצרתי איתו קשר והתחלנו לארגן. קבענו מועד והודענו לאנשים. הפרסום היה מפה לאוזן, ולמקום הגיעו כמה עשרות אנשים. חסמנו את הכביש בערך 20 דקות, וכשהגיעה המשטרה פשוט ברחנו, כל אחד לדרכו". את הבחור מיצהר, יוסף כי טוב שמו, פגשה אמונה קודם לכן, בכפר מימון. אז התבקשה על ידי 'האח הגדול' לארגן קבוצת בנות שיהיו 'כוח פורץ'. יוסף וחברו ארגנו את הכוח אצל הבנים. הקבוצות אכן התארגנו, אך הפקודה לפרוץ לא הגיעה...

הצלחת חסימת הכבישים עשתה לה חשק לעוד והיא המשיכה לארגן. "רציתי לארגן חסימה בצומת גהה, אבל הפעם אותו בחור מיצהר דווקא לא רצה לעזור לי. המצב נהיה יותר מתוח והוא לא האמין שנצליח. כשהוא ראה שאני מתעקשת אמר לי שאם אצליח הוא יצדיע לי, אך הוא לא מתכוון להיות שותף. באמת הסתדרתי בלעדיו, והצלחתי לארגן את החסימה הזו, שהיתה כבר ממש סמוכה לגירוש. תוך כדי החסימות פגשתי גם את אחותו, שהיתה מודאגת מהעניין שאחיה מדבר עם בת יותר מדי, והזהירה אותי לא לקלקל אותו... אחרי הגירוש חשבתי ביני לבין עצמי שכדאי לבדוק אפשרות של קשר רציני.

אמנם הייתי צעירה, אך לא רציתי לחכות כי פחדתי שהוא ייתפס, וביקשתי מאחותו שתארגן את זה. כשהוא הגיע לפגישה הראשונה הוא הצדיע".

מפאת גילם הצעיר, הקשר של השניים התבשל עוד זמן רב. שנה וחצי לאחר אותה הצדעה הם התחתנו.


"כל הפגישות שלנו היו בעצם בתוך הגוש", מספרת שירה "אני לא הכרתי כלום ואוריאל נסע איתי והראה לי את כל הישובים. כל הקשר צמח בתוך האווירה הקשה של ערב הגירוש. כל הבסיס נבנה בתוך זה. בתוך כל הוויכוחים שהיו בין החבר'ה, בסיבובים בין הישובים ובין החיילים. כל החודש הזה כאילו מונחת חרב על כל המקומות בהם אנו מסתובבים. מצד אחד בינינו נבנה קשר ומצד שני זה קורה בתוך ימים של שבר, של חורבן, ימים קשים מאוד. קשה לי עם זה שכל המקומות שבהם הסתובבנו כשיצאנו יחד כבר לא קיימים ואי אפשר להגיע אליהם"
"מבחינתי זו יד ה', ואני לא מייחסת משמעות לעובדה שההיכרות בינינו היא תוצאה של המאבק בגירוש", אומרת אמונה.

"אם לא היינו נפגשים באופן הזה היינו נפגשים מן הסתם באופן אחר. אולי אני אומרת את זה כי כל ההיכרות הזו לא היתה בגוש קטיף אלא בכבישי גוש דן, שם החורבן לא היה מוחשי".

אמונה ויוסף מתגוררים ביד בנימין, יחד עם קהילת ישיבת 'תורת החיים' של הרב שמואל טל, אשר גורשה מגוש קטיף ונמצאת ביד בנימין. יוסף הוא תלמיד בישיבה ואמונה לקראת לימודים "עוד לא סגור איפה". על השאלה האם יחנכו את ילדיהם ללכת בדרך שהובילה בין השאר להיכרות ביניהם, משיבה אמונה מיד: "בטח!" וכעבור רגע מוסיפה, לאחר היסוס קל: "עכשיו יש לנו רב, ונעשה מה שהוא יגיד. אם הוא יחשוב שזה לא טוב, אז לא נחנך לכך".

ממשיכים למרות השבר/ שיראל וצופיה בלייכר

שיראל בלייכר הוא בן הישוב היהודי בחברון, ועובד במועצת יש"ע כבר מספר שנים. בתקופת המאבק היה פעיל מאוד בתחומים רבים. הוא היה בקשר עם מטות המאבק ברחבי הארץ, ואחראי על 'הקולקציה הכתומה'. צופיה עמנואל התגוררה בעצמונה עם משפחתה, ובשנה שלפני הגירוש היתה בשנת שירות לאומי. תוך כדי השירות היא היתה פעילה גם בוועד מתיישבי גוש קטיף, במטה המאבק שפעל בדרום.

