חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 258ראשיהפצה

מורים, הקשיבו להורים - בגליון השבוע

עם חזרת ילדינו לבית הספר, יש לנו ההורים בקשה קטנה ממנהלי המוסדות – נסו להקשיב גם לנו לפעמים ● את ההתעלות הרוחנית בתפילות הימים הנוראים, למדתי להרגיש גם בזמן הכנת המטרנה.
06/09/07, 13:18
אסתי רמתי

זהו, שנת הלימודים כבר החלה. למען האמת, עד שהעיתון יצא לאור אמורים לעבור חמישה ימי לימודים, וסביר להניח שכבר שכחתם שהיה בכלל דבר כזה, החופשה הגדולה. אז לרגל המאורע המשמח (או שלא, תלוי בנקודת המבט) – כמה מילים.

מילה לכל העוסקים במלאכה: בין תלונה לתלונה, אנחנו לא תמיד מספיקים לומר לכם את זה, אבל שלא תחשבו שאנחנו לגמרי לא מעריכים את המאמץ, ההשקעה, המחשבה וכל שאר היזע והדמעות שאתם שופכים על ילדינו. הוראה היא אחד המקצועות הקשים ביותר: שוחקת, עוסקת בדיני נפשות, כפוית טובה, ושכרה לא ממש בצדה. במהלך השנים פגשתי לא מעט מורים נפלאים (טוב, בעיקר מורות נפלאות) שניכר עליהם שיכלו לעסוק במקצועות משתלמים יותר, אך הם בחרו בחינוך כאידיאולוגיה. אשרינו.

מילה לילדים: שנה מקסימה שתהיה לכם. אולי קשה לכם להאמין, אבל יש סיכוי שיום אחד עוד תתגעגעו לבית הספר.

מילה בכללי: בשבוע שעבר דנו כאן בסוגיית 'ריבוי מערכות החינוך, טוב או רע ליהודים?' בכל מקרה, אם זה טוב ואם זה רע, אין עוד דרך חזרה, כמאמר השיר. ואני רק רציתי להוסיף את נקודת המבט שלי כהורה, צרכן של המערכת.

לכל משפחה שיקולים משלה באיזה בית ספר לבחור, שיקולים ערכיים וכלכליים, לפעמים אפילו שיקולי נוחות. אבל אני מאמינה שיש עניין שחשוב לרובם המוחלט של ההורים, אפשר ליישם אותו בכל מקום, והוא אפילו לא דורש תקציבים. קוראים לו הקשבה. כמובן הקשבה לילדים, אבל גם להורים.

ברור שלמוסדות יש קו חינוכי ושיקולים מערכתיים, ואי אפשר להשביע את רצונם של כל ההורים כל הזמן – אך חייבים להעניק להם לפחות את התחושה שמקשיבים להם, ומנסים ללכת לקראתם כמה שרק אפשר. כי בסך הכול, ההורים הם האמונים על חינוך ילדיהם, ובית הספר הוא השליח שאותו הם מינו.

שמעתי לא מכבר מנהל של אחד המוסדות המבוקשים במקומותינו נשאל כיצד הוא היה מגדיר את דמות הבוגר האידיאלי של בית ספרו. "אולי זה יישמע מאכזב", הוא אמר, "אבל אנחנו מנסים לכוון שהילד יצא דומה להוריו". מצא חן בעיני.

תפילת האמהות– אבולוציה

בשנות נישואי הראשונות, תפילות הימים הנוראים היו בעיני מעין מרוץ מלחיץ ומתסכל. אחרי סחיבת עגלה כבדה במעלה מדרגות בית הכנסת, הייתי יושבת ומתפללת חרישית שהתינוק יישן לפחות עד אחרי 'ונתנה תוקף', ולמען השם שלא יתחיל לצרוח באמצע תקיעות שופר. כל שנה הייתי מעניקה לעצמי ציון – כמה הצלחתי הפעם? רבע שחרית? שלושים אחוזי מוסף? חצי נעילה?

היו שנים טובות יותר וטובות פחות, הכול בהתאם לגילאי הצאצאים ותזמון שעות השינה שלהם. בחלק מהשנים הייתי מגיעה לחצר בית הכנסת עם חבורת זאטוטים מצוידים לעייפה בבמבה-ביסלי-בייגלה, עולה ויורדת במדרגות, מתפללת חצי עמוד ורצה לבדוק אם החבר'ה לא משמידים במקרה את השכונה. והיו גם שנים שוויתרתי מראש ופשוט נשארתי בבית, עם תחושת החמצה מרירה על כך שבמקום לזכות בהתעלות הרוחנית העונתית, אני מתעסקת בחוויות המרוממות של קינוח אפים והכנת מטרנה. חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו תגדל בתי הגדולה מספיק כדי להחליף אותי בעבודת השמרטפות, ותשחרר אותי לתפילותי.

ברוך ה', גם הרגע הזה הגיע, ולמשך שנה או שנתיים זכיתי לשבת שוב בנחת – עד שאישה חכמה אחת העמידה אותי על טעותי. "אלה השנים שלהן", היא אמרה בפשטות, ובהארה רגעית הבנתי שהיא צודקת. מתי הבנות שלי יזכו להתפלל את כל התפילה על הסדר, אם לא עכשיו? נטלתי חזרה את מושכות הטיפול, ושלחתי את הגדולות לבית הכנסת.

עם השנים, תחושת הפספוס שלי הלכה ופחתה, ופינתה את מקומה להשלמה ברוכה. עוד אסימון נפל לי פתאום – כרגע, התפקיד שלי בחיים הוא לגדל את ילדי, וזה כנראה מה שריבונו של עולם רוצה ממני. גם אם אני מתקשה לכוון את כוונות האר"י בתפילת העמידה בגלל היד הקטנה שמושכת לי בחצאית, גם אם אני נאלצת לקצר ולקצץ כדי להשקיט מריבה, זה ממש בסדר. גידול ילדים זה בהחלט עניין חשוב.

אז אני עדיין מנסה להגיע לבית הכנסת, בעזרת מניפולציות וקומבינות כמו מניינים מוקדמים ומאוחרים, כי את ההשתוקקות הטבעית להתפלל עם הקהל עדיין לא איבדתי. ואני עדיין נסחבת עם ילדים ותיקים עמוסי חטיפים וחוטפת תפילות כפי יכולתי. אך אפילו אם אני נאלצת לבלות את הימים הקדושים בין כותלי הבית, גיליתי שהשקיעה של נעילה מרטיטה גם מהמרפסת, ואני מוצאת את עצמי לוחשת שרשרת ארוכה-ארוכה של תפילות אישיות מעומק הלב.

תפילות מפורטות על המשפחה הקרובה והמורחבת, על חינוך, בריאות ופרנסה, על החולים, השבויים והנעדרים, על תושבי שדרות, על מפוני גוש קטיף, על הרווקים והרווקות, על כל מי שנזקק לישועה – על עם ישראל כולו. חסר על מה להתפלל?

ובין השאר, אני נושאת גם תפילת הודיה חשובה אחת – על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות ממקנחות האפים וממכינות המטרנה.