גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 258ראשיהפצה

מכתבים - מכתבים למערכת

06/09/07, 13:18
קוראי העיתון

קולנוען אינו רב (בתגובה ל'לא מנסה להיות אודי חמודי', גליון 257)/ ציפי לידר, ירושלים.

אין ספק כי שילובם של העיתונאים הדתיים סיוון רהב מאיר וקובי אריאלי בהגשת תוכניות בטלוויזיה היא יוזמה חיובית, הנזקפת לזכותו של אודי ליאון.

עם זאת, עם כל הכבוד לבקיאותו של ליאון בתחום הקולנוע, היא אינה הופכת אותו לפוסק בתחום. לא צריך להיות רב כדי להבין, כי כאשר תוכניותיו משודרות בשבת, וכאשר ביצוען כרוך באלמנטים בלתי צנועים, מדובר במצווה הבאה בעבירה. כל הנימוקים הפסיכולוגיים, שבהם הוא מנסה להסביר את מעידתו בנושא, אינם פוטרים אותו מאחריות הלכתית.

מבחינה זו יש לו מה ללמוד מהשחקן שולי רנד, המשמש הוכחה לכך שאפשר לעשות קולנוע איכותי תוך הקפדה על סטנדרטים הלכתיים.

השילוב הראוי (בתגובה ל'שאלת השבוע', גיליון 257)/ סלביה חזן,ירושלים

בשבוע שעבר עסקה שאלת השבוע בזרמים החינוכיים השונים בציבור הדתי-לאומי. רוב המרואיינים השיבו כי צריך לקבל לביה"ס גם תלמידים חלשים מבחינה דתית או כאלה שמגיעים מרקע חילוני.

אני סבורה שיש לחשוב על הדברים בשנית. הרי לא פעם קורה שתופעה כזו גורמת לילדים ה"חזקים" יותר להידרדרות ולירידה רצינית בעקבות חשיפתם למושגים רחוקים ולעולם שונה וזר ע"י חבריהם לכיתה, ולא זו הדרך שעל ברכיה הם חונכו. ייתכן שיש מקום לשילוב הזה בכיתות התיכון ובישיבות - אז הנוער מגובש יותר בדעתו ויציב, וגם זאת רק כאשר בטוחים כי התלמידים המסוימים כשורים ובנויים לכך. יש לתת על כך את הדעת, כדי שלא ייצא שכרנו בהפסדנו.

חיילים ללא גיבוי (בתגובה ל'שופטים ושוטרים', גיליון 257)/ כהן אורה, עמנואל

קצין מצטיין מבצע את שליחותו בנאמנות, מציל את עצמו ואת חיי פקודיו מלינץ'.

התוצאה: לא רק שלא העניקו לו צל"ש, אלא הענישו אותו ב-6 חודשי מאסר וקנס של כחצי מיליון שקלים.

מדינה שמפקירה את חייליה לאויב (תרתי משמע), סופה שתימכר לאויב בחינם.

כמה צפוי שזה יקרה, כי מדיניות של עקירה, בגידה וזלזול באזרחים, מובילה אותנו לאבדון. ומה שהכי מרגיז זה שאנחנו ממשיכים לשתוק.

אירועים מיסיונריים מובהקים (בתגובה לידיעה על מלון רמת רחל, גיליון 257)/ הרב בנימין קלוגר, יד לאחים

הידיעה שפורסמה בעיתונכם בשבוע האחרון יצרה רושם מעוות וחמור בקשר למלון רמת רחל, המארח אירועים מיסיונריים פעילים בתחומו. ברצוננו להבהיר כי:

1. במודעה שפרסם מלון רמת רחל הופיעה הכחשה גורפת לכל אירוע מיסיונרי כלשהו שהתקיים אי פעם בתחומי המלון. כעת עוברת הנהלת המלון לגרסה חדשה לפיה "הנהלת המלון הודיעה כי היא לא תוכל להפר הסכמים לאחר שנחתמו".