כשהוקמה 'עיר האוהלים' ליד הכנסת, הגיעה לשם צופיה והיתה פעילה במהלך השהות במקום. שיראל ביקר שם הרבה במסגרת תפקידו. בין השניים נוצר קשר בענייני עבודה. הם היו שותפים בארגון וסיוע לכל ההפגנות, שרשרות אנושיות, שביתות ושיירות שהתקיימו אז, ובמסגרת זו גם היה הקשר ביניהם. "דווקא בלהט הפעילות לא חשבנו בכיוון רציני", מספר שיראל "ורק אחרי הגירוש זה עלה. הרי הקשר בענייני עבודה כבר נפסק, אז התחלנו לצאת, לראות אם הוא יכול להימשך גם לעניינים אחרים".  החתונה היתה בחודש טבת, כשמשפחתה של צופיה עדיין התגוררה ב'עיר האמונה'. "זה מאוד הוסיף, כל ההתרגשות והשמחה סביב החתונה, בתוך כל הבלגן שהיה שם".

לחתונה, שהתקיימה בחודש טבת, הגיעו עשרות רבות של פעילים מרחבי הארץ. את פני האורחים קידמה כרזה ענקית שהכינו כמה חברים, ועליה כתוב 'יש לנו אהבה והיא תנצח'. החברים הוציאו שלטים וחולצות כתומות ועד מהרה הפכה החתונה לכתומה במיוחד. 

"החתונה, הבית שבנינו, כל זה נתן לנו להרגיש בצורה חזקה שהחיים ממשיכים, למרות השבר הגדול", אומרת צופיה. על השאלה האם ישפיעו נסיבות היכרותם על אורח החיים בעתיד הם משיבים: "אנו מקווים להמשיך את העשייה. אנו גרים בתלם בהר חברון, וזה היה לנו מובן מאליו שאנו ממשיכים את ההתיישבות, ואנו מקווים שזה יימשך כך". כיום שיראל ממשיך לעבוד במועצת יש"ע וצופיה לומדת הוראה במכללת ליפשיץ. לפני שבעה חודשים נולדה להם בת.

דייט ראשון במחסום/ אוריאל ושירה אופיר

שירה אופיר היתה בת 19 כשהחליטה שהיא רוצה להתחתן. היא השאירה הודעה לבחור בשם אוריאל, שהשאיר את הפרטים שלו באתר 'מורשת', והם קבעו להיפגש. אך היתה בעיה קטנה: אוריאל למד בישיבה בנווה דקלים, והדרך לגוש היתה חסומה. שירה החליטה, בלי קשר, שהיא מצטרפת אל השב"חים בגוש, ובהזדמנות זו תוכל גם להיפגש איתו. השניים נפגשו כבר כשהגיעה למחסום כיסופים. אוריאל היה פעיל במטה גוש קטיף, וחילק פליירים לחיילים במחסום. כששירה הגיעה הוא נתן לה פליירים כדי שתחלק גם היא, זה היה הדייט הראשון שלהם. לאחר מכן, בדרך לא דרך, הצליחה להיכנס לגוש ("דווקא בזה אוריאל לא הצליח לעזור לי...")

"כל הפגישות שלנו היו בעצם בתוך הגוש", מספרת שירה "אני לא הכרתי כלום ואוריאל נסע איתי והראה לי את כל הישובים. כל הקשר צמח בתוך האווירה הקשה של ערב הגירוש. כל הבסיס נבנה בתוך זה. בתוך כל הוויכוחים שהיו בין החבר'ה, בסיבובים בין הישובים ובין החיילים. כל החודש הזה כאילו מונחת חרב על כל המקומות בהם אנו מסתובבים. הכל היה טעון כזה. מצד אחד בינינו נבנה קשר ומצד שני זה קורה בתוך ימים של שבר, של חורבן, ימים קשים מאוד. אם כי עד הרגע האחרון לא האמנו שזה באמת יקרה". אוריאל גורש עם תלמידי הישיבה, ושירה גורשה יחד עם כל הבנות שהיו בבית הכנסת בנווה דקלים. מיד לאחר הגירוש הם החליטו להתחתן. "קשה לי עם זה שכל המקומות שבהם הסתובבנו כשיצאנו יחד כבר לא קיימים ואי אפשר להגיע אליהם", אומרת שירה. לשניהם אין ספק כי דווקא ההיכרות שנבנתה בתקופה הזו היא רבת משמעות עבורם, עבור הקשר שלהם ועבור חינוך ילדיהם בעתיד, בעזרת ה'.

"זה שכל סיפור ההיכרות שלנו הוא סביב המאבק על גוש קטיף, זה מסר שאנו בהחלט מתכוונים להעביר לילדים", הם אומרים. "בעזרת ה' נחנך לאהבת הארץ והסיפור שלנו יעזור בכך, אנו מקווים". כיום הם מתגוררים בשבות רחל יחד עם בתם שנולדה בינתיים. שירה לומדת במכללת אורות באלקנה ואוריאל לומד במכללה באריאל. "גם לעובדה שבחרנו לגור ביש"ע יש משמעות", הם אומרים. (היא במקור ממעלות, הוא מחיפה). "דווקא בגלל הגירוש. בגלל שלא רוצים שנגור בחבלי הארץ האלה, היה חשוב לנו להראות שזה לא יצליח, ואנו ניאחז חזק יותר".


בעמונה נשברו גם הסטיגמות / יצחק ואיילת שליסל

פעילות משותפת במאבק על עמונה הביאה לנישואיהם של איילת ויצחק שליסל. הם הכירו עוד קודם, בתור צוות התקשורת של תא כתום בתקופה שקדמה לגירוש, אך הקשר ביניהם נהיה רציני בעקבות הפוגרום בעמונה. איילת, ירושלמית במקור, שירתה בשנת השירות בנצרים ולאחר מכן המשיכה להתגורר כרווקה במקום. לאחר הגירוש המשיכה להתגורר עם קהילת נצרים באריאל. יצחק הוא משערי תקווה.

 "שבת לפני הפוגרום בעמונה, איילת ארגנה שבת של 'תא כתום' בעמונה, ולמרבה ההפתעה הגיעו לשבת הזו עשרות סטודנטים לא דתיים מהמון אוניברסיטאות", מספר יצחק "במוצ"ש הצעתי לאיילת שנצלם את כולם ונעשה סרט שאותו נשלח לגורמי התקשורת, להראות שזה לא מאבק רק של 'נוער גבעות' ושל דתיים. איילת הסכימה ובמשך שלושה ימים ערכה את הסרט, למרות שתכננו שזה ייקח רק שלוש שעות. 

לאחר ששלחנו את הסרט לכל גורמי התקשורת, שאגב לא עשו בו כל שימוש, נסענו לעמונה. איילת נתנה לי את המצלמה שלה ואני עליתי לגג 9 והתחלתי לצלם. אחד השוטרים קלט שאני מצלם אותו, ויחד עם עוד שוטר התנפלו עלי, הכו אותי בראש ושברו את המצלמה. לפני שפוניתי מהגג לבית החולים, אספתי את שברי המצלמה והחבאתי אותם בכובע גרב שהיה לי. כל הזמן היו לי ייסורי מצפון שבגללי נשברה המצלמה של איילת. שלחתי לה הודעת טקסט והופתעתי מכך שלא היו לה טענות אלא להיפך, היא עודדה אותי. מעמונה פוניתי ל'שערי צדק' למחלקת נפגעי ראש בעמונה שנפתחה באותו יום.

למחרת איילת באה לבקר אותי, והצעתי לה לצאת איתי. במפגש הראשון כבר אמרתי לה שבאמת אין לי מה לבדוק, אני כבר יודע".

למרות שהיה ברור לו, כטיפוס ריאלי בן 28 הלומד מתמטיקה ומדעי המחשב, שהוא ייצא עם בת לפחות שנה עד שיחליט להתחתן איתה, שהוא לא יתחיל לצאת עם מישהי בתקופת מבחנים ושהפרש הגילאים ביניהם לא יהיה גדול, המפגש הצפוף עם איילת סביב אירועי עמונה מוטט את כל ההנחות הבסיסיות, והוא לא עמד באף אחת מהן. איילת, בת 22, המסיימת בימים אלו לימודי תקשורת באשקלון, חשבה תמיד שתתחתן עם בן ישיבה קלאסי, וגם היא שינתה את תוכניותיה כשיצאה עם יצחק. לאחר מספר חודשים נערכה החופה על חורבות הבתים בעמונה. ("המשפחות שלנו התגייסו כדי שהחתונה בעמונה תצא לפועל", הם מדגישים)

"זה מאוד מוסיף, הידיעה הזו שכל ההיכרות בינינו היא על בסיס של אידיאל חשוב", אומרת איילת, ומוסיפה כי היה לה קל להחליט כיוון שכבר ראתה את מסירות הנפש של יצחק לארץ ישראל. "כשאמרתי את המשפט הזה בתוכנית 'ערב חדש' המראיין אמר לי 'את יודעת, החיים זה לא רק פוליטיקה'. לא עניתי לו. אולי הוא חושב שאם הבסיס הוא אידיאלים אז אין רומנטיקה".

כהמשך של אותו אידיאל, גרים איילת ויצחק עם קהילת נצרים באריאל. הם גאים בקהילה זו שבחרה לגור באריאל למרות הסנקציות שהטילה הממשלה על מגורשים שנשארים ביש"ע ולמרות שאריאל היא עיר חילונית. "אמרו לנו שאחרי החתונה נגמרים האידיאלים", הם מסכמים "אבל אנחנו רואים על עצמנו שזה לא נכון, ואנחנו מקווים שנמשיך לראות כך גם בעתיד".