2. בידינו הוכחות מובהקות המצביעות על הפעילות המיסיונרית שהתקיימה במלון, ובהן עדותו של מיסיונר הנוקב בשמות עובדי המלון אשר הוא עצמו הטיף להם להמיר את דתם (העדות מופיעה בכתובת:
http://newsletters.truthjesus.org/2002-11-08.html)

3. בתאריכים: 12.9.07 – 26.9.07 עומד להתקיים ב'רמת רחל' סמינר מיסיונרי בראשות המיסיונר stor Bob Colver, המצהיר מפורשות על מטרתו לחדור לתוך הציבור הדתי והחרדי עם בשורת 'אותו האיש'.

4. פעילות מיסיונרית שנערכה במלון מדי שבת, על-ידי המיסיונר מנו קלישר, הועתקה בעקבות לחצים כבדים של 'יד לאחים' אל תוך שטח הקיבוץ, במסגרת תרגיל ציני - שכן המלון והקיבוץ תחת אותה בעלות.

5. בכינוס המיסיונרי שנערך במלון רמת רחל בסוכות 2006 הקדיש הנואם המרכזי, המיסיונר הישראלי אשר אינטרטר, את דבריו לצורך החיוני בהגברת הפעילות המיסיונרית. אותה קבוצה מארגנת כינוס דומה במלון רמת רחל בין התאריכים 30.9.07 - 3.10.07. זאת בניגוד לנטען בידיעה כי המלון הודיע על הפסקת ההתקשרות עם קבוצות שהוכחו כמיסיונריות.

6. מכל עדויות אלו עולה כי עוד בטרם חתימת החוזים ניתן היה לדעת בבירור כי באירועים מיסיונריים מובהקים שאמורים להתקיים ברמת רחל עסקינן.

למי אכפת מהר הבית/ אדוה נוה, שערי תקוה

צפיתי במסיבת העיתונאים של הוועד למניעת הרס הר הבית, וכלימה כיסתה את פניי. הייתכן כי מלבד כמה ארכיאולוגים לאיש לא איכפת מהרס שרידי מקדשנו? היכן הציבור שמתפלל שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". היכן הציבור החרדי שמוכן למסור את נפשו על קדושת עצמות עתיקות.

ובמיוחד היכן הם הרבנים. הרי גם לשיטת אותם רבנים שאוסרים עלייה להר מפאת קדושת המקום, המעשה של הרס שרידי הר הבית הוא חמור מאוד. והיכן ממשלת ישראל, מדוע היא מאפשרת שוב ושוב לואקף המוסלמי להפר את החוק.

האם חוק העתיקות חל רק לגבי יהודים, ולמוסלמים יש חופש להרוס כאוות נפשם. גם לגבי אנשים לא מאמינים, שרידי בית המקדש הם בעלי ערך ארכיאולוגי בעל משמעות עולמית. כך מתנהגת לעתיקות מדינה הרואה עצמה כשייכת לעולם התרבותי?

הגירוש וההתגייסות להסדר/ איתמר ליברמן, ירושלים

העלייה במספר הבחורים שהולכים לישיבות הסדר נובעת  בעיקר ממשבר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון לפני למעלה משנתיים. בחורים כמוני, שסיימו זה מכבר את הישיבה התיכונית, חשים מבולבלים וחסרי אונים, ולא יודעים מה בדיוק צריך להיות יחסם אל המדינה והצבא לאחר הגירוש, וזה משפיע בהחלטתם ללכת לישיבות הסדר.

רבים מנמקים את ההחלטה בכך שאינם רואים עוד ערך וחשיבות בתרומה בצבא, ועל כן נוטים לבצע שירות מקוצר של שנה וחצי ולהשקיע יותר בלימוד תורה. בישיבת הסדר, הם מקווים, יפתחו בפניהם הדלתות לבירור ודיון בנושאים הבוערים שמעסיקים את הנוער, ובעזרת הרבנים הם יקבלו סוף סוף תשובות לשאלות שמטרידות אותם.